יום הזכרון תשע"ב - פסקול פנימי

עזרא עקירב. בשנת 1990 נפל בנו עמית ברמת הגולן. לאחר הלוויה השאיר עזרא ליד הקבר הטרי אסימון וכמה שקלים, שעמית יוכל להתקשר כשישוב ואבא יבוא לאסוף אותו מבית הקברות. משלא חזר, עבר עזרא לגור לידו. כל יום מימות השנה בא אצל קברו, הקדים ונשק לשיש הקר ואז רכן אל בנו ודיבר עמו. בקיץ שפך מים על המצבה, שלא יהיה לעמית חם. בחורף הדליק נרות, שלא יהיה לו קר וחשוך. בלילות פסח ערך את ליל הסדר על הקבר, עם מצות ויין, מזמין את החיילים המתים להצטרף.
פחות משנתיים לאחר מכן שמע באישון ליל דפיקה נוספת בדלת ביתו. מאז, כשהוא מסיים לדבר עם עמית, הוא קם ממקומו, פוסע כמה צעדים ובא לבקר את אביעד.

ניסים גיני. המשמרת של ניסים, קשר ותצפיתן במלחמת השחרור, הסתיימה זה מכבר, והוא ירד מן העמדה שלו ברובע היהודי ופנה לחזור אל ביתו. משבושש מחליפו להגיע שב אל עמדתו. תנועה חשודה בחוץ גרמה לו להוציא את ראשו לרגע מעבר לקיר המגונן. כדורו של הצלף הירדני פילח את לסתו ויצא מעורפו. בהעדר מנות דם ברובע הנצור - מת ניסים מפצעיו יום לאחר מכן. הוא נקבר עם אחיו לנשק בקבר אחים זמני, ולאחר מכן שבו ונטמנו שרידיו בחלקה הצבאית בהר הזיתים. גופתו זוהתה לפי שיני החלב שבפיו. בן עשר שנים היה בנופלו.

ביאנקה שחרור. בוקר קיצי בחצר הבנק הבינלאומי בקרית משה. אני זקוק לכמה ערֵבים כדי לקבל מהבנק הלוואה ממשלתית למימון לימודיי, וביאנקה, כמו תמיד, מתייצבת כמו שעון. מחייכת, עיניה טובות. שפת הגוף שלה מחווה מעין מבוכה, כאילו ביקשה היא ממני לסייע לה באיזה ענין ולא להיפך.

מקטנותי, נעדר דודים ביולוגיים משל עצמי - הפכה ביאנקה להיות דודתי בפועל. החיים לא תמיד חייכו אליה, אבל זה לא מנע מביאנקה להיות מעיין נובע של נתינה. לילדיה, למשפחתה, לחברותיה, לאחיי, לי, ומן הסתם לכל אחד אחר שביקש. אני משער, במידה רבה של בטחון, כי גם כשעלתה על קו 14 ההוא היתה ביאנקה בדרכה לעזור למישהו.

ירון אמיתי. ירון לא חשב לרגע להפסיק להתנדב כחובש בגדוד צנחני המילואים שלו גם לאחר שעבר את גיל ארבעים, ולא היסס לשניה כשנכנס לשדות הקרב בלבנון בגיל בו הפכו חברים בני דורו סבים לנכדים. עשרים וחמש שנים קודם לכן, בזמן שירותו הסדיר, כתב ירון ברשימותיו "אני ציוני בלי מרכאות". מאז התנוססה האמירה הכנה והישירה הזו מעל יריעת חייו, ולבסוף גם מעל מארת מותו. נפל בכפר קנטרה במלחמת לבנון השניה. בן ארבעים וחמש בנופלו.

יעקב אזולאי. "קובי, אתה איש יקר. באמת הראית רוח התנדבותית ראויה לציון. אבל עכשיו סע הביתה, אנשים רוצים קצינים אורגניים", אמר המח"ט לסרן יעקב אזולאי בשטח ההתכנסות, לאחר שהאחרון, קצין משטרה הפטור ממילואים, הפך שולחנות בחטיבה ודרש להסתפח כמפקד לאחת מהיחידות הלוחמות. כמה ימים לאחר מכן, בעיצומו של מבצע חומת מגן, נתקל בו בג'נין. זרקת אותי דרך הדלת, חשבת שלא אחזור דרך החלון? אמר לו אזולאי בחיוך ממזרי, ואז יצא למשימת חילוץ פצועים ונפל בקרב.

דניאלה הילר, יושבת בקרון הרכבת מתל אביב לדימונה וחובקת בשקט בובה גדולה, מאלה שעומדות בחלונות ראווה של חנויות בגדים. הנוסעים בקרון מגניבים מבטיהם ומגחכים נכחה, אבל דניאלה מתעלמת. היא חייבת להביא את הבובה בשלום הביתה כדי להלביש אותה במדים של דניאל, שיהיה לה מה לחבק.

בארי חזק, נושא עיניו אל שמי סיני השחורים ותובע מאלוהיו במפגיע להתגלות ולהילחם לצדו.

ארז שטרק, חש במכה המטלטלת את היסעור ומבין מיד, ויודע כי חרף מאמציו לא עמד בהבטחתו.

עמי משולמי זוחל, שרוף ומרוסק, ממטע הזיתים בלבנון אל ביתו. עקב בצד אגודל, מטר אחרי מטר, במסע הארוך הביתה, אל רעייתו, ואל בתם הנובטת ברחמה.

שלמה שימל יושב אצל קבר בנו יניב ומבקש ממנו בשקט ובנעימות וביישוב הדעת, כאב היושב עם בנו בבית קפה ביום שמשי, להעניק לו מתנה לרגל יום נישואיו הארבעים וחמישה ולבוא לבקרו בחלום.

גיורא פישר, אכול געגועים לבנו מרום, מבקש משיטיון הזקנה להקדים ולהכות בו כבר כעת.

אחיו ואחיותיו של גבריאל חוטר שרים מחובקים על קברו הפתוח "אל תשמחי, אויבתי לי, כי נפלתי - קמתי".

פתילי ציצית לבנים משתלשלים מארבע כנפות ארונו של גדי.

החיוך של אודי.