יום שבת, 5 בנובמבר 2016

נורא אל נורא


הילך לו היהודי ברחובותיה הלחים של סנטה קלרה, קובה. בפאב הקטן שבשיפולי הכיכר המרכזית בדיוק הסתיימה הופעה של להקה עממית מלהיבה, שנגניה בין שמונה עשרה לשמונים שנה. ראסטות מסתלסלות, לצד קרחות בוהקות, לצד שיער שיבה. על תקרת הפאב תלוי היה דגל ענק של צ׳ה גווארה וההופעה גם נחתמה בבלדה ״הסטה סיימפרה״ שכתב קרלוס פואבלה לכבודו של "אל קומנדנטה". ערב כיפור מחר, זמן טוב להתבוננות פנימית, והיהודי הרהר במהפכן, שהיה בן גילו במותו; הרופא הארגנטינאי שנגע בפסגת חלומו בקובה, חלם להמשיך ולשנות את העולם בתנופה חדא אך סיים את חייו על רצפת בקתת חמר דלה בלה היגרה, בוליביה, שדוף, אזוק ומובס.

מאחת החצרות שבדרך חזרה לחדרו בקעו צלילים רמים של מוזיקת מטאל אמריקאית. מה למוסיקה הקפיטליסטית-הדוניסטית של הגרועים שביאנקיז, מגודלי השיער ונעדרי האידיאות, ולערכי המהפכה של פידל וצ'ה? כהרגלו, הלך היהודי בעקבות הצלילים.

בתוך חצר פנימית גדולה של בנין קולוניאלי רחב ידיים ראה לתדהמתו כמה עשרות בני נוער קובניים לבושים שחור מכף רגל ועד ראש ועטויים שרשראות מתכת, בנדנות ומיני פירסינג שונים ומשונים, המוסיקה המנסרת מכניסה אותם לאקסטזה של נענועי גוף וראש ונגינת אויר סוערת על גיטרות מדומיינות. עמד היהודי והביט במחזה המוזר, ולעוצם השתאותו אף הותיר את מצלמתו בנרתיקה. ובכל זאת ניגש אליו צעיר מתולתל וכעוס שקרא לעומתו בתקיפות (ובאנגלית משובחת למדי) "זו לא אטרקציית תיירים כאן". המתולתל חזר על המשפט כמה פעמים בסערת נפש, אבל היהודי הניח יד על כתפו, הרגיע אותו ואמר לו "לא באתי כתייר. רק כסקרן מהרחוב. אל נא באפך, אמיגו".

המתולתל התרכך ונפתח לאטו. תבין, אמר, אנחנו חריגים מאד בחברה הקובנית. לקח לנו לא מעט זמן למצוא אחד את השני ולהתכנס למקום אחד מוגן שבו אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים בלי שיצחקו עלינו ובלי שיזלזלו בנו. לכן אנחנו קצת חשדניים לגבי זרים שנכנסים לכאן. היהודי הנהן. פיו ועיניו חייכו. מהיכן אתה? שאל המתולתל, ונענה "מישראל". מישראל? תמה המתולתל תמיהה של אמת, ואת אורפנד לנד אתה מכיר? היהודי הנהן בראשו. חכה רגע, ננער המתולתל וסר אל עמדת התקליטן. עוד רגע או שניים עברו וחלל החצר הלח מתמלא מילים עבריות, מילות "נורא אל נורא", מלהיטיה הגדולים של להקת המטאל הישראלית אורפנד לנד, שהוא בכלל פיוט שכתב במאה הקודמת יהודי חאלבי בשם אברהם דוויק כלוצי.

נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה שׁוּב אֵלַי מַלְכִּי 
דּוֹדִי רְפָא נַפְשִׁי נִכְסְפָה לְבֵיתָךְ מַלְכִּי, לְבֵיתָךְ מַלְכִּי 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
נוֹרָא אָשִׁירָה לָךְ אַחְבִּירָה שִׁיר מַהֲלָלִי 
לְךָ אֶתֵּנָה מְנַת חֶבְלִי וְגוֹרָלִי 
בְּכָל זְמַן עֲזֹר אֵל נוֹרָא 
גֶּזַע אַבְרָהָם נֵצֶר תִּפְאָרָה 
אַתָּה אֵל חַי נוֹתֵן תּוֹרָה 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה

היהודי נשם עמוקות, סופג אל ריאותיו את החווייה הסוריאליסטית שבטבורה ניצב. בעיבורי סנטה קלרה של צ'ה גווארה, בקובה של קסטרו והרבולוסיון, הוא עומד, מוקף בני נוער קובנים רושפים, מנענעים ראשיהם אקסטטית לצלילי פיוט עברי הכוסף אל אלוהי היהודים, ערב יום הכיפורים. בתודעתו פנימה הוא ניסה לקשור את קצוות המעגלים שהסתחררו בראשו, זמן ומקום, עולם ולאום, חאלב וסנטה קלרה, אך אז הרפה, מרשה לעצמו בסלחנות להשתחרר מחובת התובנה ולהתמסר לחוויה עוד רגע נוסף. במשנהו ננער, בירך את המתולתל בברכת "גְמַר טוֹבּ אִי מוּצ'וֹס אָנְיוֹס", ופנה לדרכו.

ער"ש ניצבים, ביהכ"נ עדת ישראל, הוואנה וייאחה, קובה

ברחוב פיקוטה הצדדי בהוואנה ווייאחה שוכן בית הכנסת האורתודוקסי ״עדת ישראל״. אולם התפילה פשוט למראה אך מרווח. לוח ה״יזכור״ מציג פטנט מעניין: שמות מתחלפים מתחת לנרות החשמליים. תרמת? תקבל נר על שמך, אבל רק לתקופה. יבוא יהודי אחר ויתרום? יוחלף שמך אחר כבוד. ספסלי העץ רחבים וצבועים חום, אבל ריקים ריקים. בתפילת ליל שישי יש בקושי מניין גברים ועוד כמה מתפללות. על הבימה עומד הרב יעקב, גדל גוף ומזוקן, ומריץ את התפילה במהירות השמורה למי שממילא אינו מבין מילה ממה שהוא אומר.

בסוף התפילה עוברים כולם לחדר הכינוסים הצמוד (שהוא גם עזרת הנשים) והרב יעקב מרביץ דרשה בספרדית. אני מגייס את כל יכולותיי הדלות בשפה כדי להבין את דבריו. קודם כל הוא מסביר למה הפרשה השנה היא ניצבין (דוברי ספרדית לא מבטאים מ״ם סופית) ולא ניצבין וילך - ״פורקה אל אניו אס מעובררררת״ - ואז הוא נפנה להסביר מהי מהותה של התורה שבעל פה. ״כי בלי התורה שבעל פה״, הוא מדגים לצאן מרעיתו, ״איך היינו יודעים שהתפילין צריכות להיות נגראס (שחורות) ולא בלנקאס (לבנות), קואדרדאס (מרובעות) ולא רדונדאס (עגולות) ומי מדבר בכלל על ההבדלים בין תפילין דה רררררש״י אי תפילין דה ררררבינו תן״. אני מסופק אם הנוכחים שמעו פעם על תפילין דררררש״י, ובטח על ררררבינו תן. אצל חלקם אני כבר מזהה פזילות נמרצות לכיוון החלות הריחניות שמתחבאות בביישנות מתחת לכיסוי. בסופו של דבר, בדיוק כשיהודי זקן אחד נופל שדוד ומתחיל לנחור לשמאלו, מבין הרב שהשעה דוחקת ומסיים בסקירת זמני התפילות לחגים הקרבים.

חשבתי לתומי שאחרי ברכת ״המוציא״ ניפרד לשלום, כי מאיפה יש לקהילה היהודית באי העני הזה די ממון כדי לכלכל חמישה עשר סועדים, אבל בעוד אנו נוגסים נגיסה ראשונה של ״המוציא״ מתחילות כמה נשים קשישות, בניצוחה של הרבנית יעקב, להוציא החוצה צלחות עמוסות. האוכל פשוט פשוט, פסטה ברוטב עגבניות ולצדה שתי קציצות דג (אני משער שקל יותר להשיג דג כשר מבשר כשר בהוואנה) אבל אלוהים עדי שערב לחכי יותר מכל מעדני עולם. בכמוסת זמן-מקום מבודדת בלב הוואנה, המוטרפת מחום ולחות ועוני ומוסיקה צועקת ברחובות ואינספור צ׳יקוס וצ׳יקאס שעטים עליך מכל כיוון ומנסים להוציא ממך את לחמם בכל דרך אפשרית - ישבנו, קבוצה של יהודים מקומיים ועוד כמה ישראלים משתאים, שותקים ואוכלים ומחייכים, ולרגע אחד מיוחד התחברנו בנימים היותר דקים עם כל אחינו בני ישראל דבכל אתר ואתר היושבים ואוכלים סעודת שבת בצוותא חדא.

הטיול שלנו לקובה: מכתב שביעי ואחרון


ילדים אהובים,

אחרי שבוע וקצת של מסעות בדרכים, קרן מפנקת אותנו ומוצאת דיל משתלם למלון יפה בקאיו קוקו ("קאיו" בספרדית: איון), בצפון מזרח קובה. המלונות בקאיו קוקו הם כמו בועה מבודדת. המציאות הקובנית אינה נכנסת לכאן. רוב התיירים מגיעים לכאן בטיסות ישירות מקנדה, סקוטלנד ובריטניה, שנוחתות מטר וחצי מהמלון, ורובם כלל אינם מכירים את המציאות המחוספסת שמחוץ לגבולות האי הקטן.
אנו מתפנקים כאן בחדר ענק עם נוף לים, ספא, בריכה גדולה וחוף נהדר עם חול לבן דק דק ומי טורקיז.

אחרי יומיים של פינוק אנו מחליטים שדי לנו וחוזרים לקובה האמיתית; נכנסים לפיג'ו השחורה שלנו ומתגלגלים בדרכים ארבע וחצי שעות לסנטה קלרה, עיר מיוחדת מאד עם היסטוריה עתיקה וחדשה כאחד. תהילה ראשונה קנתה סנטה קלרה לעצמה כאשר הפכה עיר מחוז חשובה בתקופה הקולוניאלית, ולתהילה שניה זכתה בזמן המהפכה, כאשר קרב מכריע בתחומיה הסתיים בניצחון מזהיר של צ'ה גווארה ושלוש מאות לוחמיו, שהביסו את 3000 חיילי באטיסטה אשר הגנו על העיר (רבים מהם עברו צד תוך כדי הקרבות). ניצחון המהפכנים בסנטה קלרה היה הקש ששבר את הגב של באטיסטה, אשר נמלט מקובה מיד לאחריו, מגיש לפידל קסטרו את הוואנה על מגש של כסף. כך, על אף שההערצה לה זוכה צ'ה שוברת שיאים בקובה כולה, בסנטה קלרה היא כבר מגיעה למעלת סגידה של ממש, כפי שאספר בהמשך.

אנו מתמקמים בקאסה יפה במיוחד, בית קולוניאלי הדור ומיוחד של ארכיטקט מקומי, איש מעט מחופף שמדבר סוג של אנגלית לא ברורה בעליל אבל אדיב ונחמד מאד. הגג הנהדר שלו מספק תצפית פנורמית על העיר כולה.

קרן עייפה ונרדמת מהר, אבל בי בוער חיידק השוטטות ואני יוצא לתור את העיר. הכיכר המרכזית של סנטה קלרה יפה ורחבה מאד. כהרגלי אני פוסע בעקבות המוסיקה ומוצא מועדון נהדר, ממש בשיפולי הכיכר. בפנים מנגנת להקה קובנית מופלאה, אולי הלהקה האותנטית ביותר שראיתי בקובה. טווח הגילאים של הנגנים מתפרס, לדעתי, על שבעה עשורים בערך, ויחד הם יוצרים הרמוניה מיוחדת ותוססת מאד. השירים הקצביים גוררים ריקודי סלסה סוערים על המדרכה הסמוכה. כל המוסיקאים, אגב, מנגנים בכל הכלים ומתחלפים זה עם זה בלי חשבון. וכשאחד מהקשישים מתעייף עולה מישהו מהקהל להחליף אותו. הופעה מיוחדת במינה.

למחרת בבוקר אנו מציצים מחלון החדר ומגלים שהקשיש ששמר אמש על דלתות הכנסייה שממול טובל כעת סמרטוט בשלולית סמוכה ומנקה באמצעותה את הפיג'ו שלנו. כך הלוך ושוב, מהשלולית אל הרכב, במתינות ובאורך רוח, בתנועות מדודות ומעגליות, מבריק הקשיש אינץ' אחרי אינץ'. בלי שהתבקש, כמובן, אבל לא נשלם לו בעין יפה? ודאי ששילמנו (כשטיילתי ברפובליקה הדומיניקנית, אגב, קשישים מקומיים לא היססו לבקש ממני טיפ רק בזכות העובדה שהם "שמרו לי על האוטו בזמן שהסתובבתי בעיר").

בשעות שלאחר מכן אנו עושים עסקת חבילה בין המציאות לסקרנות. עד שמשרדי חברת השכרת הרכב ייפתחו ואנשיה יוכלו להחליף את הבלמים הגמורים שלנו, נלך לספוג קצת צ'ה גווארה.

פסלים ואנדרטאות של צ'ה יש בסנטה קלרה כמו דוכני פיתה עם לאבנה במג'דל שמס, אבל מתחם מרכזי אחד מאגד בתוכו הן את האנדרטה המרכזית, הן את מוזיאון צ'ה והן את המוזוליאום, היכן שטמונות עצמותיו יחד עם עצמות חבריו לקבוצת הגרילה. זהו מתחם ענק, רם ונישא מעל העיר, כאשר גג המבנה הוא בעצם אסופת פסלים ותבליטים שמוקדשת כולה לגווארה (כולל פסל עצום ממדים המתנשא אל על ומציג את צ'ה חבוש יד, לאחר שנפצע בקרבות המהפכה. תחת הפסל מצוטטת אמרתו המפורסמת "hasta la victoria siempre": "עד לניצחון - תמיד") ואילו החלל שמתחת מחולק למוזיאון ולמוזוליאום. עשרות תלמידי בית ספר קטנטנים בתלבושת אחידה באים גם הם לספוג מן ה"אספיריטו דה קומנדנטה" ומנופפים לנו לשלום. על כרזת הענק מעל ראשיהם כתוב "fue una estrella quien te puso aqui": "היה זה כוכב שהביא אותך הנה".

מוזיאון צ'ה יפה ומושקע. חדריו גדולים ולבנים ועל הקירות תמונות ענק של גווארה בשחור ולבן, הכריזמה האדירה שלו חורכת את יריעות הקנבס; עם ובלי פידל, ברגעי מנוחה ובסערת הקרבות, לבד או מוקף בלוחמיו. ברבות מהתמונות מביטה אליו צעירה כחולת עיניים בהערצה עצומה. לאחר מכן תהפוך אשתו השנייה ואם ארבעה מחמשת ילדיו. ארונות התצוגה אוצרים בקרביהם כל חפץ או מסמך כלשהם שצ'ה נגע בהם או נזכר בהם אי פעם.

את התמונה בה צולם שבוי, אזוק ומושפל, בלה היגרה, בוליביה, כבר לא תלו הקובנים על הקיר אלא הדפיסו כגלויה קטנה והצניעו בארון תצוגה קטן, לצד תמונה נוספת של בקתת החמר העלובה בה הוצא להורג בידי חייל בוליביאני תאב נקם. הניגוד הזה, בין תמונות הענק על הקירות המציגות את צ'ה הבוטח, נוטף הכריזמה, מוקף במעריציו, מסתופף בחברת שועי עולם, לבין הגלויה המצהיבה ממנה נשקפת דמותו רזה, מושפלת מבט, מנוצחת - הוא אולי תמצית סיפורו הלא ייאמן של ארנסטו "צ'ה" גווארה, שהשלים את המהפכה בקובה כנגד כל הסיכויים, נגע בפסגות הגבוהות ביותר של חזונו המרקסיסטי, ואז נתקף שכרון גבהים ויצא לחולל מהפכות חדשות במדינות ענק באפריקה ובדרום אמריקה כשהוא חדור אמונה בכוחו לחולל אותן בעזרת עשרים לוחמים, עד שהתנפץ יחד עם חלומותיו ועם קומץ לוחמיו אל סלעי המציאות.

לצ'ה היו גם צדדים אפלים. הוא הוציא להורג בלי הנד עפעף מאות מאנשי באטיסטה ומתנגדי המהפכה. דבקותו ברעיונותיו המהפכניים לא ידעה גבולות ודרסה כל שיקול או אדם שעמדו בדרכם. הוא לא היסס, למשל, להיכנס בסובייטים קבל עם ועולם בעוד קובה אוכלת הלכה למעשה מכף ידם (מה שגרם לקסטרו, בלית ברירה, להעלות אותו על טיל ולהרחיק אותו מקובה) אבל הקובנים יסלחו לו על הכל. הערצתם לרופא הארגנטינאי שהעניק להם במו ידיו ותעוזתו את כבודם ואת חירותם אינה יודעת גבולות. עובדה אחת שרירה וברורה לכל מי שמבקר בקובה: צ'ה גווארה, מת כבר כמעט חמישים שנה, הוא המנהיג הנוכח והקיים ביותר באי, יותר מפידל וראול גם יחד.

חלל המוזוליאום שקט וקריר. אש תמיד בוערת במרכזו ומים מפכפכים בנחל מלאכותי הזורם בשיפוליו. כנראה רצו הקובנים להעניק לגווארה וללוחמיו מעט שלווה לפחות לאחר מותם. לאחר חצי דקה בחדר מטאטאת אותנו הסדרנית החוצה, לבל נהין לחלל את הקודש חלילה...

עם בלמים חדשים אנחנו מצפינים לעיר הקיט המתויירת וראדרו. בערב, במועדון הביטלס (בקובה נוטים חסד לביטלס בכלל ולג'ון לנון בפרט), אנו נהנים מהופעה של להקת רוק מקומית שבמשך שלוש שעות וחצי שרה את כל קלאסיקות הרוק האמריקאיות והבריטיות שניתן להעלות על הדעת. הצעירים הקובניים האלה מגישים את השירים באופן קולח וסוחף ובמקצועיות שלא היתה מביישת את המבצעים המקוריים (ומאידך היתה ודאי מהפכת את צ'ה בקברו במהירות 800 סל"ד).

למחרת, על הויה בלאנקה, הכביש היפה שמחבר בין וראדרו להוואנה ונמתח לאורך האוקיאנוס, מסתיימת ההרפתקאה הקובנית שלנו. בשדה התעופה "חוסה מרטי" כבר מחברים את הסמליוט הגדול של אירופלוט אל שרוול הנוסעים. הכנפיים הגדולות של האיירבוס 321 מתנצנצות תחת השמש הקריבית. עוד מעט קט תמריא ציפור הברזל הענקית הזו אל שמי הוואנה הנקיים מענן ותיקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות חמות וגעגועים שכבר גודשים וזולגים מכל הכיוונים
מאתנו, קרן ואבא שבדרך הביתה.
עוד מעט מתראים!

הטיול שלנו לקובה: מכתב שישי בסדרה


ילדים אהובים,

מכתבנו האחרון השאיר אתכם יחד אתנו ועם הקרפדה שתפסה אתנו טרמפ בפלאיה לארגה, מתגלגלים לנו דרומה בפיג'ו השחורה. כעת אנו נוסעים סוף סוף לאורך האוקיאנוס, אחרי שבמרבית ימי שהותנו באי עד כה כמעט ולא ראינו ים. הים הקאריבי מקבל אותנו בנצנוצים יפים של כחול וטורקיז ובגלים שמתנפצים ברכות אל הסלעים והשוניות. 

בכניסה לפלאיה חירון הציבו הקובנים שלט ענק בזו הלשון: "כאן נחל האימפריאליזם האמריקני את התבוסה הראשונה שלו באמריקה הלטינית".כפי שכבר כתבתי במכתבים הקודמים, הקובנים רואים בכניעת חטיבת שכירי החרב של הסי.איי.איי. בפלאיה חירון ניצחון על ארה"ב כולה, והם לא יפספסו אף הזדמנות להזכיר זאת לעצמם ולעולם כולו. 

בחצר המוזיאון המטופח בעיירה מוצבים כלי נשק, שיריון ומטוסים ששימשו את צבא המהפכה לצד כלי הנשק ששימשו את הפולשים. במבנה המושקע (שמזגניו מושבתים, אבוי) אנו מסיירים בין מיצגים שמתארים את אכזריותם של הפולשים (שישה אזרחים קובנים נהרגו במהלך המתקפה) ואת גבורתם של המגנים. תמונותיהם של הנופלים לצד חפצים אישיים שהותירו אחריהם מוצגים באגף אחר. גם הסרט שבו אנו צופים (בקולנוע נוסח קובה: אולם גדול, מרובה ספסלים, ומסך 20 אינץ', קטן יותר מזה שיש לנו בסלון, מוצב על שולחן) מדגיש באופן פומפוזי מאד את גבורת המגנים אל מול "הנבזות הצינית של הפולשים, אל מרסינריוס דה יאנקיז". 

ככל שקראתי יותר על הפלישה הרגשתי צורך לעשות קצת יותר צדק עם הקובנים. נכון שהפולשים לא היו חיילים מקצועיים כי אם שכירי חרב שאומנו בחופזה יחסית, אבל הסיוע שקיבלו מהאמריקאים היה משמעותי למדי, וכלל נשק כבד (כולל כמה טנקים) וחיפוי אווירי וארטילרי. מולם עמד צבא לא מאד מגובש ולא מאד מצויד, אוסף של לוחמים שרק שנה וחצי קודם הצליח לאחוז במושכות השלטון. אבל הקובנים היו חדורי להט. הפלישה פגעה בכבודם הלאומי, באשר נתפסה בעיניהם (במידה רבה מאד של צדק) כניסיון ציני מצד המעצמה מצפון לשוב ולבחוש להם בעניינים. פידל בכבודו ובעצמו ירד לפלאיה חירון לפקד על הכוחות המגנים (תמונה שלו מדלג מתוך טנק הפכה לסמל המערכה) ואלפי קובנים - לא רק חיילים אלא גם אנשי מיליציות עממיות עם הרובה הישן שהוציאו מהארון - יצאו להילחם בפולשים ובגרונם ססמת המערכה: "פאטריה או מוארטה". מולדת או מוות.

אגב, בעוד שהנתונים הרשמיים שפרסמו הקובנים מדברים על כ-150 הרוגים מקרב חיילי הצבא הקובני, דיווחים אחרים מדברים על כ-2000 הרוגים בשורות המגנים, רובם אנשי המיליציות העממיות, מה שמלמד הן על עוצמת האש היחסית של הפולשים והן על נחישותם של הקובנים, שמאות רבות מהם הגנו על ארצם גם במחיר חייהם. בשורה התחתונה, קובה של אחרי המהפכה לימדה את אמריקה שיעור כואב בכל הקשור למגבלות כוחה. מאז ועד היום לא ניסו האמריקאים לשוב ולפלוש לאי והסתפקו באמברגו הרצחני שהטילו עליו. נפרגן אם כן לקובנים את הזכות לחגוג על הניצחון בחירון כאוות נפשם וגם אחרי יותר מחמישים שנה.

כשאנו יוצאים מפלאיה חירון לכיוון סיינפואגוס עובר הכביש בין ביצות גדולות ואל גן החיות שמתארח בכבישי קובה מתווספים שחקנים חדשים: סרטני ענק בשחור ואדום. הכבישים בקובה, כפי שבוודאי כבר הבנתם, אינם רחבים במיוחד, אבל עבור יצורים קטנים עם הליכה משונה במקצת הוא עשוי להוות מכשול משמעותי בדרך מצד אחד של הביצה לצידה השני, והנשרים השחורים, המעופפים בשמי קובה באלפיהם, חוגגים על אלה שפחות הצליחו. תוך כדי הניווט האתגרי בכביש קרן פוגעת בתרנגולת אקראית שרצה על הכביש ותוהה בקול רם האם עלינו לדווח כעת  לשלטונות המהפכה על הפגיעה במהפכנית אדומת הכרבולת (בייחוד לאחר שכבר הלאמנו קרפדה שלמה). לאחר התייעצות עם גורמים דיפלומטיים בכירים (עבדכם הנאמן) הוחלט לקבור את האינסידנט קבורת חמור.

לסיינפואגוס היפה, שיושבת על לשונית יבשה ארוכה בתוך מפרץ גדול, אנו מגיעים בעיצומה של סופת גשמים אימתנית (בקובה הטרופית יורדים גשמים כל השנה). אם לא די בכך שהיה עלינו למצוא את הקאסה שלנו בעיר הגדולה בגשם זלעפות, אנו מגלים בדרך הקשה שפרנסי סיינפואגוס לא מייחסים חשיבות, רבה או בכלל, לדברים זניחים כמו שלטי רחוב או מספרי בתים. ניסיון שלי לצאת מחוץ לרכב מסתיים באבו כאשר אני מגלה את הנהר השוצף שזורם מתחת לדלת, המאיים לסחוף לי את הנעל. כאן נכנס לתמונה בחור קובני חביב, דובר אנגלית וצרפתית ברהיטות מפתיעה ורכוב על אופניים מסמורטטים, שמציע להוביל אותנו בנבכי סיינפואגוס כל הדרך אל הכתובת המבוקשת. אנחנו מריחים את הניסיון לחלוב מאתנו עוד כמה זוזים ומסרבים בנימוס. הבחור מחייך. יש לו סבלנות. אחרי עוד שני סיבובים אומללים בכיכר הוא שב ודופק לנו על החלון. אתם אבודים ואתם יודעים את זה, הוא אומר. נכון, זאת העבודה שלי, אבל אתם תשלמו לי רק כמה שבא לכם. נשמע הוגן מספיק, ואנו באים בשערי אחת החוויות ההזויות שלנו בפנינת האנטיליים: בחוץ סופת גשמים מהגהינום. בקושי רואים שני מטרים קדימה. כל העיר נחלי מים. לפנינו רוכב הבחור כמשה רבנו לפני המחנה, עירום עד מתניו. את חולצתו ספוגת המים הוא אוחז בידו ומסמן לנו באמצעותה לאן לפנות. עוד רחוב ועוד צומת, ואנחנו כבר מתחילים לחשוש שנפלנו בפח. אבל משה רבנו הקובני יודע את העבודה ומביא אותנו עד לשערי הקאסה. שילמנו לו בעין יפה. אין מה לומר, הרוויח את שכרו בכבוד.

הקאסה שלנו בסיינפואגוס היא סוג של אסיינדה, אחוזה של ממש. לבעלת הבית יש צוות של לא פחות משלוש משרתות, שמנקות לה את הבית ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. באופן כללי הניקיון בקובה הוא עיסוק מרכזי מאד. כולם מנקים ומכבסים פה כל הזמן. רבות מבעלות הקאסות מעסיקות עוזרות, בדרך כלל שחורות, וגם כאן העוזרת השחורה מצוותת לדלי ולסחבה בעוד שתי העוזרות הלבנות מבשלות במטבח. עוד באחוזה: גור כלבים מתוק העונה לשם קנלו. קרן מתבלבלת וקוראת לו בקול "קמיליו", מה שכמעט ויוצר משבר בינלאומי ישראלי-קובני חמור, באשר קמיליו סיינפואגוס הוא אחד מגיבוריה הנערצים של המהפכה ודמות אהובה מאד בקובה. למזלנו גם האינסידנט הזה מסתיים בשלום וללא נזקים דיפלומטיים חמורים מדי.

בבוקר אנו מגלים את הקרפדה האומללה, נוחה עדן, בתוך אחת הנעליים בבגאז', ונפרדים ממנה בבקשת מחילה. לתחנה הבאה שלנו, טרינידד, אנו מגיעים בצהרי היום שלמחרת. טרינידד, שבדרום מרכז האי, היא עיירה קטנה, אבל עתיקה מאד ויפה מאד, עם מבנים מרשימים ומלאי הדר בטבורה. ניכר שתושבי העיירה רואים בעצמם ובבתיהם חלק בלתי נפרד מההדר הקולוניאלי השורה עליה, מה שיוצר תמונה הזויה מעט. בחוץ ניכרת הדלות הקובנית האופיינית, מדרכות שבורות, אספלט סדוק ומים (הבה נקווה שמי גשמים בלבד) זורמים במורד הרחוב, אך בפנים הבתים הדורים ומלאי קלאסה בצורה בלתי רגילה. ריהוט עץ מהגוני כבד, וילונות קטיפה ומשי, כלי חרסינה ופסלים מרשימים. דווקא מארחינו בעיר גרים בבית פשוט יחסית אך מלא חום. הם יוצרים מגדרם כדי להנעים עלינו את השהות בביתם ואף מעניקים לנו מתנות: עגילים לקרן וצלחת צ'ה גווארה לי. 

בערב אנו יוצאים לבלות ב"קאסה דה לה מוסיקה", בית למוסיקה המקומית שכמותו יש בקובה בכל עיר שמחשיבה את עצמה ומחליטים להתפנק בביסיטקסי מקומי (אגב, אם בתחילה חשבנו שביסיטקסים יש רק בהוואנה, גילינו שיש אלפים מהם בקובה, כולל בעיירות ובכפרים הנידחים ביותר. נהגים משקיענים אף מציבים מצבר מתחת לספסל הנוסעים ומדגמים את הביסיטקסים שלהם באורות מנצנצים ואפילו במערכות סטריאו קטנות). רק עובדה אחד שכחנו: הרובע העתיק של טרינידד בנוי על גבעה קטנה. רחובותיו נמתחים לאורך המדרון שלה ופלאסה מאיור, הכיכר המרכזית ומקום משכן הקאסה דה לה מוסיקה, ניצבת בקודקודה. ככל שנהג הביסיטקסי האומלל מתקדם במעלה הגבעה, נשימתו הולכת ומתקצרת ועשן מיתמר מאוזניו, אנחנו הולכים ומתכווצים בכיסאותינו, חשים צורך עז לרדת מהביסיטקסי ולהתחיל לדחוף אותו מאחור. בסוף, בנקודה בה הבנו שאנחנו אולי נגיע בסופו של דבר לקאסה דה לה מוסיקה אבל הנהג יגמור בטיפול נמרץ, אמרנו לו שכאן זה מצוין ושנשמח לרדת ממש ברגע זה. ארשת ההקלה על פניו היתה שווה את ההליכה שנותרה לנו. בקאסה דה לה מוסיקה מצטופפים כבר מאות אנשים. על הבמה מתחלפים ביניהם להקת קצב קובנית סוחפת, זמרת סרנדות מלאת אונור, וחבורת רקדני סלסה שרוקדים בכשרון רב ובהרמוניה מרשימה. כיף גדול.

מפה לשם הטיול שלנו הולך ומתקרב לסיומו. במכתב הבא והאחרון אספר לכם על קאיו קוקו וסנטה קלרה, צ'ה גווארה והאי וראדרו. ממש עוד מעט מתראים. ועד אז, נשיקות ונחלי אהבה וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.


הטיול שלנו לקובה: מכתב חמישי בסדרה


ילדים אהובים,

המכתב הזה נכתב על חוף הים החלומי של קאיו קוקו בצפון מזרח קובה, ולכן הוא נכתב באיטיות רבה, כי העין לא מפסיקה לקפוץ מעבר למסך ולגמוע עוד ועוד מהנוף הזה, שבו שזורים חולות פודרה לבנים, איונים מכוסי ירק מנוקד כתמי פלמינגו בורוד עז וים מלוא העין בצבעים מתחלפים של כחול וטורקיז, ששקנאים מתרוממים בכבדות מבין גליו, וממריאים, נוטפי מים, אל הסעודה הבאה. השמש ההולכת ונעלמת מוסיפה לתמונה הזו גם שקיעה מרהיבת עין: משיכות מכחול גדולות של כתום משובצות קרעי עננים בסגול עז.   

המסע שלנו ממשיך. לאחר שאת הדרך מהוואנה לוינייאלס עשינו בעיקר על האוטופיסטה, האוטוסטרדה הקובנית, החלטנו להמשיך את המסע בדרכים צדדיות יותר, כאלה שתאפשרנה לנו לטעום את קובה האמיתית. כך גילינו מהר מאד את אופיו של מה שמכונה במפת הכבישים של קובה "כביש רגיל". כאן כבר לא מדובר על בורות בכביש אלא על כביש שמשחק אתך מחבואים: לרגע אחד הוא אספלט, לרגע אחר הוא דרך עפר ולרגע אחר הוא שביל עיזים שאותו יש לחלוק עם משאיות, אוטובוסים, מכוניות, סוסים, עגלות ושאר מיני ממונעין. באופן אירוני למדי נכתב על אחוריו של האוטובוס המקרטע והמזיע שלפנינו DETEN GAS, מה שישר תורגם אצלנו לעברית כ"תתן גז", אבל איך אפשר לתת גז אחריך, אוטובוס יקר, כשאתה נוסע על 15 קמ"ש וגם זה רק בירידות? 

הבתים בצד הכביש ברמות משתנות של פשטות, על הציר שבין בתי אבן נאים לבקתות קש בסיסיות ביותר (כאלה שההוריקן שחלף במזרח האי בזמן שהייתנו במערבו העיף באוויר משל היו טייארות). במסעדות העממיות מגישים אוכל פשוט מן המטבח הקריאולי: עוף מטוגן, אורז עם שעועית שחורה, מעין ירק שורש שמהווה כאן תחליף לתפוח אדמה, בננות מטוגנות (בננות בקאריביים מתחלקות לסוג הדבשי שאנחנו מכירים ולסוג נוסף, לא מתוק, שמהווה גם הוא סוג של תחליף לתפוחי אדמה) ואבוקדו, הגדול כאן משמעותית מזה שלנו. מדי פעם אנו עוברים ליד בסיס צבאי ורואים את החיילים הפשוטים עובדים בשדות. לא ברור לנו אם אלה עבודות רס"ר מתקדמות או סוג של נח"ל קובני, אבל כך או כך החיילים לא נראים מאושרים במיוחד. בשדות רועים אין ספור סוסים ופרות (אם משהו קיים בקובה בשפע זה דשא וירק) ואיכרים חורשים את שדותיהם בעזרת צמדי שוורים, מה שמספק לנו הצצה לטכניקה החקלאית המיוחדת הזו, שבישראל ובסביבתה כבר לא ממש קיימת. לאפיהם של הענקים הללו מוכנסת טבעת ברזל, מעין נזם גדול, שאליה קשורות המושכות שבידי החוואי. כשחבל מחובר לך ישירות לאף יקרו שני דברים: קודם כל לא תעז להתחכם עם מי שאוחז בו. כך הופכים השוורים אדירי הכוח לחיות צייתניות ושקטות מאד. מעבר לכך, כך יכול החוואי לשלוט בהם שליטה מוחלטת בכל הקשור לניווט והיגוי. השימוש בסוסים בקובה אמנם נרחב מאד, אבל כשצריך לסחוב חומרי בניין או סלעים, או לחלופין לפלח את האדמה הקשה בלהב המחרשה, מפנים הסוסים את הבמה לשוורים, הכלים הכבדים באמת.   

לסורואה אנו מגיעים לקראת ערב. העיירה נטועה בלב הג'ונגל הקובני והמראות משובבי עין. אחרי שהגענו בטעות לשערי בסיס צבאי והקפצנו שני שומרים המומים, אנו מוצאים קאסה ומתמקמים. מעצב הפנים של הקאסה היה כנראה עיוור עם שתי אצבעות בכל יד, אבל המארחים נחמדים ומסבירי פנים והבן התיכוניסט שלהם אפילו מדבר מעט אנגלית - מצרך נדיר בקסטרו-לנד. למחרת בבוקר אנו יורדים למפל הסאלטו היפהפה בערוץ הנהר הסמוך לעיירה. כאן עיסוקנו מתחלקים לשניים. אני עסוק בלטפס על סלעי המפל כדי להגיע לתחתיתו וקרן עסוקה בלא לקבל התקף לב ממעלליי. אבל הטיפוס משתלם. מפל הסאלטו נופל באופן שמותיר מספיק מקום לעמוד מאחורי וילון המים שהוא יוצר. המראה של ההרים העצומים מכוסי הסבך הירוק והדקלים מבעד למסך המים הענק הוא מראה מיוחד במינו. גם הבריכות הטבעיות במורד הזרם צלולות ומרעננות.

רעננים ורחוצים אנו יוצאים לדרך לכיוון פלאיה לארגה וצריכים להחליט אם לחזור לאוטופיסטה ולעשות עיקוף גדול דרך הוואנה שבצפון או להמשיך לנסוע ב"כבישים הרגילים". ההחלטה שלנו נופלת (לא מפתיע, אתם כבר מכירים את אבא שלכם) על כבישי החתחתים של דרום האי. כאן שום מפה כבר לא תעזור. ג'י.פי.אס? עוד לא קיים כאן. שילוט דרכים? שילוט הדרכים בקובה הוא ענין אקראי לחלוטין (משלטים עד שנגמרים השלטים או עד שנמאס לפועלים). כך אנו מחליקים בטבעיות לפתרון הבסיסי: לפתוח חלון ולשאול. כל הקובנים שעצרנו, מי על סוס, מי על אופניים ומי ברגל, עצרו ועשו ככל שביכולתם לעזור לנו. גם גשם שוטף שפרץ לפתע לא מנע מהם להישאר לעמוד ללא מחסה ליד הרכב ולהמשיך להסביר לנו כיצד לנסוע בספרדית מתפרצת ונלהבת ובמשפטים ארוכים שלא קשורים בשום צורה לשברי הספרדית העלובים שבעזרתם ניסחנו את השאלה.

הכפרים כאן הם הדלים ביותר שראינו עד כה. בתים רבים בנויים בוץ וקש ולא מרוצפים בכלל. החשמל בא והולך כשמתחשק לו. הביוב זורם ברחובות ותחבורה ממונעת כמעט ולא קיימת. אפילו ילדי בית הספר חוזרים הביתה על כרכרה מרובת ספסלים. תחנות האוטובוס הענקיות שבנתה ממשלת המהפכה עומדות ריקות. אף אוטובוס לא מגיע לכאן, וגם הפיג'ו החבוטה שלנו מושכת את מבטיהם הסקרניים של בני הכפר כולו. 

פלאיה לארגה (בתרגום מילולי: חוף ארוך) היא עיירת חוף מנומנמת. בדרך אליה עוצרים אותנו שוטרים (מזל טוב! פעם ראשונה בקובה) ואז מתברר שמטרת הפעולה היא בעיקר לסדר טרמפ לחברם שיוצא לחופשה לביתו שבעיירה. השוטר החביב שהתמקם לנו במושב האחורי מתגלה כברכה גדולה, כי לרגל ביקור אזורי של בוס גדול במשטרת קובה עוצרים שוטרים את הרכב שלנו כל שתי דקות. אולם ברגע שנפתח החלון ולעיני השוטרים נגלה הטרמפיסט שלנו, הם משחררים אותנו לאלתר ולחיים טובים מבלי לעכב אותנו לשנייה.
בבוקר אנחנו מגלים קרפדה קטנה צמודה לדלת הרכב מבפנים. ניסיון מגושם להבריח אותה החוצה גורם לה לזנק דווקא לתוך הרכב. מזה הרגע אנו מתחילים משחק חתול ועכבר עם הגברת שהולכת ומתחפרת אי שם ברחבי הפיג'ו. בלית ברירה החלטנו להמשיך יחד איתה. 

הדרך מפלאיה לארגה לחירון כבר מוצפת שלטי ענק אודות הניצחון על "האימפריאליזם החזירי האמריקאי" בקרב חירון באפריל 61', שכבר סיפרתי לכם עליו, אבל את עינינו צד דווקא שלט שונה המציין אתר הנצחה לרגל 50 שנה למשהו. לא לגמרי הבנו את מי או מה מנציחים פה בדיוק, אבל החלטנו לבדוק. שביל עיזים צר מוביל אותנו למעבה היער ואנחנו מתחילים לתהות מה הטעם לבנות אנדרטה רחוק כל כך מהכביש הראשי. כשאנו מגלים לאן הגענו בסוף, שלוש בקתות קש באמצע שום מקום ללא נפש חיה נראית לעין (אם לא נחשיב כלב מעולף ושתי חתולות בטשטוש הכרה) גברה פליאתנו אף יותר. או אז הופיע מעבר לפינת הבקתה הראשונה איש צנום ונמרץ עם חולצת צ'ה מחייבת וחיוך גדול. זהו גיירמו, מנהל האתר, שמדבר מעט אנגלית, ולאחר שהוא מתאושש מן התדהמה שאחזה בו נוכח שני התיירים הישראליים שנפלו עליו מן השמיים ומתנצל שוב ושוב על הופעתו המיוזעת ("אנחנו פשוט בעבודות שיפוצים כאן") – הוא נפנה להסביר לנו לאן בעצם הגענו. 

ראש השנה האזרחי הוא חג משפחתי מאד בקובה. ובכל זאת, את ארוחת הערב הראשונה והחגיגית של ראשית שנת 1960, השנה החדשה הראשונה תחת שלטון המהפכה, בחרו שליט קובה הטרי פידל קסטרו ושלל הברבדוס במטהו ("אל ברבדוס",המזוקנים, היה הכינוי של אנשי הגרעין הקשה של המהפכה, שבשנות מחבואם בהרים גידלו זקני פרא על פניהם. רובם נשארו עם הזקנים גם אחר כך. פידל מטפח את שלו עד עצם היום הזה כידוע) להעביר בחברת שתי משפחות כפריות במחוז פלאיה לארגה. היו אלה משפחות חוואים עניות, שגרו בבקתות שגגן קש וקירותיהן כלונסאות עץ מחופות עלי בננה יבשים. נכון לראשית 1960 היו לכל אחת מהמשפחות שישה ילדים, שישנו על מיטות נצרים בחדר פצפון אחד עם הוריהם (ההורים במיטה זוגית ועוד שלושה ילדים בכל אחת משתי המיטות הנוספות שבחדר). הקובנים התרשמו והתרגשו כל כך מן המחווה הזו (כפי שאולי כבר ציירתם במחשבתכם את שליטי קובה שקדמו לפידל, חוואים עניים עניינו אותם כשלג דאשתקד) עד שקמו והקימו אתר הנצחה שלם שמוקדש אך ורק לארוחת הערב הזו. באתר שתי הבקתות המקוריות ועוד בקתה חדשה ובה ספרייה אזורית לשימוש תושבי המחוז.

סיירנו עם גיירמו במתחם והתרשמנו במו עינינו מתנאי המחיה העלובים שהיו נחלת חלקן של משפחות החוואים, כמו גם מן הספוטים המקוריים בהם פידל ישב ("ממש כאן! על הכיסא הזה!"), אכל, עמד, שיהק, שתה, נישנש, נאם וגירד בזקנו. "כעת", מכריז גיירמו בהתרגשות, "אין עוד משפחות בקובה שגרות בבקתות כאלה. המהפכה הוציאה אותן מן העוני והדלות והעניקה להם בתים וטרקטורים!". אנו נזכרים שבכל קובה ראינו אולי טרקטור וחצי בתוך שלל הסוסים וצמדי השוורים, אבל לא נעים להרוס לגיירמו החביב את התמונה היפה שטווה לעצמו ולנו. קירות הבקתות והספרייה מלאים בתמונות מוגדלות של פידל והברבדוס מסייירים בחוה וטועמים מן התבשילים הפשוטים שהכינו החוואיות לכבודם. לצד התמונות שירי הלל ושבח לפידל ולמהפכה. אני מנסה לקרוא שיר אחד וגיירמו, אחוז תחושת שליחות, מתנצל על יכולות השירה שלו ומתחיל לשיר בקול דקיק אך מלא חשיבות ועזוז וגדולת הרגע את המילים. 

אפשר להבין את גיירמו. יכול מאד להיות שגם הוריו יצאו ממציאות של חיים בבקתות פרימיטיביות אל מציאות מודרנית ומתקדמת יותר בזכות המהפכה, אבל אנו שואלים את עצמנו האם העובדה הזו מסמאת את עיניו ומונעת ממנו לראות כיצד פולחן המהפכה בכלל, ופולחן האישיות של פידל בפרט (בו הוא נוטל חלק פעיל במיוחד) הם כיום בין הדברים השרירים היחידים שנשארו ממהפכת 59'. אני שואל אותו מה יקרה אחרי שהאחים קסטרו יזדכו על הציודים ויצטרפו לצ'ה גווארה ולקמיליו סייפואגוס שמחכים להם כבר כמעט שישים שנה בגן העדן של המהפכנים. כמו קובנים רבים אחרים, פטריוטים יותר או פחות, הוא נמנע מלהשיב. "קה סרה סרה", הוא אומר. מה שיהיה יהיה.    

אנו נפרדים לשלום מגיירמו החביב והנרגש ומתגלגלים דרומה על קו החוף של חצי האי סאפאטה. בהמשך נספר לכם על ביקורנו בפלאיה חירון ובמוזיאון המושקע שבנו הקובנים כדי להכניס ליאנקיז אצבע בעין, על סרטנים באדום-שחור, על נהג ביסיטקסי אומלל בטרינידד ועל חוויה הזויה באמצע סופת גשמים בסיינפואגוס. עוד בתפריט: קאיו קוקו וחופיו הלבנים; סנטה קלרה, עיר שהיא כל כולה צ'ה גווארה וגם סופה של הקרפדה מהפרק הנוכחי. יהיה מעניין. אל תלכו רחוק. 

ועד אז, לבינתיים, נשיקות חמות וחיבוקי ענק, מאתנו, האוהבים והמתגעגעים מאד, קרן ואבא המטיילים בעולם 


הטיול שלנו לקובה: מכתב רביעי בסדרה



ילדים אהובים,

שכרנו רכב! פיג׳ו 208 שחורה, ממש כמו באיטליה רק בגרסה הקובנית (בלי טאסות, בלי אנטנה, בלי גריל, בלי מגב אחורי, בלי ברקסים, בלי חריצים בצמיגים ובלי עוד כל מיני דברים, נחוצים יותר או פחות). ראול מחברת ההשכרה שבמלון פנורמה במירמאר מסרב להתרגש מחלקיות הרכב. ״אסטה קובה, מי אמיגו. פה יודעים לתקן רק שברולטים ואולדסמובילים משנות החמישים. הפיגוט (כך קוראים כאן לפיג׳ו) הזו תיסע עד שתפסיק לנסוע ואז נזרוק אותה ישר לאטלנטיקו״ (ראול מדגים בדרמטיות תנועת זריקה מהמלון לאוקייאנוס) ונזמין חדשה.

קצת אחרי הוואנה אנו עוברים בעיירת הנמל הקטנה מריאל. מכאן הפליגו מעל מאה אלף קובנים (שמאז מוכרים בקובה כ״מריאליטוס״) לארצות הברית בעידוד אמריקאי. רק אחר כך גילו היאנקיז שפידל עשה להם וואחד קונץ ומילא את שורות המריאליטוס בפושעים, קרימינלים ובעלי בעיות פסיכיאטריות ובעצם השתמש בעובדה שארה״ב היתה להוטה כל כך לעשות לו ננה בננה כדי לנקות את קובה מכל מי שלא בא לו טוב בעין.

אנחנו עולים על האוטוסטרדה הנמתחת מהוואנה מערבה לכיוון מחוז פינאר דל ריו. התמרורים מרשים לנסוע על 100 קמ״ש אבל למעשה זו בדיחה גרועה. אם חשבנו שרק הכבישים המשניים בקובה נראים כאילו אלוהים עבר עליהם עם פומפיה, גילינו שהאוטופיסטה, האוטוסטרדה הקובנית, היא אולי בעלת שלושה נתיבים לכל כיוון אבל לא שונה מהותית במובן הזה. קצת קשה לנסוע על 100 קמ״ש כשאתה חולק את הדרך עם בורות, מהמורות, סדקים, עגלות, שלוליות, פרות, סוסים, אופניים, תרנגולות, קטנועים, עיזים, לאדות וביסיטקסים.

ובכל זאת קרן מנווטת במיומנות את הפיג׳ו השחורה בינות לכל המכשולים ומעבר לעיקול הדרך נגלה לעינינו הנוף עוצר הנשימה של וואייה דה וינייאלס, עמק וינייאלס. איך נתאר לכם אותו? בתוך עמק פורה ורחב ידיים שאדמתו אדומה פיזר הצייר הגדול עשרות הרים שהם בעצם סלעי ענק מכוסים עד תום בצמחיה ובדקלים גבוהים. אם יצא לכם לראות את הסרט ״אוואטאר״ - הם נראים כמו ההרים התלויים שבסרט, רק על פני האדמה. בשמיים הכחולים משייטים המוני נשרים, שחורים וכבירי כנף. נוף מרהיב עין ומיוחד מאד, מעט סוריאליסטי אפילו.

הכפר וינייאלס, בטבורו של העמק, חושף בפנינו קובה אחרת לחלוטין מזו התזזיתית והדחוסה של הוואנה. כפר שקט ושלו, שתושביו גרים בבתים צבעוניים ומוקפי גינות. את הכבישים בו אנו חולקים בעיקר עם סוסים ועגלות. נראה כי העובדה שעמק וינייאלס הוא מיעדי התיירות הכי פופולריים בקובה עושה טוב לתושבי הכפר. כמעט כל משפחה מחזיקה קאסה פרטיקולר (הגרסה המקומית לצימרים) ורמת החיים כאן גבוהה יחסית.

לצד הכביש בפאתי הכפר עומדת סניורה דני וצדה אותנו בלי מאמץ. הקאסה שלה מרווחת ונעימה, ודאי ביחס לזו שהיתה לנו בהוואנה. כבר שעת בין ערביים ואנחנו יושבים על כסאות נדנדה ונחים מהנסיעה המתישה, נעצבים מעט על כך שאת ראש השנה נחגוג לבדנו. לפתע עוברים ברחוב מולנו זוג ישראלים שמפטפטים בעברית. אנו מברכים אותם בברכת שנה טובה והם מברכים אותנו בחזרה ולא מבינים למה אנחנו לא נמצאים בסעודת החג עם כל השאר. כמעט לא האמנו למשמע אוזנינו, אבל מסתבר שבעיירה גדושת הישראלים התארגנה באופן כמעט ספונטני סעודת חג. באחת מן המסעדות ליד הכיכר המרכזית נפתח שולחן ענק, ולא פחות מחמישים חוגגים, כולל עבדיכם הנאמנים, הסבו סביבו לסעודת חג עם פפאיה ואננס בדבש, דגים ושאר ירקות. דני, בעלת הקאסה שלנו, לא הצליחה להבין איך רבע שעה אחרי שהגענו לוינייאלס בלי להכיר איש אנחנו כבר יוצאים לסעודת חג עם עוד חמישים חברים.

ראינו כי טוב בוינייאלס והחלטנו להישאר בה כמה ימים. אחת מתחנות החובה בעמק היא סיור על סוסים לאורכו ולרוחבו, ואנחנו מצטוותים אל המדריך שלנו, פדרו, ואל הסוסים שלנו, מנולו וצ׳ימפה. הסוסים שקטים ופוסעים בצייתנות אבל פדרו החינני לא סותם לרגע. הוא דובר סוג של אנגלית וחש צורך עז לשתף אותנו בכל פרטי שגרת יומו, כמו גם בכל קורותיו מרגע לידתו ועד עצם היום הזה. כשהוא לא מפטפט את עצמו לדעת, פדרו עסוק בלזרז את הסוסים (בעיקר את מנולו, שמגלה אדישות יחסית כלפי המשימה) או נותן קולו בשיר ומרביץ רומנסרות נוגות בעודנו חוצים את העמק. הדיבורים והשירים נקטעים רק כשפדרו פוגש אנשים בדרך. הגברים זוכרים לקריאות ״אומברה!״ (״גבר!״) והנשים לנשיקה על הלחי. כשאנחנו מגיעים לנקודות חניה מצטרפים לפדרו גם המדריכים האחרים ומפגינים ידע מסוים בעברית (״סבבה אגוסין״, ״יון טוב״, ״מה הנצב״).

נופי העמק מהממים ביופיים. חקלאים פזורים לאורכו ולרוחבו, חורשים את האדמה בעזרת צמדי שוורים ומחרשות עץ פרימיטיביות או כורתים קני סוכר בעזרת מצ׳טות גדולות. עוד ראינו בסיורנו בעמק מערות נטיפים שהלכו ונפערו במשך אלפי השנים מתחת לסלעי הענק הגיריים של וואייה דה וינייאלס. חלקן שימשו כמסתור לעבדים השחורים שנמלטו משוטי אדוניהם בתקופת העבדות באי. במערה אחרת, קאביה דל אינדיו (מערת האינדיאנים) שטנו בסירה על מימי נהר שזרם דרכה עד לפתחה האחר. על צלע שלם של אחד מסלעי הענק צייר אמן קובני ציור קיר אדיר מימדים כמחווה לציורי המערות של האדם הקדמון. את העמק מקיפות גם נקודות תצפית שמאפשרות לנפש להתמלא ולהתפעם מנופי גן העדן שלו.

כשאנו לא מסיירים בוואייה דה וינייאלס אנו נחים לנו בכפר היפה ונהנים מהמוסיקה במסעדה שמול כיכר הכנסיה שמנגנת אחת הלהקות היותר מוצלחות שראינו על האי. בכיכר אנחנו גם פוגשים את ניק, קובני שחי כבר שמונה שנים בפלורידה ובא לוינייאלס, כפר הולדתו, כדי להיפרד מסבתו בת ה-102. ניק מספר על ההלם שחש כשראה לראשונה אמריקאים מבקרים בבוטות את אובמה בלי חשש שייעצרו, אבל אפילו הוא מנמיך מעט את קולו כשהוא מדבר בגנות שלטון קסטרו. כעת הוא אחוז לבטים בין החופש שמציעה לו אמריקה לבין הגעגועים למולדת. מחד, אם יחזור לקובה ייאלץ לוותר על אזרחותו האמריקאית ועל חירותו. מאידך תחושת העליונות של הלבנים על ההיספנים באמריקה מוציאה אותו מדעתו. אז מה יהיה! אאורה נו סה, כרגע אין לדעת...

השכם בבוקר היום האחרון בוינייאלס קרן עושה לי הפתעה ומארגנת לי נהיגה בפונטיאק 55׳ של סניור דני. מה אגיד לכם, לנווט ספינת משא זו משימה קלה יותר מלנהוג על התפלצות המוטוריות האלה, אבל צלחתי גם את זה בשלום והוספתי חווייה נוספת לבאקט ליסט.

כעת אנו יוצאים בדרכי חתחתים מוינייאלס לסורואה, וממנה לפלאיה לארגה, חירון (זוכרים?), סיינפואגוס וטרינידד.
ועד אז, נשיקות חמות, חיבוק גדול ומלאן געגועים מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם 


הטיול שלנו לקובה: מכתב שלישי בסדרה


ילדים אהובים,

אחרי שיעור ההיסטוריה ההכרחי מהמכתב הקודם, אנו לוקחים אתכם בחזרה למונית הצהובה של אדון הרננדז, המתגלגלת לאיטה בדרך להוואנה בינות לענני העשן השחור שפולטות הענתיקות שסביבה.

הוואנה מתגלה לעינינו לאט לאט, בית ועוד בית ועוד חנות ועוד קבוצת בתים, והנה אנדרטה ועוד אחת ועוד אחת, וכבר נגלים לעינינו בנייני הממשלה שעליהם דיוקני ענק של צ׳ה גוווארה וקמיליו סיינפואגוס, מגיבורי המהפכה.

ככל שמתקרבים למרכז הוואנה הרחובות הופכים צרים וצפופים יותר, הבתים הופכים בתי קומות סדוקים ומצולקים. הוואניירוס (בני הוואנה) למאותיהם יושבים מחוץ לבתיהם הדלים והבוערים מחום ולחות. המדרכות שבורות והכבישים הצרים מלאי בורות ושלוליות שנקוו מהגשם האחרון (בקובה הטרופית יורדים גשמים כל השנה). הרי לנו (ולכם) הדוגמא הראשונה לפער הגדול שבין הרעיון למציאות; בין האנדרטאות ושלטי הענק לכבוד המהפכה לבין מירוץ החיים הקובני היומיומי: פער שילווה אותנו (ואתכם יחד אתנו) לאורך כל הטיול.

ארי, בעלת הקאסה שלנו, מדברת מעט אנגלית, מצרך נדיר בקובה, ומסבירה לנו בקצרה על כוכב הלכת הוואנה. עוד קצת התארגנויות וקדימה, יוצאים לתור את העיר!

כפי שכבר נרמז ואף נאמר, כמעט שישים שנה אחרי המהפכה, והקובנים נשארו עם הרבה מדי ססמאות ומעט מדי כסף. עם גאווה לאומית אי אפשר ללכת למכולת. עדיין צריך לשים על השולחן פוקיטו פאן (קצת לחם) אי ארוז קון פריחולאס נגראס (אורז עם שעועית שחורה) אי פסקאדו פקיניו (איזה דג קטן) לאכול. המשכורות שמשלמת הממשלה נמוכות עד גיחוך. מה עושים? מתנפלים על התיירים הקפיטליסטים ועל הכסף הקפיטליסטי שהביאו עמם. כל מטר שפסענו בעיר זימן לנו קובני או קובנית שרק רוצים לעזור לנו: טקסי? ביסיטקסי? (מונית-אופניים) קוקוטקסי? (מין ביצה ממונעת לשני נוסעים) סירה? אוכל? סיור? מדריך? תמונה? שתיה? בננות? מזכרות? דגל עם תמונה של צ׳ה גווארה? כובע עם תמונה של צ׳ה? חולצה עם תמונה של צ׳ה? שטיח עור עם ציור של צ׳ה? ספל עם תמונה של צ׳ה? צ׳ה עם תמונה של צ׳ה?

בסוף אנו מוצאים את עצמנו על השברולט 55׳ הפתוחה של קרלוס, שמינה עצמו אחר כבוד למדריך שלנו, משייטים לנו ברחובות הוואנה. אחר כך גם נתפנק עם ביסיטקסי (כבוד לנהג הצנום שסחב אותנו בגבורה בכוח רגליו בלבד לאורך רחובותיה של הוואנה וייאחה) ועם קוקוטקסי זקן ומקרקש (שסחב אפילו פחות מהביסיטקסי).

קרלוס מספק הסברים תמציתיים על האתרים במסלול. הוא ארמני שנולד בלבנון וגר שנים ארוכות בקנדה עד שנמאס לו מהקור והשלג. משב טרופי מזדמן העיף אותו כל הדרך מטורונטו עד הוואנה ומאז הוא כאן. חוץ מספרדית הוא דובר גם אנגלית מצויינת, צרפתית (קנדי, בכל זאת), ערבית (״שפת אמי״), ארמנית ואפילו טורקית (״בבחינת דע את האויב, ושלא תחשוב שאני לא יודע שישראל לא הכירה בשואת הארמנים״).

אחר כך אנו פוסעים בניחותא בקאייה (רחוב) אוביספו, השיינקין של הוואנה, ונהנים מחנויות המזכרות הרבות שמוכרות פוסטרים ומזכרות משנות המהפכה העליזות. על פוסטר אחד מילות הערצה מצועפות לפידל (״אתה המנהיג, אתה מורה הדרך, אחריך נצעד! תחי המהפכה!״). על אחר משפט מצועף לא פחות שמוקדש לצ׳ה (״הו, מנהיג דגול, אל קומנדנטה! דרך מבט עיניך הבהיר אנו לומדים מהי חירות ומהו כבוד״). פוסטר נוסף, אדום כולו עם יד מתריסה אוחזת קלשניקוב זועק: ״יאנקיז! נבלות! בני עוולה! עלובים! זכרו את חירון!!״ (כבר הזכרתי במכתב הקודם עד כמה מתלהבים הקובנים מן הניצחון על אסופת שכירי החרב של הסי.איי.איי שהופקרו לגורלם ע״י האמריקאים בחירון). לצדם שני פוסטרים חדשים ומעניינים לא פחות: תמונת פופ-ארט של אובמה בצבעי הדגל הקובני עם הכיתוב yes he came (בפרפראזה על yes we can המפורסם שלו) לכבוד בואו המפתיע לקובה לפני כמה חודשים, ועוד ציור של הגברת מפסל החירות מצלמת בהתלהבות רבה סלפי בעודה נוסעת במונית פיפטיז קובנית לאורך טיילת המאלאקון של הוואנה.

מאוחר יותר, בפלאסה ווייאחה היפה, ינסו למכור לנו גם ספרים (״חיי עם צ׳ה״ מאת אשתו של צ׳ה, ״סתמי גם אני חייתי עם צ׳ה״ מאת פילגשו של צ׳ה, ״צ׳ה, אני, אבק ומאבק״ מאת עוזרת הבית של צ׳ה, ״מהפכה מהפכה אבל הכתמים פשוט לא ירדו״ מאת הכובסת של צ׳ה וכן עוד ועוד על זה הדרך. יש גם אלבומי קלפים של המהפכה, עם קלפים שאיזה ילד קובני מתלהב בשנות השמונים אסף והדביק באדיקות עד האחרון שבהם (תקציר ממצה של כל קלף נתון - חיילי באטיסטה: עצרו, בוגדים!!  המהפכנים: טטטטטטטטטאאאאם!!!! באנג באנג פיו פיו!!!! בום טראח לתוך פרצוף שלכם, עלובים!!!!).

וישנה גם המוסיקה. בכל בית קפה, בכל פינת רחוב, קובנים מכל מין, מכל צבע ומכל גיל (במרכז קאייה אוביספו ניגנה להקה בת ארבעה נגנים שגילם המצטבר מצטרף לסביבות 400 שנה לדעתי. לפחות אחד מהם, שרוע קצת יותר מדי על כיסא נוח ולעיניו משקפי שמש, עורר בי צורך עז לבדוק לו דופק אחת לכמה דקות) מתאגדים ללהקות קטנות ושרים ומנגנים בלי סוף. קונטרה בס, בונגוס, גיטרה וכלי הקשה והרי לך להקה. המוסיקה הקובנית לעתים איטית ונוגה ולעתים קצבית ומתרוננת. היא עשירה בכלי מיתר ובכלי הקשה. אם זמר או נגן לא ישירו או ינגנו בשיר מסוים, הם ישר יקחו ליד מאראקאס, או צמד מקלות אותם מקישים זה בזה, או מעין דלעת חלולה ומשוננת שאותה ״מסרקים״ עם מקל לפי הקצב, ויצטרפו לחבריהם.

פעמים רבות נראה שהמוסיקה, מעבר להיותה אמצעי לקושש עוד כמה פזוס, היא הדרך שמצאו הקובנים לברוח מתלאות היומיום שהחיים בקובה מזמנים ביד רחבה. אתה מביט בהם ויכול לראות בחוש ממש כיצד המוסיקה נותנת להם יד ומרימה אותם אל על, הרחק מדאגות הפרנסה הלא נגמרות; הרחק מהכעס על שלטון היחיד של ראול קסטרו בן ה-85 (כעס שהם לא מעזים לבטא מולנו בקול, רק בלחישה, מפחד המאסר הצפוי להם אם יישמע); הרחק מתחושת הכלא שמעניקה להם העובדה שהם אינם יכולים לעזוב את קובה. כי ככל שיהיו חייהם קשים ומלאי מהמורות - תמיד תהיה להם המוסיקה למקלט, שבו אף אחד לא יוכל לנגוע.

לפני שאנו עוזבים את הוואנה אנו מחפשים אינטרנט, כדי לעדכן שהגענו בשלום והכל בסדר. בקובה אין אינטרנט בבתים. חופש המידע אף פעם לא הלך יד ביד עם משטרים טוטליטריים. מה עושים, אם כן? קונים כרטיס גלישה של שעה ב-2 קוק (כאן ״קוק״ זה פחות מרן הרב זצ״ל ויותר המטבע המקומי לתיירים. הבנתם נכון, בקובה יש שני סוגי מטבע, פזו קובני למקומיים ו״קיובן קונברטיבלה״ - CUC - לתיירים. למותר לציין שהיחס ביניהם הוא 1:24. עוד פטנט קובני לחלוב עוד קצת כסף קפיטליסטי כדי לשמן את גלגלי המהפכה הקומוניסטית) ואז מוצאים הוט-ספוט באחת הכיכרות כדי לגלוש יחד עם כל עמך בית הוואנה על הספסלים.

אבל אנחנו מגיעים בשעת ערב והמשרד הממשלתי שמוכר את הכרטיסים כבר סגור. מה עושים? מחפשים ספסר מקומי שמוכר כרטיסים מסופסרים ב-3 קוק האחד. אממה, ספסרות אסורה בקובה באיסור חמור ושני שוטרים אפורי מדים מסיירים בכיכר. הספסר מסמן לנו בתנועות עיניים להתרחק ממבטם הבולש של נציגי החוק, ואז, בעוד שלושתנו נועצים מבטים תמימים אל עבר נקודה כלשהי בשמיים, נשלפים הכרטיסים האסורים היישר ממעמקי תחתוניו (מה אנחנו לא עושים בשבילכם) והכסף מועבר בשושו מיד ליד כבאחרונת עסקת הקוקאין בסוארז. השוטרים מתרחקים בגבם אלינו. אנחת רווחה. השגנו שעת גלישה (או במילים אחרות, ילדים אהובים, תעריכו את הראוטר של בזק אצלנו בבית. כלל לא מובן מאליו).

עוד מעט ניסע לאסוף את הרכב ששכרנו ונצא מערבה לכיוון עמק ויניאלס היפהפה. אחר כך מחכות לנו סורואה, טרינידד וסנטה קלרה, וגם החופים הלבנים של ורדארו ופלאיה לארגה. מבטיחים לספר לכם גם על כל אלה.

ועד אז, נשיקות חמות חיבוק וגעגוע מאתנו, אבא וקרן המטיילים בעולם


הטיול שלנו לקובה: מכתב שני בסדרה

ילדים אהובים,

כפי שכבר רמזתי במכתב הקודם, הוואנה קיבלה את פנינו במשב טרופי ובמקצב מטורף. יש כל כך הרבה לכתוב על קובה בכלל ועל הוואנה בפרט, אבל אי אפשר לכתוב על כל זה בלי לסקור לרגע את ההיסטוריה של קובה, לפחות זו הקרובה, ובקליפת אגוז. אם כן, שעה קלה על היסטוריה, ילדים. התאזרו בסבלנות וקראו. זה חשוב J

עד סוף שנות החמישים שלטו בקובה רודנים בחסות אמריקאית. האמריקאים נתנו לרודנים גב מדיני והם בתמורה נתנו ליאנקיז (כך קוראים הקובניים לשכנים מצפון) לעשות באי כבתוך שלהם. המאפיה האמריקאית השתלטה על הוואנה ואוצרות טבע קובניים נמכרו לחברות האמריקאיות שהסכימו לשלשל את הסכומים הנאים ביותר לכיסי השליט הקובני התורן.
אבל לאט לאט החלו עוד ועוד קובניים לקוץ במצב הזה ולחפש דרכים להעיף את השלטון המושחת לכל הרוחות. קבוצה כזו הלכה והתארגנה בימיו של הרודן הקובני באטיסטה. היה זה גרעין קטן שבמרכזו ארבעה אנשים: האחים פידל וראול קסטרו וקמיליו סנפואגוס הקובניים, וארנסטו "צ'ה" גווארה, רופא צעיר, שלמרות שהיה ארגנטינאי בכלל, העוול שנעשה לעם הקובני בער בעצמותיו.

בשנת 1956 נחתו הארבעה בחופי קובה עם כמה עשרות מאנשיהם בספינה קטנה בשם גראנמה, שהפליגה אל חופי האי ממקסיקו. צבאו של באטיסטה ידע על הנחיתה, ארב לאנשי הגראנמה מבעוד מועד והשמיד כמעט את כולם. הנותרים, וביניהם ארבעת המנהיגים, ברחו להרים והחלו ליזום משם מתקפות גרילה כנגד צבאו של באטיסטה. לאט לאט הצטרפו אליהם עוד ועוד לוחמים, סטודנטים, איכרים וגם עריקים מצבא באטיסטה שמאסו ברודן המושחת. המורדים החלו לנחול ניצחון אחר ניצחון, ולאחר שהשיגו הכרעה משמעותית בסנטה קלרה שבמרכז האי הבין באטיסטה שהמסיבה נגמרה והתחפף מקובה, כמובן בלי לשכוח לקחת 40 מיליון דולר מכספי העם הקובני, שיהיה לו ככה, לבזבוזים.

המהפכה ניצחה ניצחון מוחץ. קסטרו, גווארה וחבריהם נכנסו להוואנה כגיבורים, אולם מהר מאד הבינו שלוחמת גרילה מוצלחת וסיסמאות על סוציאליזם כלל עולמי זה נחמד מאד, אבל בסופו של יום יש גם מדינה לנהל ואזרחים להאכיל. קובה הקטנה היתה צריכה פטרון ומהר. ארצות הברית השנואה והקפיטליסטית לא באה לרגע אחד בחשבון, ופידל החליט לשים את כל הביצים הקובניות בסל הרוסי. ברית המועצות מצדה שמחה מאד לקבל בסיס קדמי ישר מהניילונים, מטר מארצות הברית, וכך הלך ונרקם לו בעיזוז הרומן הקובני-סובייטי.

ארצות הברית מצדה לא הסכימה לוותר על קובה כל כך מהר. בתחילת שנות השישים אימן הסי.איי.איי האמריקאי קבוצה של כמה מאות גולים קובניים כדי שינחתו בחופי קובה, ישחזרו בהפוך על הפוך את הצלחת המהפכנים מלפני כמה שנים וכמה שנים קודם לכן ויחזירו את קובה לידיים אמריקאיות. הפלישה התבצעה במפרץ החזירים בדרום מערב האי (בספרדית "פלאיה חירון") ונחלה כישלון מוחץ. הפולשים נתקלו בהגנה נחושה של צבא המהפכה ונפוצו לכל עבר. האמריקאים, מצדם, ראו שהעסק לא עובד, הסיגו את המטרייה האווירית שהעניקו למורדים ולמעשה, באופן לחלוטין לא מפתיע, הפקירו אותם לגורלם. מאז נחשב חירון בקובה לסמל של ניצחון קובני על המעצמה השנואה מצפון. הקובניים כמובן פחות מתעסקים בעובדה שהניצחון הושג בסופו של דבר מול כמה מאות שכירי חרב לא מדי מאומנים. מבחינתם הם ניצחו לפחות את הצבא האמריקאי כולו.

בתגובה לפלישה הכושלת הרשתה קובה הזועמת לסובייטים להציב טילים גרעיניים בשטחה, מטר וחצי מחופי אמריקה, במה שהוביל למשבר צבאי-מדיני חריף בין שתי המעצמות החזקות בעולם, משבר שכמעט והסתיים במלחמה גרעינית. רכבת האטום נעצרה אז דקה לפני התחנה הסופית. האמריקאים הבינו שקובה הלכה להם פייפן וכנקמה הטילו את האמברגו, המצור הכלכלי החונק עליו סיפרתי לכם במכתב הקודם, זה שתקע את קובה עם מכוניות אמריקאיות מהפיפטיז. הסובייטים, מצדם, הסיגו את הטילים אך הידקו את אחיזתם בקובה. העסק הזה עבר פחות או יותר עד להתמוטטות ברית המועצות בתחילת שנות התשעים, מה שהותיר את קובה לגמרי לבדה. אי קומוניסטי בלב אוקיאנוס קפיטליסטי, בלי גב מדיני ובלי תמיכה כלכלית. קובה חוותה אז משבר כלכלי חריף, ממנו לא באמת התאוששה עד היום. לכן, בעצם, כל מה שנספר לכם על קובה נוגע במישרין או בעקיפין למה שסופר פה. 

ואמנם, מיד כשהגענו להוואנה יכולנו לראות בחוש כיצד מעצבת ההיסטוריה של שישים השנים האחרונות את המציאות הקובנית הנוכחית. בחלקה הגדול, הוואנה היא מחד עיר רוויית סיסמאות מהפכניות, ציורי קיר מלאי עיזוז וגאווה לאומית עד צוואר, אך מאידך היא עיר ענייה ומותשת, שתושביה קמים כל בוקר למאבק הישרדות יומיומי.

על כל אלה נספר לכם במכתב הבא, ועד אז, נשיקות חמות וגעגועים עזים מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם