משהכל התחיל וגויסתי, לא הייתי באף הלוויה או שבעה,
למעט שבעה אחת של משפחה יקרה ללבי שהצלחתי לצאת אליה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה
שאצא ואוכל אלך להר הרצל, לשהות קצת בתוך הכאב והצער שירדו כשמיכה שחורה על הארץ.
הגעתי להר באור בין ערביים. חלקה שלמה כבר הולכת ומתמלאת
קברים רעננים. לצד כמה מהם כורעים אנשים ונשים; מלטפים ולוחשים, מלטפים ושותקים.
על קברו של רב"ט אדיר טהר, לוחם גולני שנפל בקרבות
שמחת תורה, חגגו לו משפחתו וחבריו יומולדת עשרים, עם שני בלונים ענקיים כסופים
בצורת "20", שני זרי בלונים גדולים בצהוב וירוק ואפילו עוגת קצפת. הם
הציעו לי פרוסה, והגולה שהלכה והתעבתה לי בגרון עוד קודם איימה לפרוץ החוצה דרך
העיניים. סירבתי בנימוס וברחתי קצת לחלקה שמעל, לומר שלום לחבריי מלבנון שנשארו שם
בני עשרים ולבקש מהם לדאוג טוב טוב לכל החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
אחר כך, כשירד החושך, חזרתי והסתובבתי לאור הפנסים בין
תלי העפר הלחים והמצבות החדשות; מביט ומסתמרר, קורא ונזכר.
אישה אחת, נמוכה וכסופת שיער, ידיה עמוסות שקיות ניילון
ובקבוקים ריקים, נעמדה לידי ועיינה עיון רב בנשק ובסמל הגדוד שעל כובעי. "זה
לא עוזי, נכון?", שאלה לבסוף. "לא", אמרתי, "זה M-16". "לבעלי היה עוזי", אמרה בשקט, "הוא היה
בחי"ר. אתה לא בחי"ר, נכון?". "נכון", עניתי, "אני
בשריון". "זהו", אמרה, "כי ראיתי את הטנק על הכובע שלך. אני
באתי לבעלי, הוא פה למטה. כמעט כל יום אני באה אצלו. שמעתי אותם שרים 'היום יום
הולדת' אז עליתי לפה למעלה לראות. לא שומעים פה שירים כאלה בדרך כלל".
"נכון", אמרתי בשקט, הגולה שבה ומתעבה בגרוני. האישה שתקה.
"ולמה
אתה באת?", שאלה לבסוף. משכתי בכתפי ושתקתי.
"ולמי
באת?", הוסיפה והקשתה. שתקתי שוב.
אחר כך החוויתי בידי סביב ואמרתי "לא יודע, נראה
לי שבאתי לכולם".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה