אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה ראשונה בסדרה

אז היכן בעצם מתחילה ההרפתקאה האפוליינית המופלאה שלי? כמנהגו בקודש של טווה הדורות הגדול והנעלם, מרצף אירועים מקרי לחלוטין שנתגלגל לו לפתחי לפני יותר מארבע שנים, ומעשה שהיה כך היה.

בשלהי שנת 2012 קיבלה אלאונורה מיאלי סוף סוף את אישור הכנסייה הקתולית בבארי להיפרד מבעלה (לאחר שגילתה כי הבחור פחות בעניין של אלאונורות ויותר בעניין של רוברטואים). היא ארזה את מטלטליה ועקרה לדירה קטנה וצנועה עם מרפסת רחבה ומעליה גג רחב ידיים בבנין דירות במרכזה של בארי. כמה ימים לאחר בואה ראתה משאית מובילים חונה בחזית הבנין ופועלים עולים ויורדים לקומה שלוש וממנה. כשצלצלה בפעמון ועוגה קטנה בידה פתחה את הדלת אישה קטנה ועדינה, מעט צעירה ממנה, אלאונורה שמה, שבדיוק נפרדה גם היא מבעלה ועזבה את ביתם המשותף. מאותו רגע ואילך נקשרו נפשות שתי האלאונורות לאהבה אישה את רעותה עד מאד. אלאונורה מיאלי, מהנדסת כימיה במקצועה, קיבלה את השם אלאונורה הגדולה, ואילו אלאונורה למפנלי, רופאת חירום, כונתה מני אז ואילך אלאונורה הקטנה.

קצת יותר משנה לאחר מכן הצטרפו האלאונורות, קתוליות באמונתן, למסע צליינות לטרה סנטה, אך רק לאחר שהגיעו לשדה התעופה הבינו כי גם בגילן המתקדם יחסית הן מצעירות את ממוצע הגילאים בה בכמה עשורים טובים. בנקודה מסוימת, בעוד קבוצת הצליינים המקשישה מקיפה בעצלתיים את מָארֶה די גָּלִילֵאָה, הלוא היא הכנרת שלנו, בעקבות מסלול חייו של הסלבטורה, גמלה בלבן ההחלטה לברוח לכמה ימים. הן נסעו בטרמפים מכנסיית הלחם והדגים אל ממלכת הבזלת המשקיפה ממזרח, החלו לצעוד בשביל הגולן מצפון לדרום וכך הגיעו כאורחות אל ביתנו, ששעריו פתוחים למטיילי השביל.

על ארוחת ערב צנועה (פסטה, אלא מה) התלהבו האלאונורות לשמוע כי מוצא אמי מאיטליה, ובנשימה אחת ציינו בצער כי בדרומה של ארץ המגף לא קיימות עוד קהילות יהודיות. הערתי את תשומת לבן כי מעבר לכך שבארי עירן היתה תחנת מעבר חשובה לעולים לארץ ישראל אחרי המלחמה, הרי שבבארי ובטראני, באוטראנטו ואפילו בלצ'ה, בשפיץ של העקב, התקיימו קהילות יהודיות מפותחות במהלך המחצית הראשונה של האלף השני לספירה. סיפרתי להן על אמרתו הידועה של רבינו תם, מגדולי בעלי התוספות במאה השתים עשרה, שקבע "כי מבארי תצא תורה ודבר ה' מאוטראנטו". האלאונורות התרגשו מאד למשמע הדברים וככל הנראה נצרו אותם עמוק בלבן, כי כשהתמנתה אלאונורה הקטנה לכהן בקודש בוועדת התרבות של הקהילה, הציעה לסרג'יו, הכומר גבה הקומה והממושקף, להביא לבארי את חברם הישראלי כדי להרצות על ההיסטוריה היהודית של דרום איטליה.

כך נחתה אצלי ההזמנה המיוחדת הזו, ובעקבותיה גם כרטיס טיסה לשבוע והזמנות אין ספור לאירוח בבתי החברים. ובאשמורת שלישית בבוקר של ראשית יולי, הצגתי רגלי על סיפון מטוס האיירבוס של טראנסאוויה, נשאתי אל עיניי אל על אל הדיילת ההולנדית שהתנשאה כראש וחצי מעל גובהי, בירכתי אותה לשלום בהולנדית רצוצה משהו והמראתי, בעיקוף נאה דרך עיר אבותיי אמסטרדם תובב"א, אל מחוז אפוליה, עקבו של המגף, בעקבות אחיי הנרדפים והמגורשים, בני קהילות אפוליה והגלילות. ובייחוד בעקבותיו של רבי ישעיה די טראני, "ישעיה הזקן", מגדולי ראשוני איטליה, פרשן מקרא ותלמוד, הוגה ונודד, מנהיג ופוסק.

בשדה התעופה הצנוע של מחוז אפוליה כבר מחכה לי ג'וזפה, שעוד ידובר ויסופר בו רבות, ואנו נדחקים בפיאט 500 הקטנה שלו ויוצאים אל עיבוריה של בארי.

בהמשך, יסופר כאן על פיירו האלפיניסט הרקדן, על פרנציסקוס הקדוש, על אחוזות הטרולי המיוחדות של אפוליה, על הכנסת האורחים הנפלאה לה זכיתי, על מסיבות ומשתאות, נשפים וחגיגות, על טראני ומרטינה-פרנקה; על רבי ישעיה דיטראני, פעמוני כנסיה עם מגן דוד ומומיות קדושות, ועל האנשים הנפלאים והנופים המרהיבים שבין מוּלִיזֶה לסָלֶנְטוֹ, שצבעו את המסע האפולייני שלי בצבעים עזים של אושר.

אל תלכו רחוק