ילדים אהובים,
מכתבנו האחרון השאיר
אתכם יחד אתנו ועם הקרפדה שתפסה אתנו טרמפ בפלאיה לארגה, מתגלגלים לנו דרומה
בפיג'ו השחורה. כעת אנו נוסעים סוף סוף לאורך האוקיאנוס, אחרי שבמרבית ימי שהותנו
באי עד כה כמעט ולא ראינו ים. הים הקאריבי מקבל אותנו בנצנוצים יפים של כחול
וטורקיז ובגלים שמתנפצים ברכות אל הסלעים והשוניות.
בכניסה לפלאיה חירון
הציבו הקובנים שלט ענק בזו הלשון: "כאן נחל האימפריאליזם האמריקני את התבוסה
הראשונה שלו באמריקה הלטינית".כפי שכבר כתבתי במכתבים הקודמים, הקובנים רואים
בכניעת חטיבת שכירי החרב של הסי.איי.איי. בפלאיה חירון ניצחון על ארה"ב כולה,
והם לא יפספסו אף הזדמנות להזכיר זאת לעצמם ולעולם כולו.
בחצר המוזיאון המטופח
בעיירה מוצבים כלי נשק, שיריון ומטוסים ששימשו את צבא המהפכה לצד כלי הנשק ששימשו
את הפולשים. במבנה המושקע (שמזגניו מושבתים, אבוי) אנו מסיירים בין מיצגים שמתארים
את אכזריותם של הפולשים (שישה אזרחים קובנים נהרגו במהלך המתקפה) ואת גבורתם של
המגנים. תמונותיהם של הנופלים לצד חפצים אישיים שהותירו אחריהם מוצגים באגף אחר.
גם הסרט שבו אנו צופים (בקולנוע נוסח קובה: אולם גדול, מרובה ספסלים, ומסך 20
אינץ', קטן יותר מזה שיש לנו בסלון, מוצב על שולחן) מדגיש באופן פומפוזי מאד את
גבורת המגנים אל מול "הנבזות הצינית של הפולשים, אל מרסינריוס דה
יאנקיז".
ככל שקראתי יותר על
הפלישה הרגשתי צורך לעשות קצת יותר צדק עם הקובנים. נכון שהפולשים לא היו חיילים
מקצועיים כי אם שכירי חרב שאומנו בחופזה יחסית, אבל הסיוע שקיבלו מהאמריקאים היה
משמעותי למדי, וכלל נשק כבד (כולל כמה טנקים) וחיפוי אווירי וארטילרי. מולם עמד צבא
לא מאד מגובש ולא מאד מצויד, אוסף של לוחמים שרק שנה וחצי קודם הצליח לאחוז
במושכות השלטון. אבל הקובנים היו חדורי להט. הפלישה פגעה בכבודם הלאומי, באשר
נתפסה בעיניהם (במידה רבה מאד של צדק) כניסיון ציני מצד המעצמה מצפון לשוב ולבחוש
להם בעניינים. פידל בכבודו ובעצמו ירד לפלאיה חירון לפקד על הכוחות המגנים (תמונה
שלו מדלג מתוך טנק הפכה לסמל המערכה) ואלפי קובנים - לא רק חיילים אלא גם אנשי
מיליציות עממיות עם הרובה הישן שהוציאו מהארון - יצאו להילחם בפולשים ובגרונם ססמת
המערכה: "פאטריה או מוארטה". מולדת או מוות.
אגב, בעוד שהנתונים
הרשמיים שפרסמו הקובנים מדברים על כ-150 הרוגים מקרב חיילי הצבא הקובני, דיווחים
אחרים מדברים על כ-2000 הרוגים בשורות המגנים, רובם אנשי המיליציות העממיות, מה
שמלמד הן על עוצמת האש היחסית של הפולשים והן על נחישותם של הקובנים, שמאות רבות
מהם הגנו על ארצם גם במחיר חייהם. בשורה התחתונה, קובה של אחרי המהפכה לימדה את
אמריקה שיעור כואב בכל הקשור למגבלות כוחה. מאז ועד היום לא ניסו האמריקאים לשוב
ולפלוש לאי והסתפקו באמברגו הרצחני שהטילו עליו. נפרגן אם כן לקובנים את הזכות
לחגוג על הניצחון בחירון כאוות נפשם וגם אחרי יותר מחמישים שנה.
כשאנו יוצאים מפלאיה
חירון לכיוון סיינפואגוס עובר הכביש בין ביצות גדולות ואל גן החיות שמתארח בכבישי
קובה מתווספים שחקנים חדשים: סרטני ענק בשחור ואדום. הכבישים בקובה, כפי שבוודאי
כבר הבנתם, אינם רחבים במיוחד, אבל עבור יצורים קטנים עם הליכה משונה במקצת הוא
עשוי להוות מכשול משמעותי בדרך מצד אחד של הביצה לצידה השני, והנשרים השחורים,
המעופפים בשמי קובה באלפיהם, חוגגים על אלה שפחות הצליחו. תוך כדי הניווט האתגרי
בכביש קרן פוגעת בתרנגולת אקראית שרצה על הכביש ותוהה בקול רם האם עלינו לדווח כעת
לשלטונות המהפכה על הפגיעה במהפכנית אדומת הכרבולת (בייחוד לאחר שכבר הלאמנו
קרפדה שלמה). לאחר התייעצות עם גורמים דיפלומטיים בכירים (עבדכם הנאמן) הוחלט
לקבור את האינסידנט קבורת חמור.
לסיינפואגוס היפה,
שיושבת על לשונית יבשה ארוכה בתוך מפרץ גדול, אנו מגיעים בעיצומה של סופת גשמים
אימתנית (בקובה הטרופית יורדים גשמים כל השנה). אם לא די בכך שהיה עלינו למצוא את
הקאסה שלנו בעיר הגדולה בגשם זלעפות, אנו מגלים בדרך הקשה שפרנסי סיינפואגוס לא
מייחסים חשיבות, רבה או בכלל, לדברים זניחים כמו שלטי רחוב או מספרי בתים. ניסיון
שלי לצאת מחוץ לרכב מסתיים באבו כאשר אני מגלה את הנהר השוצף שזורם מתחת לדלת,
המאיים לסחוף לי את הנעל. כאן נכנס לתמונה בחור קובני חביב, דובר אנגלית
וצרפתית ברהיטות מפתיעה ורכוב על אופניים מסמורטטים, שמציע להוביל אותנו בנבכי
סיינפואגוס כל הדרך אל הכתובת המבוקשת. אנחנו מריחים את הניסיון לחלוב מאתנו עוד
כמה זוזים ומסרבים בנימוס. הבחור מחייך. יש לו סבלנות. אחרי עוד שני סיבובים
אומללים בכיכר הוא שב ודופק לנו על החלון. אתם אבודים ואתם יודעים את זה, הוא
אומר. נכון, זאת העבודה שלי, אבל אתם תשלמו לי רק כמה שבא לכם. נשמע הוגן מספיק,
ואנו באים בשערי אחת החוויות ההזויות שלנו בפנינת האנטיליים: בחוץ סופת גשמים
מהגהינום. בקושי רואים שני מטרים קדימה. כל העיר נחלי מים. לפנינו רוכב הבחור כמשה
רבנו לפני המחנה, עירום עד מתניו. את חולצתו ספוגת המים הוא אוחז בידו ומסמן לנו
באמצעותה לאן לפנות. עוד רחוב ועוד צומת, ואנחנו כבר מתחילים לחשוש שנפלנו בפח.
אבל משה רבנו הקובני יודע את העבודה ומביא אותנו עד לשערי הקאסה. שילמנו לו בעין יפה. אין מה
לומר, הרוויח את שכרו בכבוד.
הקאסה שלנו בסיינפואגוס
היא סוג של אסיינדה, אחוזה של ממש. לבעלת הבית יש צוות של לא פחות משלוש משרתות,
שמנקות לה את הבית ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. באופן כללי הניקיון בקובה הוא עיסוק
מרכזי מאד. כולם מנקים ומכבסים פה כל הזמן. רבות מבעלות הקאסות מעסיקות עוזרות,
בדרך כלל שחורות, וגם כאן העוזרת השחורה מצוותת לדלי ולסחבה בעוד שתי העוזרות
הלבנות מבשלות במטבח. עוד באחוזה: גור כלבים מתוק העונה לשם קנלו. קרן מתבלבלת
וקוראת לו בקול "קמיליו", מה שכמעט ויוצר משבר בינלאומי ישראלי-קובני
חמור, באשר קמיליו סיינפואגוס הוא אחד מגיבוריה הנערצים של המהפכה ודמות אהובה מאד
בקובה. למזלנו גם האינסידנט הזה מסתיים בשלום וללא נזקים דיפלומטיים חמורים מדי.
בבוקר אנו מגלים את
הקרפדה האומללה, נוחה עדן, בתוך אחת הנעליים בבגאז', ונפרדים ממנה בבקשת מחילה.
לתחנה הבאה שלנו, טרינידד, אנו מגיעים בצהרי היום שלמחרת. טרינידד, שבדרום מרכז
האי, היא עיירה קטנה, אבל עתיקה מאד ויפה מאד, עם מבנים מרשימים ומלאי הדר בטבורה.
ניכר שתושבי העיירה רואים בעצמם ובבתיהם חלק בלתי נפרד מההדר הקולוניאלי השורה
עליה, מה שיוצר תמונה הזויה מעט. בחוץ ניכרת הדלות הקובנית האופיינית, מדרכות
שבורות, אספלט סדוק ומים (הבה נקווה שמי גשמים בלבד) זורמים במורד הרחוב, אך בפנים
הבתים הדורים ומלאי קלאסה בצורה בלתי רגילה. ריהוט עץ מהגוני כבד, וילונות קטיפה
ומשי, כלי חרסינה ופסלים מרשימים. דווקא מארחינו בעיר גרים בבית פשוט יחסית אך מלא
חום. הם יוצרים מגדרם כדי להנעים עלינו את השהות בביתם ואף מעניקים לנו מתנות:
עגילים לקרן וצלחת צ'ה גווארה לי.
בערב אנו יוצאים לבלות
ב"קאסה דה לה מוסיקה", בית למוסיקה המקומית שכמותו יש בקובה בכל עיר
שמחשיבה את עצמה ומחליטים להתפנק בביסיטקסי מקומי (אגב, אם בתחילה חשבנו
שביסיטקסים יש רק בהוואנה, גילינו שיש אלפים מהם בקובה, כולל בעיירות ובכפרים
הנידחים ביותר. נהגים משקיענים אף מציבים מצבר מתחת לספסל הנוסעים ומדגמים את
הביסיטקסים שלהם באורות מנצנצים ואפילו במערכות סטריאו קטנות). רק עובדה אחד
שכחנו: הרובע העתיק של טרינידד בנוי על גבעה קטנה. רחובותיו נמתחים לאורך המדרון
שלה ופלאסה מאיור, הכיכר המרכזית ומקום משכן הקאסה דה לה מוסיקה, ניצבת בקודקודה.
ככל שנהג הביסיטקסי האומלל מתקדם במעלה הגבעה, נשימתו הולכת ומתקצרת ועשן מיתמר
מאוזניו, אנחנו הולכים ומתכווצים בכיסאותינו, חשים צורך עז לרדת מהביסיטקסי
ולהתחיל לדחוף אותו מאחור. בסוף, בנקודה בה הבנו שאנחנו אולי נגיע בסופו של דבר
לקאסה דה לה מוסיקה אבל הנהג יגמור בטיפול נמרץ, אמרנו לו שכאן זה מצוין ושנשמח
לרדת ממש ברגע זה. ארשת ההקלה על פניו היתה שווה את ההליכה שנותרה לנו. בקאסה דה
לה מוסיקה מצטופפים כבר מאות אנשים. על הבמה מתחלפים ביניהם להקת קצב קובנית
סוחפת, זמרת סרנדות מלאת אונור, וחבורת רקדני סלסה שרוקדים בכשרון רב ובהרמוניה
מרשימה. כיף גדול.
מפה לשם הטיול שלנו
הולך ומתקרב לסיומו. במכתב הבא והאחרון אספר לכם על קאיו קוקו וסנטה קלרה, צ'ה
גווארה והאי וראדרו. ממש עוד מעט מתראים. ועד אז, נשיקות ונחלי אהבה וגעגוע מאתנו,
קרן ואבא המטיילים בעולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה