ילדים אהובים,
אחרי שיעור ההיסטוריה
ההכרחי מהמכתב הקודם, אנו לוקחים אתכם בחזרה למונית הצהובה של אדון הרננדז,
המתגלגלת לאיטה בדרך להוואנה בינות לענני העשן השחור שפולטות הענתיקות שסביבה.
הוואנה מתגלה לעינינו
לאט לאט, בית ועוד בית ועוד חנות ועוד קבוצת בתים, והנה אנדרטה ועוד אחת ועוד אחת,
וכבר נגלים לעינינו בנייני הממשלה שעליהם דיוקני ענק של צ׳ה גוווארה וקמיליו
סיינפואגוס, מגיבורי המהפכה.
ככל שמתקרבים למרכז
הוואנה הרחובות הופכים צרים וצפופים יותר, הבתים הופכים בתי קומות סדוקים
ומצולקים. הוואניירוס (בני הוואנה) למאותיהם יושבים מחוץ לבתיהם הדלים והבוערים
מחום ולחות. המדרכות שבורות והכבישים הצרים מלאי בורות ושלוליות שנקוו מהגשם
האחרון (בקובה הטרופית יורדים גשמים כל השנה). הרי לנו (ולכם) הדוגמא הראשונה לפער
הגדול שבין הרעיון למציאות; בין האנדרטאות ושלטי הענק לכבוד המהפכה לבין מירוץ
החיים הקובני היומיומי: פער שילווה אותנו (ואתכם יחד אתנו) לאורך כל הטיול.
ארי, בעלת הקאסה שלנו,
מדברת מעט אנגלית, מצרך נדיר בקובה, ומסבירה לנו בקצרה על כוכב הלכת הוואנה. עוד
קצת התארגנויות וקדימה, יוצאים לתור את העיר!
כפי שכבר נרמז ואף
נאמר, כמעט שישים שנה אחרי המהפכה, והקובנים נשארו עם הרבה מדי ססמאות ומעט מדי
כסף. עם גאווה לאומית אי אפשר ללכת למכולת. עדיין צריך לשים על השולחן פוקיטו פאן
(קצת לחם) אי ארוז קון פריחולאס נגראס (אורז עם שעועית שחורה) אי פסקאדו פקיניו
(איזה דג קטן) לאכול. המשכורות שמשלמת הממשלה נמוכות עד גיחוך. מה עושים? מתנפלים
על התיירים הקפיטליסטים ועל הכסף הקפיטליסטי שהביאו עמם. כל מטר שפסענו בעיר זימן
לנו קובני או קובנית שרק רוצים לעזור לנו: טקסי? ביסיטקסי? (מונית-אופניים)
קוקוטקסי? (מין ביצה ממונעת לשני נוסעים) סירה? אוכל? סיור? מדריך? תמונה? שתיה?
בננות? מזכרות? דגל עם תמונה של צ׳ה גווארה? כובע עם תמונה של צ׳ה? חולצה עם תמונה
של צ׳ה? שטיח עור עם ציור של צ׳ה? ספל עם תמונה של צ׳ה? צ׳ה עם תמונה של צ׳ה?
בסוף אנו מוצאים את עצמנו על השברולט 55׳ הפתוחה של קרלוס, שמינה עצמו אחר כבוד למדריך שלנו,
משייטים לנו ברחובות הוואנה. אחר כך גם נתפנק עם ביסיטקסי (כבוד לנהג הצנום שסחב
אותנו בגבורה בכוח רגליו בלבד לאורך רחובותיה של הוואנה וייאחה) ועם קוקוטקסי זקן
ומקרקש (שסחב אפילו פחות מהביסיטקסי).
קרלוס מספק הסברים
תמציתיים על האתרים במסלול. הוא ארמני שנולד בלבנון וגר שנים ארוכות בקנדה עד
שנמאס לו מהקור והשלג. משב טרופי מזדמן העיף אותו כל הדרך מטורונטו עד הוואנה ומאז
הוא כאן. חוץ מספרדית הוא דובר גם אנגלית מצויינת, צרפתית (קנדי, בכל זאת), ערבית
(״שפת אמי״), ארמנית ואפילו טורקית (״בבחינת דע את האויב, ושלא תחשוב שאני לא יודע
שישראל לא הכירה בשואת הארמנים״).
אחר כך אנו פוסעים
בניחותא בקאייה (רחוב) אוביספו, השיינקין של הוואנה, ונהנים מחנויות המזכרות הרבות
שמוכרות פוסטרים ומזכרות משנות המהפכה העליזות. על פוסטר אחד מילות הערצה מצועפות
לפידל (״אתה המנהיג, אתה מורה הדרך, אחריך נצעד! תחי המהפכה!״). על אחר משפט מצועף
לא פחות שמוקדש לצ׳ה (״הו, מנהיג דגול, אל קומנדנטה! דרך מבט עיניך הבהיר אנו
לומדים מהי חירות ומהו כבוד״). פוסטר נוסף, אדום כולו עם יד מתריסה אוחזת קלשניקוב
זועק: ״יאנקיז! נבלות! בני עוולה! עלובים! זכרו את חירון!!״ (כבר הזכרתי במכתב
הקודם עד כמה מתלהבים הקובנים מן הניצחון על אסופת שכירי החרב של
הסי.איי.איי שהופקרו לגורלם ע״י האמריקאים בחירון). לצדם שני פוסטרים חדשים
ומעניינים לא פחות: תמונת פופ-ארט של אובמה בצבעי הדגל הקובני עם הכיתוב yes he came (בפרפראזה על yes we can המפורסם שלו) לכבוד
בואו המפתיע לקובה לפני כמה חודשים, ועוד ציור של הגברת מפסל החירות מצלמת
בהתלהבות רבה סלפי בעודה נוסעת במונית פיפטיז קובנית לאורך טיילת המאלאקון של
הוואנה.
מאוחר יותר, בפלאסה
ווייאחה היפה, ינסו למכור לנו גם ספרים (״חיי עם צ׳ה״ מאת אשתו של צ׳ה, ״סתמי גם
אני חייתי עם צ׳ה״ מאת פילגשו של צ׳ה, ״צ׳ה, אני, אבק ומאבק״ מאת עוזרת הבית של
צ׳ה, ״מהפכה מהפכה אבל הכתמים פשוט לא ירדו״ מאת הכובסת של צ׳ה וכן עוד ועוד על זה
הדרך. יש גם אלבומי קלפים של המהפכה, עם קלפים שאיזה ילד קובני מתלהב בשנות
השמונים אסף והדביק באדיקות עד האחרון שבהם (תקציר ממצה של כל קלף נתון - חיילי
באטיסטה: עצרו, בוגדים!! המהפכנים: טטטטטטטטטאאאאם!!!! באנג באנג פיו
פיו!!!! בום טראח לתוך פרצוף שלכם, עלובים!!!!).
וישנה גם המוסיקה. בכל
בית קפה, בכל פינת רחוב, קובנים מכל מין, מכל צבע ומכל גיל (במרכז קאייה אוביספו
ניגנה להקה בת ארבעה נגנים שגילם המצטבר מצטרף לסביבות 400 שנה לדעתי. לפחות אחד
מהם, שרוע קצת יותר מדי על כיסא נוח ולעיניו משקפי שמש, עורר בי צורך עז לבדוק לו
דופק אחת לכמה דקות) מתאגדים ללהקות קטנות ושרים ומנגנים בלי סוף. קונטרה בס,
בונגוס, גיטרה וכלי הקשה והרי לך להקה. המוסיקה הקובנית לעתים איטית ונוגה ולעתים
קצבית ומתרוננת. היא עשירה בכלי מיתר ובכלי הקשה. אם זמר או נגן לא ישירו או ינגנו
בשיר מסוים, הם ישר יקחו ליד מאראקאס, או צמד מקלות אותם מקישים זה בזה, או מעין
דלעת חלולה ומשוננת שאותה ״מסרקים״ עם מקל לפי הקצב, ויצטרפו לחבריהם.
פעמים רבות נראה
שהמוסיקה, מעבר להיותה אמצעי לקושש עוד כמה פזוס, היא הדרך שמצאו הקובנים לברוח
מתלאות היומיום שהחיים בקובה מזמנים ביד רחבה. אתה מביט בהם ויכול לראות בחוש ממש
כיצד המוסיקה נותנת להם יד ומרימה אותם אל על, הרחק מדאגות הפרנסה הלא נגמרות;
הרחק מהכעס על שלטון היחיד של ראול קסטרו בן ה-85 (כעס שהם לא מעזים לבטא מולנו
בקול, רק בלחישה, מפחד המאסר הצפוי להם אם יישמע); הרחק מתחושת הכלא שמעניקה להם
העובדה שהם אינם יכולים לעזוב את קובה. כי ככל שיהיו חייהם קשים ומלאי מהמורות -
תמיד תהיה להם המוסיקה למקלט, שבו אף אחד לא יוכל לנגוע.
לפני שאנו עוזבים את
הוואנה אנו מחפשים אינטרנט, כדי לעדכן שהגענו בשלום והכל בסדר. בקובה אין אינטרנט
בבתים. חופש המידע אף פעם לא הלך יד ביד עם משטרים טוטליטריים. מה עושים, אם כן?
קונים כרטיס גלישה של שעה ב-2 קוק (כאן ״קוק״ זה פחות מרן הרב זצ״ל ויותר המטבע
המקומי לתיירים. הבנתם נכון, בקובה יש שני סוגי מטבע, פזו קובני למקומיים ו״קיובן
קונברטיבלה״ - CUC - לתיירים. למותר לציין שהיחס ביניהם הוא 1:24. עוד פטנט קובני לחלוב
עוד קצת כסף קפיטליסטי כדי לשמן את גלגלי המהפכה הקומוניסטית) ואז מוצאים הוט-ספוט
באחת הכיכרות כדי לגלוש יחד עם כל עמך בית הוואנה על הספסלים.
אבל אנחנו מגיעים בשעת
ערב והמשרד הממשלתי שמוכר את הכרטיסים כבר סגור. מה עושים? מחפשים ספסר מקומי
שמוכר כרטיסים מסופסרים ב-3 קוק האחד. אממה, ספסרות אסורה בקובה באיסור חמור ושני
שוטרים אפורי מדים מסיירים בכיכר. הספסר מסמן לנו בתנועות עיניים להתרחק ממבטם הבולש
של נציגי החוק, ואז, בעוד שלושתנו נועצים מבטים תמימים אל עבר נקודה כלשהי בשמיים,
נשלפים הכרטיסים האסורים היישר ממעמקי תחתוניו (מה אנחנו לא עושים בשבילכם) והכסף
מועבר בשושו מיד ליד כבאחרונת עסקת הקוקאין בסוארז. השוטרים מתרחקים בגבם אלינו.
אנחת רווחה. השגנו שעת גלישה (או במילים אחרות, ילדים אהובים, תעריכו את הראוטר של
בזק אצלנו בבית. כלל לא מובן מאליו).
עוד מעט ניסע לאסוף את
הרכב ששכרנו ונצא מערבה לכיוון עמק ויניאלס היפהפה. אחר כך מחכות לנו סורואה,
טרינידד וסנטה קלרה, וגם החופים הלבנים של ורדארו ופלאיה לארגה. מבטיחים לספר לכם
גם על כל אלה.
ועד אז, נשיקות חמות
חיבוק וגעגוע מאתנו, אבא וקרן המטיילים בעולם
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה