האישה מקריית שמונה שראתה אותי ממתין לשווא לאוטובוס לירושלים (בואו, לישון בחניון זה מספיק קשוח, לא צריך להוסיף לזה עוד נהיגה של שלוש שעות), עצרה לי במיוחד ולקחה אותי לראש פינה. וכל הדרך שאלה אותי לאן לקחת אותי לאכול, ולא הועילו כל הסבריי שאכלתי ממש לפני שיצאתי לדרך. ואז, כשהגענו, מלמלה משהו על "שמור לי רגע על האוטו אני כבר חוזרת", חזרה אחרי כמה דקות עם קומבינציית אדירים של סושי בשקית נייר גדולה ותירצה במבוכה "טוב, אז נניח שעכשיו אתה לא רעב, אבל הרי עד שתגיע לירושלים כבר תהיה רעב בטוח, לא?".
החקלאי המבוגר שראה אותי מיד לאחר מכן יושב בתחנת האוטובוס בראש פינה, עצר את הפיק אפ הגדול שלו ורעם "בוא חייל, הולכים לאכול". חייכתי חיוך גדול, החוויתי בידי על שקית הסושי ואמרתי שתודה רבה, ושהוא מתוק מדבש, אבל מה אעשה וכבר הקדימו אותו, והוא מצדו ספק כפיו והלך. אבל אחרי חמש דקות חזר עם שקית מלאה שוקולדים ואמר "אולי באוכל הקדימו אותי אבל לא בקינוחים".
המוסיקאי המקסים מגוש עציון, שתרם לגדוד שלנו גיטרה אקוסטית, מפוחית, דרבוקה גדולה ותופי מרים שרוממו ושימחו את נפשנו בימים הארוכים, נוכח העצב הגדול.
גרשון המתוק - שאני מכיר מילדות, מהסניף של תנועת הנוער - שהופיע אצלנו יום אחד כרוח סערה מלווה באשתו ובילדיו ובמעשנת העופות המסתובבת הכי מגניבה שראיתי בחיי, שבנה במסגריה שלו, והעניקו לחצי גדוד ארוחת פינוקים בטעם גן עדן.
ככה הם מסתובבים בכל הארץ, ברכב המשפחתי הגדול, עם מעשנת הפלא הענקית על הנגררת מאחור, קונים עופות וירקות מכספי תרומות ומפנקים אינספור חיילים בכל חור אפשרי. בענוה ובמאור פנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שמשפחה פרטית תרים לבדה הפקה כזו שוב ושוב ושוב.
הנשים המסורות שישבו וסרגו לנו מאות כובעי צמר להחם את ראשינו מפני הצינה, ובתוכם טמנו מכתבים מעתירי עיטוף ואהבה.
אהוד בנאי, מחוזק בארז שמידע הנפלא (מ-OSOG ו"קו אחורי") שהופיעו לנו בהתנדבות בערב הגדודי ורוממו את רוחנו מעלה מעלה ואז עוד התנצלו שהם צריכים לסיים כי יש להם הופעה נוספת בלילה ברמת הגולן, ליחידה אחרת.
חבורות המאמצים שפשטו לנו על הגדוד אחת לכמה ערבים עם מנגלים ומעדנים ופינוקים והאכילו אותנו כיד המלך. פעם חבר'ה דרוזים מהמכון היהודי-ערבי בהסתדרות, פעם חבורה עליזה של עולים חדשים מצרפת, פעם קבוצת ישראלים ותיקים לא יודע אפילו מאיפה. כולם ענוים, כולם מאירים, כולם זורחים מאושר, אפילו יותר מאיתנו.
גדי, איש המזגנים התעשייתיים ממתן שליד כפר סבא, שאסף אותי בצומת המוביל עוד לפני שהספקתי להגיע לתחנה. אמרתי לו שאני צריך לירושלים, אמר לי תעלה, נקדם אותך. כל הדרך אנחנו משוחחים. הוא בן חמישים, אחרי שירות ארוך בסדיר ובמילואים בחיל הים, עם ילד לוחם שייטת שכרגע נלחם בעזה. מדברים על החיים, על המלחמה, על הלם השביעי לאוקטובר, על לילות נטולי שינה, על האושר שבילדים הגדלים ופורחים. בינתיים עוברים ככל מחלף אפשרי שמוביל לכפר סבא, אבל אני נזכר שגדי זרק משהו על משרד בפתח תקווה ושותק. כשכל הפניות לפתח תקווה כבר מאחורינו אני אוזר אומץ ושואל אותו מה בדיוק נראה לו שהוא עושה. "נו מה, עוד לא הבנת שאני לוקח אותך לירושלים?", הוא מחייך, ואז גם מתעקש לקנות לי בגט במחלף שורש. "טוב, מה עכשיו, גדי? אני כולה שלוש שנים צעיר ממך, לא חייל בן עשרים", אני צוחק, "אני יכול לקנות לעצמי בגט אם אני רוצה". עזר לי קדחת.
בחניה של הר הרצל נפרדנו לשלום. לא ידעתי את נפשי ממבוכה, הבנאדם צריך לחזור עכשיו עד כפר סבא בגללי. אבל הוא חייך לעומתי. "הכל בסדר", אמר, "הכל כשורה. אתה תעשה את שלך ואני את שלי".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה