אַפּוּלִיָה, אָמוֹרֶה מִיוֹ! - רשומה שניה בסדרה

בארי, בה אני מתארח אחר כבוד, היא עיר נמל על חוף הים האדריאטי. מרכז העיר שלה, סמוך מאד לקו המים, מרשים ויפה, ובארי וֶקִיָה, בארי העתיקה, ציורית ומלאת חן. כבר ברמזורים הראשונים אני מקבל את השיעור הראשון בקורס שילווה אותי לאורך המסע האפולייני שלי, שכותרתו "צפון איטליה ודרומה: מגף אחד – שתי מדינות". שכן זאת יש לדעת, אין בין דרום איטליה לצפונה אלא שיתוף השם בלבד. למעשה, בני אפוליה דומים הרבה יותר לנו מאשר לאחיהם בוונציה, מילאנו, רומא או פירנצה. למען האמת זה לא מפתיע במיוחד. ככלות הכל, אנו והם משכשכים רגלינו באותה אמבטיה ים תיכונית מהבילה.

ליד הנהגים בבארי נראה הנהג הישראלי כחנון בריטי מעונב לכל דבר וענין, וג'וזפה מכניס אותי מהר מאד לעולם עלבונות הכביש הדרום איטלקי על מנת שאוכל להטות שכם אליו ולהשיב מלחמה שערה (העלבון הראשון: "קוֹרְנוּטוֹ!", ומשמעו, מסתבר: בזמן שאתה חותך אותנו על הכביש אשתך בטוח מצמיחה לך קרניים בבית).
בית הכלא של בארי נמצא בתוך העיר וכשאנו עוצרים ברמזור הסמוך אליו אנו מבחינים באישה אוחזת בשלט גדול וצועקת שוב ושוב אל מעבר לחומה "לואיג'י רוסו, לואיג'י רוסו, נולד לך בן!, תגידו ללואיג'י רוסו שנולד לו בן!!".

אם תכננתי לנוח מעט בחדר רחב הידיים שהקצה לי ג'וזפה בביתו הנאה בפרברי העיר, הרי שמהר מאד באתי בשערי השיעור השני בקורס שלי: האפוליינים לא אוהבים לשבת בבית. כמה חברים מתארגנים ללכת לחוף הים ולא יעלה על הדעת שלא אטבול עמם מעדנות במימי האדריאטי כל עוד הלילה טרם ירד. החוף שלנו נמצא בקצהו של כביש הרוס, שבתים לבנים ומתקלפים בזוקים לימינו וביתנים כחולים ועליזים לממכר בירה ותירס פזורים לשמאלו. המים צלולים מאד, עדיין קרים מעט. תוך כדי שכשוך, חברי הקהילה שאתנו לא מפסיקים לדבר אוטוסטראדה בשפה השירית הנפלאה הזו, השגורה על אוזני מבית אמא. ככלות הכל הערב עוד צעיר וצריך לתכנן מספיק תכניות, שלא נגיע הביתה מוקדם מדי חלילה. 

ההחלטה אודות זהות בילוי הלילה ("אהממממ... אני אחרי קונקשן באמסטרדם", ניסיתי למחות חלושות נוכח אזניים ערלות) נופלת על בר מרשים ומושקע בסגנון אמריקני בשם קרוסרודס. בבואנו בשעריו אני בא גם בשערי השיעור השלישי בקורס שלי. שיטת המעגלים החברתיים של בני בארי. נגיד, כמה מחברי הקהילה לומדים בבית ספר מקומי לריקודי סווינג. היעלה איפוא על הדעת שלא אכיר לכל הפחות את שאר תלמידי בית הספר? כמה מן החברים המבוגרים יותר נמנים על קבוצת חובבי תרבות של העירייה? לא ייתכן שלא אפגוש גם את כל שאר המשתתפים. חבר אחר מנגן בתזמורת של חיל האוויר האיטלקי? הופה בוא תכיר שלוש עשרה נשפנים ושלוש רביעיות כלי מיתר. מיותר לציין שכל מעגל חברתי שאני בא בשעריו מתייחס אלי כאל בן בית אחרי חמש דקות. מפה לשם אני מנסה לשנן כעשרים וחמישה שמות חדשים רק סביב השולחן שלנו בקרוסרודס בערב הראשון שלי בבארי.

