בעיני
היהודי, נראה דאונטאון טבריה מאז ומתמיד כמו אחרי הפצצה של הלופטוואפה. גדרות מתכת
כעורות משתרגות פרא סביב אתרי בניה נטולי תאריך תפוגה, שטחי בור ובטבורם מבנים
חרבים עומדים בשממונם ומחכים לגואל ורחובות פעורי קרביים משלחים לעומתו לשונות
ארוכות ולועגות של שברי אספלט מעורבים בחצץ. כל הצ'ולענט הזה, אין צורך לומר, גם
התבשל בשל היטב תחת שמש אוגוסט חסרת הרחמים והמשבים הרטובים שאידתה מן הכנרת
המבעבעת.
היפלא, אם כן, כי כל הליכה מנקודה א' לנקודה ב' בהדאונטאון הנזכר זקקה מן היהודי תעצומות נפש של ממש, להיותו מסתכן בחלישות הדעת נוכח המראות הקשים? כאשר נשקפה איפוא לעיניו, בעודו מנסה לעשות לעצמו קפנדריא בין ההריסות, קונסטרוקציית המתכת הכעורה דמוית הכתר המתנוססת מעל קבר הרמב"ם - שם פעמיו לכיוונה על מנת לטעון עצמו בכוחות מחודשים (אותם, שיער בבטחה, תעניק לו סקרנותו האנתרופולוגית נוכח התופין שיזמן לה).
מתחם הקבר של מי שכתב בחיבורו ההלכתי המונומנטלי "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם" שיקף באופן ברור מאד אי-מודעות גמורה לכתביו, או, לחלופין, התעלמות אלגנטית מתכניהם. על קברו (המשוער, הקפיד היהודי להזכיר לעצמו) של הנשר הגדול, כאמור, התנוססה כמתריסה נפש עצומה מאד, הצופה על פני כל טבריה והגלילות. באורח לחלוטין לא מפתיע, גם דבריו הנחרצים לפיהם "לא יפנה אדם לבקר הקברות" נתפסו כנראה כהמלצה לא מחייבת ומתחם קברו דווקא הומה מבקרים עד למאד. פסע לו איפוא היהודי מעדנות אל טבור המתחם, נשען בנוחות על מעקה המרפסת הצופה אל המצבה, וזימן את חושיו הסרקסטיים הידועים להצטרף אליו לחגיגה, באשר מעודו בז עמוקות לפולחן קברים והתייחס למאמיניו בתערובת של סלידה והתנכרות.
ואז נאלם דום. מן המרפסת חזה במשתטחים ניגשים אל המצבה, מלטפים אותה בידיים מגששות ומהוססות ונצמדים אליה באחת, חובקים בכוח את כיפתה המעוגלת, משעינים עליה את ראשם ולואטים אל אבניה את צקון לבם במשך דקות ארוכות. חמת הפתנים המושחזת שלו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ובמקומה הלך ותפח גוש גדול בגרונו. לא "משתאטחים" נלעגים ראה שם אלא בני אנוש מחפשי נחמה; ילדים גדולים אובדים במשברי החיים, אשר עבורם האבן הקרה היא אולי תחליף לאב, לאם, לרעיה, לחבר קרוב; לכתף מנחמת, יד מושטת או חיבוק אמיץ, שאינם בנמצא עוד.
היהודי היטיב את הכיפה על ראשו, ירד ממרפסת הלועגים אל דבוקת הדומעים. החליק יד מלטפת על האבן הצוננת - ואז, בתנופה-חדא, גם על שכמו של איש מבוגר שנשען עליה בבכיה - ואז פנה ויצא מחצר הקבר כנעמן הארמי העולה מן הירדן.
היפלא, אם כן, כי כל הליכה מנקודה א' לנקודה ב' בהדאונטאון הנזכר זקקה מן היהודי תעצומות נפש של ממש, להיותו מסתכן בחלישות הדעת נוכח המראות הקשים? כאשר נשקפה איפוא לעיניו, בעודו מנסה לעשות לעצמו קפנדריא בין ההריסות, קונסטרוקציית המתכת הכעורה דמוית הכתר המתנוססת מעל קבר הרמב"ם - שם פעמיו לכיוונה על מנת לטעון עצמו בכוחות מחודשים (אותם, שיער בבטחה, תעניק לו סקרנותו האנתרופולוגית נוכח התופין שיזמן לה).
מתחם הקבר של מי שכתב בחיבורו ההלכתי המונומנטלי "והצדיקים אין בונים להם נפש על קברותיהם, שדבריהם הם זכרונם" שיקף באופן ברור מאד אי-מודעות גמורה לכתביו, או, לחלופין, התעלמות אלגנטית מתכניהם. על קברו (המשוער, הקפיד היהודי להזכיר לעצמו) של הנשר הגדול, כאמור, התנוססה כמתריסה נפש עצומה מאד, הצופה על פני כל טבריה והגלילות. באורח לחלוטין לא מפתיע, גם דבריו הנחרצים לפיהם "לא יפנה אדם לבקר הקברות" נתפסו כנראה כהמלצה לא מחייבת ומתחם קברו דווקא הומה מבקרים עד למאד. פסע לו איפוא היהודי מעדנות אל טבור המתחם, נשען בנוחות על מעקה המרפסת הצופה אל המצבה, וזימן את חושיו הסרקסטיים הידועים להצטרף אליו לחגיגה, באשר מעודו בז עמוקות לפולחן קברים והתייחס למאמיניו בתערובת של סלידה והתנכרות.
ואז נאלם דום. מן המרפסת חזה במשתטחים ניגשים אל המצבה, מלטפים אותה בידיים מגששות ומהוססות ונצמדים אליה באחת, חובקים בכוח את כיפתה המעוגלת, משעינים עליה את ראשם ולואטים אל אבניה את צקון לבם במשך דקות ארוכות. חמת הפתנים המושחזת שלו נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ובמקומה הלך ותפח גוש גדול בגרונו. לא "משתאטחים" נלעגים ראה שם אלא בני אנוש מחפשי נחמה; ילדים גדולים אובדים במשברי החיים, אשר עבורם האבן הקרה היא אולי תחליף לאב, לאם, לרעיה, לחבר קרוב; לכתף מנחמת, יד מושטת או חיבוק אמיץ, שאינם בנמצא עוד.
היהודי היטיב את הכיפה על ראשו, ירד ממרפסת הלועגים אל דבוקת הדומעים. החליק יד מלטפת על האבן הצוננת - ואז, בתנופה-חדא, גם על שכמו של איש מבוגר שנשען עליה בבכיה - ואז פנה ויצא מחצר הקבר כנעמן הארמי העולה מן הירדן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה