אוספייסבוק

1. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סיפורו המופלא של רבי ישראל הגר, האדמו"ר החדש מויז'ניץ. לא מעט ציניקנים כבר עשו מטעמים מדבריו המובאים כאן, אך מי שמכירו יודע כי הם קושט דברי אמת. לדעתי הענייה הולך ר' ישראל בעל הייסורים להיות אחד מגדולי אדמו"רי ויז'ניץ בדורות האחרונים.

2.sway machinery (מנגנון ההשפעה) היא להקה מגניבה ומופרעת לגמרי מניו יורק. סקסופוניסט שנראה כמו ג'יי אדגר הובר, מתופף שנראה כמו אח של סיינפלד אבל בעיקר סולן מהחלל החיצון, מין אסף אבידן ניו יורקי על ספידים. סוואיי שרים תערובת נפלאה של פרקי חזנות אשכנזית הארד קור על מצע ג'אז/בלוז/רוק עדכני וסוחף. בהופעה שלהם בפסטיבל הפיוט הירושלמי מתנועעים עשרות צעירים באטרף לצלילי "פתח לנו שער", "אבינו מלכנו" ו"ונתנה תוקף" במה שנראה כמו מעמד הסליחות הכי פאנקי שיצא לי לראות אי פעם. Aneinu, baby

3.

המקרא עצמו, שלפי רבני הקו אין לקראו אלא דרך משקפיהם של חז"ל, לא מזכיר ולו ברמז התנהגות לא ראויה בין דוד לבין אביגיל אשת נבל הכרמלי בפגישתם של השניים בהר חברון. ואולם דווקא חז"ל עצמם, ברוח החירות המדרשית הצבעונית והמתרוננת שסיגלו לעצמם מדי פעם - קבעו בתלמוד הבבלי כי במהלך הפגישה גילתה אביגיל את שוקה, ולנוגה אורו של האחרון הלך דוד מהלך שלוש פרסאות. לא פחות ולא יותר. רש"י על אתר אף מגדיל לעשות וקובע כי בשל כך נתאווה לה דוד "ותבעה" (ולא, לא לדין תורה).

מה יעשו, אם כן, הרבנים הנזכרים נוכח מגמת ה"תנ"ך בגובה השוקיים" המשתקפת מדברי חז"ל עצמם? יגייסו חכם בן המאה ה-16 שיסביר כי שוקה המאיר של הכרמלית נתגלה בכלל בשל הרוח הסורר ובמקום שומם, וכך יצילו את חז"ל מעצמם. אמור מעתה, את שמו"א כ"ה ספציפית אין לקרוא בגובה חז"ל (ואין צורך לומר שלא בגובה רש"י, חלילה) כי אם בגובה רדב"ז בלבד. ולהשומע ינעם.

4. מה מסתבר? שהחיילת מגדוד קרקל שלא הסתערה, לא השיבה אש וברחה למחסה בו התחבאה שעה וחצי אחרי האירוע - כל זאת לפי עדותה שלה - נהגה כך משום משום שחששה להיהרג או להיחטף. לא פחות ולא יותר.

אמת, חיילים שקפאו ברגעי מבחן היו תמיד, אבל הם נשאו זאת בלבם פנימה ולא רצו לקבל לגיטימציה מכל העולם ואשתו בפייסבוק ובתקשורת. והנה, כעת כבר מתפרסם באתר של המדינה המאמר הזה, שלעוצם התדהמה כבר ממליץ לחיילים לשים את טובתם האישית לפני טובת חבריהם וטובת המדינה ולא להסתער בקרב במידה ויש בכך משום סיכון שלומם וחייהם.

כמה ימים לפני יום כיפור נסעתי לתל סאקי, להרהר ולהיזכר בקרב הגבורה שנערך על התל וסביבו. קומץ לוחמי שיריון וצנחנים נלחמו בו יומיים כאריות, גורמים לאויב לחשוב שאת המוצב מחזיקים עשרות ומאות חיילים. המחשבה הזו עיכבה את חטיבת הטנקים הסורית מלשעוט בפול-גז קדימה ולשטוף את הגזרה הדרומית - עיכוב אשר בדומה למקביליו מצפון בציר הנפט ובנפח ובעמק הבכא, התברר למפרע כקריטי.

משגברו קולות הנצורים בקשר שלח הגדוד שני נגמ"שים עם ארבעה עשר צנחנים כדי לנסות ולפרוץ אל התל הנצור. הם פרקו מול התל, הסתערו בגבורה עילאית אל מול אש תופת, ונהרגו כמעט כולם. נגמ"ש שלישי נשלח בעקבותיהם, ומכאן ואילך אלו דברי מפקדו, איציק כנען: 

"אנו מזנקים על הנגמ"ש השלישי... אין סימני שאלה, אין היסוס, פעם נוספת נאבקים החיילים על הזכות הקדושה לצאת ולעזור לחברים.

ערפילי הבוקר ועשן השריפות מתפזרים לאיטם. הדי התותחים וריח הפגזים בכל מקום. אי הוודאות לגורל חברינו שיצאו לעבר התל המכותר, הופכת לאמת נוראה. מרחוק, למרגלות התל, אנו מזהים את כוח החילוץ, שני הנגמ"שים הראשונים... מיותמים... מעלים עשן. הלב הולם בפראות, פחד כבדות ויאוש עמוק משתלטים עלינו. ההיגיון אומר: "ברחו!...אל תתקרבו". אך אנו ממשיכים. בזהירות ובהתמדה אנו ממשיכים להתקרב... להתקרב ולהתקרב. חילוץ חברינו האהובים בוער כאש בעצמותינו. אנו מוכרחים... אנו חייבים... אנו יכולים.

אהבת אמת לחברינו הלכודים כמעט ומובילה אותנו לראש התל. אך...כבר מאוחר, מאוחר מדי. כדורי האויב פוגעים במיכה הנהג, בג'קי החובש, בצביקה, בדורון ובאבנר (שץ), הסמל האהוב. בכוחות אחרונים אנו גוררים עצמנו לעבר התל. הנפש בוכה על החברים האהובים שכבר אינם... אך אנו איתנים... לא ניכנע!".

הרוח הזו היא זו שהצילה את מדינת ישראל באוקטובר 73'. זו אינה גוזמה סכרינית אלא עובדה פשוטה. לו שלטה אז בצה"ל הרוח התבוסתנית והפחדנית המשתקפת מן המאמר הבזוי ההוא - לא היתה לנו תקומה.

5. כל הלולבים המיובאים לארץ כבר מחזיקים בכל חותמת כשרות אפשרית, נגד עורלה, טבל, שמיטה, יובל, שעטנז ולפתית גם יחד. כיצד, אם כן, ישכנעו בד"צ העדה החרדית את הקונים לקנות דווקא את הלולבים שלהם, ולא, נגיד, את "לולבי דרי המהודרים בתכלית ההידור של מוישה פופציץ ובניו"? יפרסמו פשקוויל חדש דנדש - נגיד, כמו זה שראיתי ממש הלילה במאה שערים - המסביר להמונים כי לאחרונה (רח"ל!!) התרבו עד מאד מקרים של יבואני לולבים המורחים על לולביהם מעין לקה בלתי נראית של סיליקון כדי לשמר אותם טוב יותר (תסמרנה שערות ראש!!) והלוא פשוט וברור כי זוהי חציצה האסורה הפוסלת את הלולב מדאורייתא ומדרבנן גם יחד (היל"ת!!).

מה יעשו, אם כן, שלומי אמוני ישראל וימנעו מן המכשלה הנוראה הזו, והרי כבר הסברנו שלקה זו לא ניתן לראותה בחוש כלל? כמובן - יקנו אך ורק לולבים בהכשר בד"צ העדה החרדית אשר נבדקו בדיקה היותר מיוחדת ונמצא כי אינם משוחים כלל בהלקה הנזכרת. ובשכר זה יקוים בהם ובבניהם "הסירו מכשול מדרך עמי" ו"אוהביו כצאת השמש בגבורתו" גם יחד, ובא לציון גואל.

ומה יהיה בשנה הבאה, כשכל היבואנים האחרים יצטיידו גם הם בהכשר דנדש נגד הלקה הנוראה? אני מהמר על כנימה אפריקאית בלתי נראית מסוג טרטריצוס או על הזרקות בוטוקס סודיות לשפיצים, אבל נחיה ונראה.

"מפי עוללים":

מלא כפיות

נורא נקיות

פותח ארונות

לובש ת'גופיות

חטאנו לפניך - רחם עלינו

(ינון מביא באימפרוביזציה, יוה"כ תשע"ג).

"בשם אומרם":

"לחץ? וואט לחץ? איי דידנ'ט פיל אֶני לחץ! אנד יו נואו וואט שיינה? איף יו פיל א ביסעלע לחץ, איט'ס ביקוז יו מייק מי לאחוץ. יו לוחוץ מי, שיינה. יו האב בּין לוחוצינג מי סינס רושָשאנה!" (מכמנים ואמרות כנף, קו 966).

לא, לא ולא!!! אני לא אכרע כאן ברך ואני לא אציע לך נישואין עכשיו, את שומעת?!? (איש מאותגר רומנטית, רחוב אגריפס). 

שתי הערות בענייני דיומא

1. שלושה ימים בדיוק לאחר שמשה סילמן הצית את עצמו, והתגובות שמצטברות מן הצד הימני של הקשת מציירות תמונה עגומה ועוכרת שלווה.

נראה כי בהמשך ישיר לסלידתו מן המחאה החברתית - בחר הימין המדיני והכלכלי לתקוף את סילמן ומעשהו חזיתית. אני לא מדבר בכלל על חלאת המין האנושי אמיר חצרוני, פרופסור באוניברסיטת אריאל, שכתב "נפטרנו בזול מפרזיט" והלין על הלפיד האנושי שזיהם לו, אבוי, את המרחב הציבורי הסטרילי שלו. רק על ממוצע הפוסטים והסטטוסים על הקיר שלי, שנמתח על הספקטרום שבין זיהוי סילמן כ"פסיכי", "משוגע" ו"אשם במצבו" לבין מתקפת חרון קדוש על ליקוי המאורות המוסרי שבפעולת ההתאבדות שלו (תוך התעלמות גורפת מן הנסיבות שהובילו אותו אליה, אין צורך לומר).

הנה כי כן נראה, כי על אף שחלקו הגדול של הימין המדיני, ובמידת מה אף הכלכלי, במדינת ישראל, מורכב מחובשי כיפות - תהום עמוקה הולכת ונפערת בין התנהלותו לבין הרוח המוסרית הנושבת מן התורה ודברי הנביאים, שעה הוא מתייצב במובהק לימין המדיניות הכלכלית מבית מדרשו של ראש הממשלה הנבחר מטעמו, זו שערכים כמו חמלה, אמפתיה, אנושיות, סולידריות וערבות הדדית רחוקים ממנה כרחוק מזרח ממערב.

עשרות ומאות פעמים מצווה עלינו התורה, ומחרים-מחזיקים אחריה נביאי ישראל, להושיט את ידינו ולפתוח את בתינו למך ולעני, לאביון, לחלש ולמר הנפש; לא להעז להתעלם ממצוקתם ומקריאתם לעזרה. כאשר יורד בן עמנו מנכסיו, אנו מצווים לשקמו כלכלית ולסייע לו באופן פעיל לעלות שוב על הסוס, לא לשבור את רוחו ואת תקוותו בעזרת שורה של צעדי חנק דרקוניים שרק ישקעו אותו עמוק יותר בבוץ הטובעני אליו נקלע לרעתו. מצוות כמו שמיטת קרקעות וכספים, לקט, שכחה, פאה, מעשרות ורבות אחרות מדגישות מבחינה ערכית את שניותה של התועלת הכלכלית הקרה לקודים המוסריים והאנושיים המחייבים אותנו כיהודים, גם אם ברור כי חלקן לא יכול להתיישם במסגרת הכלכלה המודרנית. אבל מי את תורת ישראל, ומי אתם נביאיו, בפני ההר הגדול נתניהו וכלכלת העשירים הקפיטליסטית-שמרנית שלו? 

בשורה התחתונה, סיכוייהם של אלפי הסילמנים החיים בקרבנו כהיום הזה למצוא חמלה ואוזן קשבת ויד מושטת וכתף למאבק בקרב השמאל החילוני-ליברלי גבוהים עשרות מונים מסיכויהם למצוא כאלה אצל הימין המדיני והכלכלי, על מאות אלפי שומרי המצוות הנמנים על שורותיו. שמעתי שנתניהו חידש עם כניסתו לתפקיד את מסורת שיעורי התנ"ך בבית ראש הממשלה. מה טוב היה לו טרח גם להגיע אליהם מדי פעם.

2. מיהו "גדול דור"?

הרב אלישיב היה למדן עצום. בניגוד לרבנים רבים אחרים בקליבר שלו, הוא גם נמנע באופן יחסי מרדיפה אחר השררה. הוא חי בדלות סגפנית למרות שבהבל פה יכול היה לסדר לעצמו חיי מלך גם במובן הגשמי. מאות אלפי אנשים העריצו אותו, התפללו לבריאותו בדבקות גם לאחר שעבר את גיל מאה והלכו אחר ארונו כשהם ממררים בבכי. 

כל העובדות הללו ורבות אחרות הפכו אותו ללא ספק למנהיג הציבור החרדי ליטאי. אבל עלי ועל שכמותי, או ליתר דיוק - על רובו המוחלט של הציבור שאיננו חרדי ליטאי, השפעתו היתה מזערית עד אפסית. למעשה, לא זכורה לי ולו פסיקה אחת מבית מדרשו שנגעה לכלל הציבור או לסוגיות שאינן מעניינה של קבוצת חסידיו הפרטית. גם בעמדת הרב הראשי לישראל דאג להציב אדם שאינו ראוי לתפקידו וזאת על מנת לגמד ולהגחיך את המשרה הזו ואת מה שהיא מייצגת.

 במובן זה, הרב עובדיה יוסף, למשל, שלא פעם, לא פעמיים ולא שלוש הטיל את כל כובד משקלו ההלכתי אל המערכה כאשר על הפרק עמדו סוגיות הלכתיות בעלות משמעות כללית-לאומית, ראוי בעיניי לתואר "גדול הדור" עשרת מונים יותר מאשר הרב אלישיב. 

אגב, אם תשאלו אותי, כמי שהתנגד להקמת המכללות החרדיות, טירפד יוזמות הידברות כ"אמנת כנרת" ועל אף תמיכתו העמומה בחוק טל שימר בפועל את השתמטותם של חסידיו מחובתם האזרחית, מלימודים גבוהים ומשוק העבודה - לא השכיל הרב אלישיב גם לקדם את הציבור אותו הנהיג אל מחוץ למחוזות הבערות, האנכרוניסטיות והדריכה במקום.

לכן, על אף ההערכה השמורה לכל מנהיג יהודי חשוב באשר הוא, ודאי כזה שהקדיש את כל חייו ללימוד תובעני וסיזיפי - הרב אלישיב לא היה ראוי לתואר "גדול הדור", וכפי שהדברים נראים כרגע, גם יורשו (הרב שטיינמן או הרב אויערבך, כלומר מי מהם שיצליח לשמר שליטה ב"יתד נאמן") לא יהיה זכאי לתואר זה במידה שווה מאד.

ובלי שום קשר, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

ההתגלות (מעשה שסוּפּר באמת)

(או: מה עושה אדמו"ר חדש שמשתוקק ביותר ללבוש את בגדי המלכות החדשים שלו אבל לא נעים לו להיתפס כמשתוקק אשר כזה  בעיני חסידיו בעצם בימי האבל על אביו(.

(או: מה באמת גורם נחת רוח בעליונים לאדמו"ר המנוח מויז'ניץ).

עם תום סעודת ראש חודש סיוון בחצרו של ר' מנחם מנדל הגר, האדמו"ר הצעיר מויז'ניץ, ביקש האחרון מחסידיו להשאר לשיחה חשובה מפי בנו, ר' חיים מאיר. האדמו"ר עצמו עזב, ובנו עלה אל הדוכן סיפר לחסידים את המעשה הנֵיירא הבא, המצוטט כאן מילה במילה מפי אחד משומעיו:

אבי הקדוש הסתובב בביתו בלי מנוח הלוך ושוב. לשאלתי לפשר הדבר, סיפר לי דבר מדהים ביותר. שהרי ידוע כי סבי, בעל ה'ישועות משה'  (האדמו"ר המנוח מויז'ניץ), הבטיח לאבי בתקיעת כף לפני פטירתו שיבוא לסייע לו מלמעלה בהנהגת החסידות. ואכן סיפר לי אבי כי נתגלה אליו אביו זקנו מעולם העליון - אף שלא היה ברור לו האם מחזה בהקיץ היה זה, או התגלות בחלום.

ולאחר שרואה אבי הקדוש את כל אדמו"רי שושלת ויז'ניץ מקבלים פניו בשמחה, פונה אליו אביו ושואל אותו: מדוע אתה עצוב?  והשיבו אבי הקדוש ואמר: ואיך לא יעצב ליבי ואין לי אבא? 

ומוסיף אביו ושואל: ראיתי שלא הלכת עם קאלפיק וקאפטן מזהב בבדיקת חמץ ובל"ג בעומר. מדוע?

והשיבו אבי הקדוש: קשה לי מאוד ללבוש בגדי המלכות, באשר שרוי אני באבל.

ויען לו אביו: לך עם קאלפיק ותלבש בגדי אדמו"רות מזהב ואז יהיה לי נחת רוח בעולם העליון. 

ויהי לפלא!

סימן ברכה

בהתחלה, לפני שנתיים, זה נראה כמו משהו חד פעמי. סוג של אילוזיה, פטה מורגנה. גשם שוטף בעמק יזרעאל באמצע הקיץ?

אבל לפני כמה שבועות זה קרה שוב, והפעם לא רק בצפון אלא גם בדרום הארץ. עיני המסרבות להאמין אף חזו בתמונות של מיני-שטפון באיזור ים המלח. ומפה לשם התגנב אל הלב שמץ קטן של תקווה: אולי, קמעא קמעא, טיפין טיפין, חלום ישן שלי מתחיל להתגשם לו לאיטו?

כי לי ברור כבר שנים, שגשמי קיץ זה מה שהמדינה שלנו צריכה, וכשאני אומר "צריכה" אני מתכוון ברמת הטופ-ליסט. ככלות הכל, בשקלול כולל, מזג האויר המקומי הוא עסקת חבילה מוצלחת למדי (את כל המתלוננים על השמש והחום אני מזמין לנסוע, למשל, לפינלנד, לראות את האלטרנטיבה שמדינות מסוגה מציעות, ועל הדרך לנסות שלא להתפתות לטרנדים פיניים לאומיים רווחים כמו קפיצות מאורגנות מגשרים, עיצוב מתלים דקורטיביים - ולא למעילים - או מסיבות קוקטייל של כדורי מרשם). רק מה חסר? מקלחת. זה הכל. ממטר דו שבועי, ממוקד, נחוש ונדיב, שישטוף את האבק, ינקה את האויר וירענן תחושות ורגשות, שדות ואנשים, זוחלים ויונקים, אמונות ודעות. עצמו עיניים ודמיינו לרגע כיצד הירוק היה נשאר בסביבה ולא דופק ברז לשבעה חודשים, כיצד האויר היה מצטלל, האבק היה שוקע, בני האדם היו מצטננים קצת ונרגעים. והיה כאן שלום. כן, איכשהו אני די בטוח שאם היו כאן גשמי קיץ כבר היה כאן שלום. וגם הרבה יותר שלֵו באופן כללי.

אז האם יש מצב שאנחנו סוף סוף בכיוון הנכון עם הענין הזה, חברים? יכול להיות, אבל זה עוד לא זה. ומאחר וכבר שנו רבותינו במסכת תענית שבענייני גשמים אלוהים לא עושה אאוטסורסינג ושומר את המפתחות צמוד לחזה, נדמה כי הכתובת כאן ברורה מתמיד, ומכאן - גם הפעולות הנדרשות:

1. להחליף דיסקט לגבי גשמים בקיץ: סימן קללה - אאוט. סימן ברכה - אין. כבודם של חז"ל כמובן במקומו מונח, אבל בסופו של יום לא איתרע מזלם לחיות בצילא דגלובל וורמינג.

2. להוסיף לעצרת הרגילה בכותל לפני כל חורף עוד עצרת תאומה בר"ח ניסן.

3. לבטל לאלתר את תפילת הטל (שממילא לא עושה את העבודה מי יודע מה, בינינו) ולהביא אותה במוריד הגשם  all year around.

4. לשגר טיסת מקובלים לשמי הארץ, לטובת הפריית עננים בעזרת צירופים מתאימים (אופציונלי).

ואם תורשה לי פניה אישית לריבון כל עלמין: אם כבר הארץ המובטחת וכל זה, פרגן נא לעבדיך את המערוף הקטן הזה. אפילו אתה תופתע לראות כמה אנשים יגידו לך תודה.

צאלים, יולי 2012

שלוש וחצי שנים לא עשיתי מילואים. שנתיים בחו"ל בשליחות. חצי שנה לפני ועוד שנה אחרי ללא אימון או תעסוקה. האמת היא שבאמריקה התגעגעתי למילואים כמעט יותר מלכל דבר אחר. בתוך ים הנימוסים החלולים ואוקיאנוס המחוות העקרות וחסרות המשמעות - צמאה נפשי לישירות ולכנות ולרעות ולקרבה הנרקמות שנים ביני ובין חבריי השותפים עמי לחוויה המיוחדת הזו, שזר לא יבין.

אישון ליל באמצע המדבר. סביב עומדים ההאמרים והנגמ"שים ללא נוע, מפלצות פלדה רדומות, ואנו יושבים ומדברים, על החיים ועל אמונה ועל אהבה ועל השגרה ועל הבית והילדים, ועל חברנו אודי פוגל ז"ל, הקמ"ן הגדודי, שפניו המחויכים חסרו לנו כל כך בשטחי ההיערכות.
סביבי במעגל ותיקי הגדוד, אלה שלא חשבו לרגע לסלול את דרכם החוצה כמו עשרות ומאות אחרים שעברו על פנינו במרוצת השנים. אני זוכר אותם משנות האינתיפאדה השנייה, קצינים וחיילים בעיצומם של מסלולים אקדמיים תובעניים, מזומנים לתעסוקה מבצעית בנובמבר, ואז לעוד אחת במרץ כי זו כבר שנה חדשה, עוזבים הכל ובאים, סוגרים ארבעים וחמישים ושישים ימי מילואים בשנה בלי לקטר ובלי לדרוש ובלי לתבוע מאומה.

והנה אני שוב כאן איתם. שלוש עשרה שנה יחד. חלקם כבר אחרי גיל השחרור הרשמי. אנשים נפלאים, מכל מגזר ומכל עדה, ציוניים ברמ"ח ושס"ה בלי גרם אחד של זיוף. מלח הארץ במובן האמיתי והפשוט ביותר של המילה. עוד חצי שעה יתחיל התרגיל וכל אחד מהם יצטרף לקציני המטה (שמצדם לא עוצמים עין כבר יומיים) ויפרפר כאילו מחר מלחמה והגדוד בחוד החזית, ימלא את חלקו במלואו ועל הצד הטוב ביותר, לוחמים כתומכי לחימה, מפקדים כקצינים, מהמג"ד ועד אחרון החיילים .

בכל ל"ג בעומר, יום ההוקרה הלאומי לחיילי המילואים, מתמלאים אתרי האינטרנט בבכיינים התורנים שמתאוננים כמה קשה להם לשרת ולמה לא באים לקראתם ואיך הם האחרונים שמשרתים וכיצד זה דופק להם את החיים וכמה הם פראיירים.

בכל פעם אני מתבייש בכותבים הללו עד עמקי נשמתי. לא שמעתי חיילי שייטת מתבכיינים על כך שהם רצים באימונים ובמסעות יותר מפלוגות חי"ר רגילות. לא יצא לי לקרוא על לוחמי סיירת שמתלוננים על מסלול ארוך פי שניים ושלושה מאשר בגדודים.

בעיניי אלו חבריי לגדוד, השייטת והסיירת של החברה הישראלית, עם הקרחות והכרסים והמשכנתא והבוס והמשפחה בבית, שעוזבים הכל ובאים לתת כתף פשוט כי המדינה קראה להם. אם אנחנו ולא אחרים נמצאים כאן בליל יולי בשטחי האש של צאלים – זו לפני הכל תעודת כבוד עבורנו, זכות שנפלה בחלקנו. את חבריי היושבים כעת סביבי במעגל, הנושאים בטבעיות ובענווה ובשקט את בטחונה ועתידה של המדינה שלכם ושלי על כתפיהם - לא הייתי מחליף בשום חבורה אחרת בעולם. פראיירים? הצחקתם אותי. תכל'ס, פראייר מי שלא נמצא כאן איתנו הלילה, עם חבריי לגדוד מגן-הארץ של חטיבת "הזקן", כמו רקפות בין הסלעים.

 כמו רקפות בין הסלעים/מילים ולחן: אריאל הורוביץ

יורה יורה (רשומה מאוחרת משהו לל"ג בעומר)

קשר ברור קושר בין העולם החסידי לבין ל"ג בעומר (חג הרבה פחות ברור כשלעצמו, ראוי לציין, הכורך בכפיפה אחת ציון מרד יומרני וכושל שהטביע את ארץ ישראל בדם, יחד עם הילולא לתנא קנאי ובלתי מתפשר, אשר לו היה קם לתחיה וחוזה בפסטיבל עובדי האלילים, מפריחי היונים ומשחקי הקוביה שקם מדי שנה על קברו, היה ודאי חוזר בדיצה ובגילה למנהג החביב עליו, נותן את עיניו במשתתפיו וצולה אותם על הגריל וול-דאן אחד אחד). נגזרות מפורסמות יחסית שלו הן למשל ההדלקות הגדולות שמארגנות כל החסידויות (אלה שלא נוסעות בשלמותן למירון) או ההדלקה היוקרתית על קבר רשב"י בערב החג, שהזכויות לה נקנו כבר לפני עשורים רבים בידי חצר בויאן. אבל אני באתי לכתוב כאן הפעם על מנהג נפלא במיוחד, במסגרתו שולחים אי אלו אדמו"רים את זרועם אלי קשת ומיתר ויורים בעיזוז נורא-הוד חצים דקדושה אל חלל העולם.

אמת, הירי בחץ וקשת הוא מנהג נפוץ בל"ג בעומר, המיוחס כמובן במקורו ללוחמי מרד בר כוכבא. אך בחסידות, כמו בחסידות, כבר נעצרו מלשדו רבדים מעולמות אחרים לגמרי, שעומקם מי ישורנו. ומי שלא ראה אדמ"ור בא בימים, לבוש מעילו המוזהב והקאלפיק המלכותי לראשו, אוחז בקשת עץ גדולה ויורה באויר בכוונה גדולה ונשגבה מעין כפיס עץ, ספק זלזל ספק קיסם, כאשר סביבו מתנועעים עשרות ומאות חסידים בכוונות ובסילודים - לא ראה מחזה משובב נפש מימיו.

טעם ראשון נתנו החסידים בקשת, שכשם שהענן חוצץ בין השמש לארץ ומעכב קרניה מלחדור ארצה - כך מבדילים חטאינו, כביכול, בינינו לבין השי"ת, עד אשר שפעת טובו אינה מצליחה עוד לנבוע עלינו ישירות אלא, בעוונות, בעקיפין בלבד (ממש כהקשת, הנוצרת ע"י קרני השמש החודרות בעקיפין דרך הענן). ואולם בדורו של רשב"י לא נזקקו ישראל להשפעה עקיפה, שהרי היו כולם זכאים. ממילא, כשיורה האדמו"ר בקשת - אין כוונתו אלא להזכיר זכותו של רשב"י הקדוש, ולאוותה אף לדורנו אנו.

ועוד טעם נתנו בה כנגד לימוד התורה, אשר ככל שעמלים בה – מתגדלים בה יותר ויותר, ממש כשם שמתיחת המיתר עוד ועוד יורה את החץ למרחק רב, ואכמ"ל.

ועוד  טעם נתנו בה, כדרש חז"ל על דברי יעקב ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי": חרבי – זו תפילה, קשתי – זו בקשה. וממילא, בעת שצריכים אנו להשתדל בתפילות ובקשות, ענין גדול הוא לירות בקשת. ולא זו אף זו, שיום ל"ג בעומר מסוגל ביותר לקבלת התפילה, ורמז לזה הובא בספר "שיח השדה" דמילת קשת ר"ת שמע קול תפילתנו (טוב, בערך).

ומצד האמת עוד כהנה וכהנה טעמים נשגבים נתנו בהמנהג הנזכר, ואולם  די בזה למבין. ושמא סבורים אתם כי בירי רוחני, מופשט וסמלי עסקינן, ותו לא? אין זאת אלא כי כופרים ומיסנגדים אתם משחר ימיכם, ואולי מוטב כי תקראו בעצמכם כיצד "האדמו"ר ירה בייחודים והקבוצה ניצלה", והוא תיאור נס הצלתם היותר מופלאה של האדמו"ר ממישקולץ וחסידיו, אשר נסעו בשנה שעברה למערת רשב"י אשר בפקיעין כדי לירות חצים בטהרה ובייחודים ובכוונות ובסילודין ואז הותקפו בידי "עשרות ערבים מוסתים שעיניהם רושפות אש". ואילולא עמדה להם זכות החיצין קדישין חזקה עליהם כי היו מחזירים נשמותיהם באחד בעצם היום ההוא ל"ע ח"ו היל"ת.

ואיככה נוכל לסיים מבלי להזכיר כאן ירי תלול מסלול מבצעי במיוחד, המיוחס להרה"ק רבי יהודה צבי מסטרטין זי"ע, אשר בעת שיצא עם חבורה מתלמידיו ביום ל"ג בעומר ליער לירות בקשת וחיצים. דרך קשתו לארבע רוחות השמים, וכיון חץ אחד לעבר וינה הבירה, ונקלע החץ לארמון המלך, ופלח ליבו של צורר היהודים, יורש העצר האוסטרי ימ"ש, ובזה נתבטלה גזירה קשה שהיה מוטלת על ישראל. ואם מלאכם לבכם לפקפק בהמעשה, הדברים הלוא הם כתובים במפורש ובהדיא ובדיות שחורה בספר "מסע מירון" עמ' קכט, וכל הרוצה לעיין בם יבוא ויעיין. ויה"ר שיקוים בנו ובבנינו "ללמד את בני יהודה קשת" על דרך הפשט והסוד גם יחד, בבחינת "הנה החצים ממך והנה", ודי בזה למשכיל. א פרייליכען פייערטאג!

יוסקה

יוסקה אחיטוב היה שכני במשך חמש שנים. לתקופה קצרה יותר באתי עמו בשערי בית המדרש של ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, אני כתלמיד והוא כמוסד ואגדה, בבית המדרש ומחוצה לו. 

מימיי לא פגשתי אדם אשר רוחב ידיעותיו ועמקות תפיסתו עומדים ביחס ישר לצניעותו וענוותנותו, כיוסקה. נטול תארים, בורח מן הכבוד, מקדים שלום לכל אדם, מאיר פניו לכל בריה, מביט על סביבותיו בעין טובה ומלטפת - היה יוסקה להתגלמות האולטימטיבית של מכלול ערכיו.

בקיאותו העצומה ובהירות המחשבה שלו היוו מסד איתן לתורה הייחודית שיצר, אשר חתרה לחבר ולהתאים בין התורה, שבכתב ושבע"פ, לבין תפיסת העולם ההומנית והחומלת לאורה חי ופעל. על משמר תורתו עמד יוסקה בעוז וללא מורא, גודר בתבונה ובנחישות את הפרצות שנבעו שוב ושוב בחומת היהדות בה דגל והאמין. מפליא היה לחזות כל פעם מחדש כיצד הקיבוצניק מעין צורים מסרב לכוף ראשו בפני איש, תהא סאת תאריו וכיבודיו אשר תהא, ובו בזמן - נוהג בכל ברי הפלוגתא שלו בכבוד, אהבה וענווה.

לפני כשלושה שבועות, ביום ט"ו בסיון, נפטר יוסקה בעין צורים ממחלה קשה. כמה מתאים לקרוא על אדם כיוסקה כעין ההספד שקראו על התנא שמואל הקטן בשעת פטירתו: הי חסיד, הי עניו, תלמידם של אהרן הכהן ויוחנן בן זכאי והלל הזקן. בפי הבריות שגורה האמרה "חבל על דאבדין", ואולם הנוסח המלא בתלמוד הוא "חבל על דאבדין ולא משתכחין": חבל על אלו שאבדו ואינם נמצאים עוד לנו, עבורנו. אם יש תחושה שהציפה רבים מחבריי, ואותי עצמי, עם הסתלקותו של יוסקה והחלל שפערה במערכה על זהותנו היהודית בזמנים משתנים וסוערים - זו היא התחושה הזו.

לאורו נלך ובתורתו ננוחם.

חפציבה

כמו ידעה מראש על חיבתי לדורסים בכלל ולדורסי לילה בפרט - הופיעה פתאום מתוך שחור הליל תנשמת גדולה במשק כנפיים כביר, נעמדה ממש מול חלוני ונעצה בי את הארשת-הנוגה-תמיד שלה.

במשך רבע שעה תמימה החלפנו מבטים של הערכה הדדית ושל הכרה משותפת בצער העולם (טוב, לא באופן לגמרי רציף. הגברת בכל זאת צריכה לאכול, ואחת לכמה זמן סובבה את ראשה במצג המרהיב ההוא של 270 מעלות אחורנית כדי לתור אחר מכרסם ביש מזל, שגם אחרי שכבר יהיה בין שמים וארץ לא יבין מה לעזאזל פגע בו).

היתה מעין תחושה חמקמקה של היקשרות באויר. בדמיוני כבר ראיתי את הגברת הופכת לתנשמת הבית ובלבי כבר גמלה החלטה, מפתיעה בזריזותה ובנחרצותה, לקרוא לה חפציבה. כשקמתי בשקט ממקומי להביא מצלמה מקצועית יותר, הפצרתי בה שלא תזוז ממקומה והבהרתי לה במחוות ידיים רחבות שאני כבר חוזר, אבל כששבתי אחרי כמה שניות חפצי לא היתה שם יותר. אולי נעלבה מהיעלמותי החד צדדית; אולי טוותה גם היא תקוות וחלומות - על בית וקן וחברות עדינה ושקטה, מלאת הבנה, נטולת מילים וחוצת מינים - ואז היכה בה הולם האכזבה.

ואולי רק עבר עכבר בסביבה, ומחר היא תשוב...

יום הזכרון תשע"ב - פסקול פנימי

עזרא עקירב. בשנת 1990 נפל בנו עמית ברמת הגולן. לאחר הלוויה השאיר עזרא ליד הקבר הטרי אסימון וכמה שקלים, שעמית יוכל להתקשר כשישוב ואבא יבוא לאסוף אותו מבית הקברות. משלא חזר, עבר עזרא לגור לידו. כל יום מימות השנה בא אצל קברו, הקדים ונשק לשיש הקר ואז רכן אל בנו ודיבר עמו. בקיץ שפך מים על המצבה, שלא יהיה לעמית חם. בחורף הדליק נרות, שלא יהיה לו קר וחשוך. בלילות פסח ערך את ליל הסדר על הקבר, עם מצות ויין, מזמין את החיילים המתים להצטרף.
פחות משנתיים לאחר מכן שמע באישון ליל דפיקה נוספת בדלת ביתו. מאז, כשהוא מסיים לדבר עם עמית, הוא קם ממקומו, פוסע כמה צעדים ובא לבקר את אביעד.

ניסים גיני. המשמרת של ניסים, קשר ותצפיתן במלחמת השחרור, הסתיימה זה מכבר, והוא ירד מן העמדה שלו ברובע היהודי ופנה לחזור אל ביתו. משבושש מחליפו להגיע שב אל עמדתו. תנועה חשודה בחוץ גרמה לו להוציא את ראשו לרגע מעבר לקיר המגונן. כדורו של הצלף הירדני פילח את לסתו ויצא מעורפו. בהעדר מנות דם ברובע הנצור - מת ניסים מפצעיו יום לאחר מכן. הוא נקבר עם אחיו לנשק בקבר אחים זמני, ולאחר מכן שבו ונטמנו שרידיו בחלקה הצבאית בהר הזיתים. גופתו זוהתה לפי שיני החלב שבפיו. בן עשר שנים היה בנופלו.

ביאנקה שחרור. בוקר קיצי בחצר הבנק הבינלאומי בקרית משה. אני זקוק לכמה ערֵבים כדי לקבל מהבנק הלוואה ממשלתית למימון לימודיי, וביאנקה, כמו תמיד, מתייצבת כמו שעון. מחייכת, עיניה טובות. שפת הגוף שלה מחווה מעין מבוכה, כאילו ביקשה היא ממני לסייע לה באיזה ענין ולא להיפך.

מקטנותי, נעדר דודים ביולוגיים משל עצמי - הפכה ביאנקה להיות דודתי בפועל. החיים לא תמיד חייכו אליה, אבל זה לא מנע מביאנקה להיות מעיין נובע של נתינה. לילדיה, למשפחתה, לחברותיה, לאחיי, לי, ומן הסתם לכל אחד אחר שביקש. אני משער, במידה רבה של בטחון, כי גם כשעלתה על קו 14 ההוא היתה ביאנקה בדרכה לעזור למישהו.

ירון אמיתי. ירון לא חשב לרגע להפסיק להתנדב כחובש בגדוד צנחני המילואים שלו גם לאחר שעבר את גיל ארבעים, ולא היסס לשניה כשנכנס לשדות הקרב בלבנון בגיל בו הפכו חברים בני דורו סבים לנכדים. עשרים וחמש שנים קודם לכן, בזמן שירותו הסדיר, כתב ירון ברשימותיו "אני ציוני בלי מרכאות". מאז התנוססה האמירה הכנה והישירה הזו מעל יריעת חייו, ולבסוף גם מעל מארת מותו. נפל בכפר קנטרה במלחמת לבנון השניה. בן ארבעים וחמש בנופלו.

יעקב אזולאי. "קובי, אתה איש יקר. באמת הראית רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל עכשיו סע הביתה, אנשים רוצים קצינים אורגניים", אמר המח"ט לסרן יעקב אזולאי בשטח ההתכנסות, לאחר שהאחרון, קצין משטרה הפטור ממילואים, הפך שולחנות בחטיבה ודרש להסתפח כמפקד לאחת מהיחידות הלוחמות. כמה ימים לאחר מכן, בעיצומו של מבצע חומת מגן, נתקל בו בג'נין. זרקת אותי דרך הדלת, חשבת שלא אחזור דרך החלון? אמר לו אזולאי בחיוך ממזרי, ואז יצא למשימת חילוץ פצועים ונפל בקרב.

דניאלה הילר, יושבת בקרון הרכבת מתל אביב לדימונה וחובקת בשקט בובה גדולה, מאלה שעומדות בחלונות ראווה של חנויות בגדים. הנוסעים בקרון מגניבים מבטיהם ומגחכים נכחה, אבל דניאלה מתעלמת. היא חייבת להביא את הבובה בשלום הביתה כדי להלביש אותה במדים של דניאל, שיהיה לה מה לחבק.

בארי חזק, נושא עיניו אל שמי סיני השחורים ותובע מאלוהיו במפגיע להתגלות ולהילחם לצדו.

ארז שטרק, חש במכה המטלטלת את היסעור ומבין מיד, ויודע כי חרף מאמציו לא עמד בהבטחתו.

עמי משולמי זוחל, שרוף ומרוסק, ממטע הזיתים בלבנון אל ביתו. עקב בצד אגודל, מטר אחרי מטר, במסע הארוך הביתה, אל רעייתו, ואל בתם הנובטת ברחמה.

שלמה שימל יושב אצל קבר בנו יניב ומבקש ממנו בשקט ובנעימות וביישוב הדעת, כאב היושב עם בנו בבית קפה ביום שמשי, להעניק לו מתנה לרגל יום נישואיו הארבעים וחמישה ולבוא לבקרו בחלום.

גיורא פישר, אכול געגועים לבנו מרום, מבקש משיטיון הזקנה להקדים ולהכות בו כבר כעת.

אחיו ואחיותיו של גבריאל חוטר שרים מחובקים על קברו הפתוח "אל תשמחי, אויבתי לי, כי נפלתי - קמתי".

פתילי ציצית לבנים משתלשלים מארבע כנפות ארונו של גדי.

החיוך של אודי.