מולי, בזקן מחודד וכובע בורסלינו לבן, מתיישב פיירו. פיירו הוא איש ה"אלפיני", הכוחות המיוחדים ההרריים של הצבא האיטלקי, אבל כעת הוא יושב בבית. אחרי בוסניה, סומליה, קוסובו, עיראק ועוד מקומות אקזוטיים מעין אלה, משהו קרה לפיירו בסיבוב האחרון באפגניסטן. איטליה היא לא ארץ צבאית במיוחד (בראשי צפה מיד המחמאה המפוקפקת "חיל הארנבות", שהדביק לצבא איטליה מאיר שלו בפי אחד מגיבורי "רומן רוסי". ואמנם, אם נודה על האמת, יכולות הצבא האיטלקי במאה האחרונה הסתכמו בעיקר בלדפוק לוורמאכט את התכניות). לכן שיערתי כי לא רבים סביבי יזהו בפיירו את מה שלי נראה די בבירור: הפרעת דחק פוסט טראומטית. בינתיים נראה כי הצבא די מתנער מפיירו ועתידו לא ברור. את יגונו הוא מטביע, כפשוטו, ברחבת הריקודים. פיירו הוא הרקדן הכי נחשק בקרב בנות בארי חובבות הסווינג. הוא חורך את רחבות הריקודים בעיר בתשוקה עצומה, שדוחקת לרגעים את החרדה והעצב אל מחוץ לעולמו.

פיירו נולד למשפחה שמשתייכת לקבוצה הנאוקאטקומנאלית בנצרות (לה מרכז גדול גם בישראל, על פסגת הר האושר הצופה אל פני כנרת) ולכן למד מילות מפתח דתיות גם בלשון הקודש. ברגע ששמע שאני מישראל עצם עיניו וצעק בהתלהבות שיא "אדוני אלוהים!!" בעברית מקראית ובהטעמה ואז גם דרש ללמוד "איך אומרים אצלכם סאלוט". התשובה סיפקה לכל המשתתפים עילה מספקת כדי למלא מחדש את כוסות הענק שלהם בבירה מהחבית ולשאוג "לחיים".

בעוד אנו שותים את עצמנו לדעת, נחת בבארי אדון חורחה מריו ברגוגליו, הידוע לכם יותר כאפיפיור פרנציסקוס הראשון, וזימן לי תקלה דיפלומטית חמורה כאשר אל מול כשני תריסרי חוגגים קתולים, קבעתי שהוד קדושתו "איז א גרייט גאי", כך בלשוני הזהב, ובהתאמה ננעצו בי בתדהמה לא פחות מארבעים ושמונה עיניים. בניסיון נואש לתקן את חילול הקודש הצעתי שנישאר מחר בבארי כדי לחזות בזיו פניו של פרנציסקוס מבעד לזכוכית המשוריינת של הפופ-מוביל, אבל החברים, נרתעים מצפי העומסים בעיר, העדיפו דווקא לברוח החוצה, אל עמק אִיטְרִיָה (אין קשר לפסטה) הנפרש דרומית מערבית לנו. בקול ענות חלושה ניסיתי להזכיר לסובבים שעלי לעבור על כמה חומרים לפני ההרצאה שלי, אבל הם לא מתרשמים במיוחד. חַנִיאֵלֶה, מניף ג'וזפה את כוס הנפילים שלו, אֶסְקוּזִי, אבל לא באת עד אפוליה כדי לשבת לבד בחדר עם ניירות!

למחרת חוצה שיירת רכבים עליזה את עמק איטריה. אנו בדרכנו למחוזות הטרולי של העמק, ובאוויר נזרקים שמות בהטעמה האיטלקית המלעילית המתוקה, כמו אלברובלו, מרטינה פרנקה וקאזה דה לוצ'ליני. ההרפתקאה האפוליינית שלי פורשת כנפיים. הישארו עמנו...