עוד תמונה, לייפאיה חורף 1941

למן הרגע הראשון בו נחשפתי לסרט הצילום של איש הס"ס קארל אמיל שטרוט, שהסתובב בין יהודי לייפאיה, לטביה הממתינים להוצאתם להורג בחוף הים הבלטי וצילם בקור רוח, לא עזבו עוד תמונותיו את ראשי.

צילום מעשי הטבח של האיינזצגרופן (ומשתפי הפעולה האוקראינים, הליטאים והלטבים הנלהבים שלהם) ב"שואת הכדורים" של תקופת טרום מחנות ההשמדה, היה דבר נדיר. על פי רוב הקפידו הגרמנים על ביצוע תועבותיהם במחשכים. משום מה דווקא בלטביה התפתחה מעין "תיירות מוות", כאשר חיילים ואזרחים באו מרחוק לצפות בהוצאות ההמוניות להורג וכאמור אף לצלמן ולהסריטן (ומוכרת ההסרטה של ריכארד ויינר, קצין ימיה בקריגסמרינה, ממשתתפי "תיירות המוות". בעוד שבמרחק כמה עשרות מטרים ממנו נורים גברים יהודים מלייפאיה, נראים בקרבת המצלמה ראשים מציצים של חיילי וורמאכט שבאו לצפות באטרקציה האזורית).
כך הפכו תמונותיו של שטרוט לאחד האשנבים היחידים למראות ומוראות שואת הכדורים.

סיפור הצלתו של סרט הצילום הוא סיפור מופלא בפני עצמו (לא מזמן כתבתי עליו כאן, ראו רשומה קודמת) ושזורים בו תעוזה וגבורה של כמה אנשים. אבל אני רוצה להתמקד בשתי דמויות המופיעות בתמונותיו, האחת ידועה לי בשמה והשניה לא.

בתמונה הראשונה העמיד שטרוט כמה נשים לצילום קבוצתי בשטחי ההתפשטות. שתי הנשים הראשונות משמאל הן אם ובתה, רוזה אפשטיין ובתה סורלה (אחייניתה של רוזה ובת דודתה של סורלה, מיה מלכה אפשטיין, עומדת ראשונה מימין). רוזה עומדת אל מול הצלם הרוצח זקופה ועצומת עיניים, בשלווה מתריסה. סורלה בתה נחבאת מאחוריה בכתונת פסים קצרה.

התאריך הוא 15 בדצמבר 1941. את הטמפרטורה על החוף הקפוא ניתן רק לשער. הרוצחים הלטבים לבושים כמובן מעילים ארוכים וכובעי פרווה לראשיהם.
מבטה של סורלה כבוש בקרקע. היא נולדה עשור לפני כן, בתם היחידה של יעקב ורוזה. יעקב אפשטיין היה איש עסקים ובין השאר היה בבעלותו בית קולנוע. אבא עם בית קולנוע משלו, חלומו של כל ילד. אני מדמיין את האב ובתו פוסעים בשדרה רחבה בלייפאיה, יד קטנה ועולצת אוחזת יד גדולה ובוטחת, בדרכם לסרט בבית הקולנוע של אבא. ואני מדמיין את המשפחה הקטנה יוצאת לפיקניק בבוקר של קיץ על חוף הים. ואני מדמיין את סורלה מחליקה בטיסה על מעקה העץ הרחב בחדר המדרגות של בנין מגוריה. משחקת בין העצים בשדרה. עולה בהתרגשות לכיתה א'. ולכיתה ב'. ולכיתה ג'.

סורלה אפשטיין, בת עשר בהירצחה, נורתה דקות לאחר צילום התמונה, לצד רוזה אמה, גבן לרוצחיהן ופניהן לים.

איני יודע מה שמו של הילד שבתמונה השניה. לבוש סודר שחור ומכנסיים לבנים, ידיו בתוך מכנסיו לחממן בקור העז, צועד בראש קבוצתו על שוליו השמאליים של בור ההריגה. ארשת פניו מסגירה את הזוועה שנגלית לעיניו מימינו. הצועדים אחריו כמו ממאנים להביט לכיוונה. אין עוד היכן להתחבא מן האימה. הצלם האכזר וערל הלב מתקתק מצלמתו משל מתעד הוא ילדים בטיול שנתי. אחר כך יתקתק שוב כשיעמדו על שפת הבור. ואז עוד פעם עם שוך היריות. דוקומנטריסט קפדן. 

מי אתה, ילד בלי שם? איך קראו לך? היכן אביך ואמך? היכן אחיך ואחיותיך?

האם עוד ניסית להבין את הטירוף? למצוא היגיון בטבור החשיכה?
האם עוד קיווית לנס על סיפם של חייך?
איש לא בא להצילך, ילד. השמש עלתה ומיד הסיטה מבטה באימה. הים, שבין גליו ודאי השתובבת אי שם בעולם אחר, הוריק והליט פניו. השמים רעדו מאחורי חשרת ענניהם.
והשוחט שחט.