נורא אל נורא

הילך לו היהודי ברחובותיה הלחים של סנטה קלרה, קובה. בפאב הקטן שבשיפולי הכיכר המרכזית בדיוק הסתיימה הופעה של להקה עממית מלהיבה, שנגניה בין שמונה עשרה לשמונים שנה. ראסטות מסתלסלות, לצד קרחות בוהקות, לצד שיער שיבה. על תקרת הפאב תלוי היה דגל ענק של צ׳ה גווארה וההופעה גם נחתמה בבלדה ״הסטה סיימפרה״ שכתב קרלוס פואבלה לכבודו של "אל קומנדנטה". ערב כיפור מחר, זמן טוב להתבוננות פנימית, והיהודי הרהר במהפכן, שהיה בן גילו במותו; הרופא הארגנטינאי שנגע בפסגת חלומו בקובה, חלם להמשיך ולשנות את העולם בתנופה חדא אך סיים את חייו על רצפת בקתת חמר דלה בלה היגרה, בוליביה, שדוף, אזוק ומובס.

מאחת החצרות שבדרך חזרה לחדרו בקעו צלילים רמים של מוזיקת מטאל אמריקאית. מה למוסיקה הקפיטליסטית-הדוניסטית של הגרועים שביאנקיז, מגודלי השיער ונעדרי האידיאות, ולערכי המהפכה של פידל וצ'ה? כהרגלו, הלך היהודי בעקבות הצלילים.

בתוך חצר פנימית גדולה של בנין קולוניאלי רחב ידיים ראה לתדהמתו כמה עשרות בני נוער קובניים לבושים שחור מכף רגל ועד ראש ועטויים שרשראות מתכת, בנדנות ומיני פירסינג שונים ומשונים, המוסיקה המנסרת מכניסה אותם לאקסטזה של נענועי גוף וראש ונגינת אויר סוערת על גיטרות מדומיינות. עמד היהודי והביט במחזה המוזר, ולעוצם השתאותו אף הותיר את מצלמתו בנרתיקה. ובכל זאת ניגש אליו צעיר מתולתל וכעוס שקרא לעומתו בתקיפות (ובאנגלית משובחת למדי) "זו לא אטרקציית תיירים כאן". המתולתל חזר על המשפט כמה פעמים בסערת נפש, אבל היהודי הניח יד על כתפו, הרגיע אותו ואמר לו "לא באתי כתייר. רק כסקרן מהרחוב. אל נא באפך, אמיגו".

המתולתל התרכך ונפתח לאטו. תבין, אמר, אנחנו חריגים מאד בחברה הקובנית. לקח לנו לא מעט זמן למצוא אחד את השני ולהתכנס למקום אחד מוגן שבו אנחנו יכולים לעשות את מה שאנחנו אוהבים בלי שיצחקו עלינו ובלי שיזלזלו בנו. לכן אנחנו קצת חשדניים לגבי זרים שנכנסים לכאן. היהודי הנהן. פיו ועיניו חייכו. מהיכן אתה? שאל המתולתל, ונענה "מישראל". מישראל? תמה המתולתל תמיהה של אמת, ואת אורפנד לנד אתה מכיר? היהודי הנהן בראשו. חכה רגע, ננער המתולתל וסר אל עמדת התקליטן. עוד רגע או שניים עברו וחלל החצר הלח מתמלא מילים עבריות, מילות "נורא אל נורא", מלהיטיה הגדולים של להקת המטאל הישראלית אורפנד לנד, שהוא בכלל פיוט שכתב במאה הקודמת יהודי חאלבי בשם אברהם דוויק כלוצי.

נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה שׁוּב אֵלַי מַלְכִּי 
דּוֹדִי רְפָא נַפְשִׁי נִכְסְפָה לְבֵיתָךְ מַלְכִּי, לְבֵיתָךְ מַלְכִּי 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נוֹרָא אֵל נוֹרָא, נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה
נוֹרָא אָשִׁירָה לָךְ אַחְבִּירָה שִׁיר מַהֲלָלִי 
לְךָ אֶתֵּנָה מְנַת חֶבְלִי וְגוֹרָלִי 
בְּכָל זְמַן עֲזֹר אֵל נוֹרָא 
גֶּזַע אַבְרָהָם נֵצֶר תִּפְאָרָה 
אַתָּה אֵל חַי נוֹתֵן תּוֹרָה 
נוֹרָא אֵל נוֹרָא נֶאֱזָר בִּגְבוּרָה

היהודי נשם עמוקות, סופג אל ריאותיו את החווייה הסוריאליסטית שבטבורה ניצב. בעיבורי סנטה קלרה של צ'ה גווארה, בקובה של קסטרו והרבולוסיון, הוא עומד, מוקף בני נוער קובנים רושפים, מנענעים ראשיהם אקסטטית לצלילי פיוט עברי הכוסף אל אלוהי היהודים, ערב יום הכיפורים. בתודעתו פנימה הוא ניסה לקשור את קצוות המעגלים שהסתחררו בראשו, זמן ומקום, עולם ולאום, חאלב וסנטה קלרה, אך אז הרפה, מרשה לעצמו בסלחנות להשתחרר מחובת התובנה ולהתמסר לחוויה עוד רגע נוסף. במשנהו ננער, בירך את המתולתל בברכת "גְמַר טוֹבּ אִי מוּצ'וֹס אָנְיוֹס", ופנה לדרכו.