יום רביעי, 29 ביוני 2011

בוא הביתה, איש ציפור (חלק שלישי ואחרון)



מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק שלישי (ואחרון).

יודעים למה היהודים אף פעם לא הצביעו בוש? כי בפעם האחרונה ששיח אמר ליהודים מה לעשות זה נגמר בלהתבחבש ארבעים שנה במדבר (הרב יוסי, שליח חב"ד בנוקסוויל, טנסי, ליל הסדר תשע"א).

כומר רב ושייח נקלעו חורף אחד לאיזה ג'ונגל בדרום אמריקה. מפה לשם תפסה אותם חבורה של מורדים שהחליטה להוציא את שלושתם להורג. בנוהל הרגיל, קיבל כל נידון אומלל הזדמנות לבקש משאלה אחרונה לפני גזר הדין.
הכומר מבקש בקבוק יין, ומקבל.
השייח מבקש כמה סיגריות טובות, ומקבל.
הרב מבקש תותים.
תותים?!, אומרים לו, אבל עכשיו חורף. אין תותים.
טוב, אמר הרב, אז אני אחכה. (הרב יוסי, שם, שם).

אנשים יקרים, תעשו טובה. הוציאו את הארנק שלכם ושלפו שניים שלושה דולרים. הוצאתם? יופי. עכשיו שימו אותם בצד, שיהיה לכם לקפה או משהו, ואז קחו את כל שאר הכסף שנמצא שם ושימו אותו בדלי שלנו (הסקסופוניסט מלהקת כלי הנשיפה בג'קסון סקוור, ניו אורלינס).

"מה אני אגיד לך, מאן... הטיאנה הזאת דפקה אותי עד העצם, מאן" (מבקר אפרו-אמריקאי שעמד מאחוריי בתור בדיסניוורלד מבכה מרה באוזניי את בריאתה של חלוצת הנסיכות השחורות בסרטי דיסני, הנסיכה טיאנה מ"הנסיכה והצפרדע", שלראשונה בהיסטוריה פתחה גם בפני בתו וחברותיה את האופציה הקסומה "בואי להיראות כמו נסיכה מהאגדות בעזרת צוות האיפור והטיפוח ה-מ-א-מ-ם שלנו תמורת 400 דולר בלבד!").

סליחהההההה????? תסלח לי מאד, אדוני, אבל פה זה קנדה, אם במקרה לא אכפת לך (הזבנית הפגועה-עד-עמקי-נשמתה בסֶבֶן אִילֶבֶן, ניאגרה פולז, קנדה, לאחר שכותב שורות אלה בא להתלונן על כך שהכספומט המקומי התחכם להוציא לו דולרים קנדיים במקום אמריקאיים).

רבי וכומר יושבים לפני כנסיית ענק במקסיקו-סיטי ואוספים נדבות. כשיוצאים אלפי המאמינים מהכנסיה חולפים כולם על פני הרבי ומזעיפים פנים, ואז מוציאים את הארנק ומעניקים במופגן נדבה נאה לכומר שלידו. תשמע, אמר בסוף איש נחמד אחד לרבי, זו ארץ נוצרית פה, ולידך יושב כומר. אין לך הרי צ'אנס לקבל פה אפילו סנט אחד. למה שלא תנסה את מזלך במקום עם קצת יותר סיכוי? ראית מה זה, מוישה? אומר הרב לכומר, הערל היימחשמויניק הזה מנסה ללמד אותנו איך לעשות עסקים (יהודי שישב לידנו, מסעדת בשרים במנהטן).

רב, חזן ונשיא של בית כנסת גדול בניו יורק נחטפים בידי ארגון פשע, שדורש מהקהילה שלושה מיליון דולר עבור שחרורם. הקהילה מכנסת את הבּוֹרְד, מקדישה לזה קצת מחשבה ואז מחליטה שסורי, זה יותר מדי כסף. טוב, אומרים החוטפים לשלושת האומללים, נצטרך להוציא אתכם להורג. אבל בנוהל, כל אחד מכם זכאי למשאלה אחרונה.
אתם יודעים, אמר החזן, כל חיי רציתי לעשות איזה קטע חזנות מקורי שהלחנתי לסוף של "השכיבנו", ממש לפני הקדיש, אבל אף פעם לא נתנו לי. תמיד אמרו שאין זמן ושהאנשים כבר רעבים ורוצים ללכת הביתה לסעודת השבת. אם לא אכפת לכם, אני ארצה לבצע אותו לפני מותי.
אתם יודעים, אמר הרב, כל חיי רציתי לדרוש איזו דרשה נפלאה שחיברתי בעצמי. נכון, היא קצת ארוכה, ובגלל זה אף פעם לא נתנו לי לומר אותה בבית הכנסת. גם הרעיון שבבסיסה הוא קצת מורכב, ולא ממש התאים למתפללים אצלנו. אבל עכשיו, לפני שאני מוצא להורג, אשמח אם תתנו לי לדרוש אותה.
ואתה? שאל מנהיג הכנופיה את הנשיא, מה אתה מבקש? הו, ענה הנשיא, זה מאד פשוט. אני מבקש שתהרגו אותי ראשון... (היהודי, שם, שם).

ילדים, ראיתם את מה שעשיתי כאן? שלא תעזו לעשות את זה בבית. מה שכן, אתם בהחלט יכולים לנסות לעשות את זה בבית הספר (ג'ו יורק האש, מאלורי סקוור, קי ווסט).

שמעתי שהכנסיה החליטה להפוך את יוחנן פאולוס לקדוש. הם אומרים שיש להם הוכחות שהוא חולל ניסים. עכשיו תבינו, חברים, זה לא שיש לי כוונה לזלזל או משהו, כן? אבל ניסים? ניסים??? הבנאדם מת מדלקת בדרכי השתן, מאן! היו לו פחות כוחות פלא מלמיץ חמוציות!" (גרג ג'יראלדו הגדול ז"ל, יורק, פנסילבניה).

עיראק? למה בכלל פלשנו לעיראק? סיפרו לנו על נשק להשמדה המונית ובסוף כל מה שהצליחו למצוא שם היה שני חמורים רתומים לעגלה של זיקוקים תוצרת בית. אבל בינתיים איראן מפתחת נשק גרעיני על אמת. את זה כולם יודעים, לא? אז למה לא פלשנו לאיראן קודם? אז בוא אני אגיד לכם למה עוד לא פלשנו לאיראן. כי אנחנו הולכים לפי סדר האל"ף-בי"ת וג'ורג' בוש לא יודע לאיית (ג'יראלדו, שם, שם).

יהודי עבדקן בתור אצל הספר בפייקסוויל: תגיד, אתה מירושלים?
אני: אפשר לומר, כן. במקור אני משם.
יהודי: אז רגע, אתה מכיר את רפי?
אני (מחליט לזרום): בטח. איזו שאלה. מי בירושלים לא מכיר את רפי?
יהודי: הו, מצוין. אז תמסור לו בבקשה שקלרה אמרה לי אתמול בערב שהיא לא תגיע בסוף לחתונה.

אני רואה שיש כאן הרבה חבר'ה מקנדה. אהלן חברים, מה שלומכם? קחו צעד קדימה, שנראה אתכם. קחו אפילו כוסית על חשבון הבית. האמת? קחו מה שאתם רוצים. רק בדרך חזרה קחו אתכם כבר את סלין פריקינג דיוֹן, למען השם! (ניק, סולן להקת הבלוז מ"היכל התהילה של הג'אז", בֶּרְבֶּן סטריט, ניו אורלינס).

עזוב, אחי. יש לי עכשיו כיוון חדש להשיג חומר לא רע במאה שערים (לא-חשוב-שמות, ירושלים, לפני שבוע. זהו, אפשר לומר סופית שחזרנו).

בוא הביתה, איש ציפור (חלק שני)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק שני.


ההומלסים. בכל מקום. שוכבים בצדי המדרכות כמו גוזלים שלא הצליחו לעוף. עומדים בצדי הרמזורים עם שלטים מקרטון שאיש לא באמת טורח לקרוא. נלחמים את מלחמת ההישרדות שלהם יום יום, בתוך אומה שמקדשת למעלה ראש את ההצלחה החומרית ובחלקה הגדול בזה מעומק לבה לחסרי המזל האומללים הללו, שנותרו, נדהמים ונטושים, הרחק מאחור.

הצעיר הענק, גלוח הראש ועתיר הפירסינגים שעצר ביַארְד סֵייל שערכנו על הדשא בקדמת הבית, בחן ארוכות שני סכיני סטייקים אימתניות, תוך כדי הפגנת מיני תנועות השחזה, נעיצה ושיסוף שלא הותירו מקום רב לדימיון, ואז - בדיוק שכבר התחלתי לדמיין לעצמי כיצד אני הולך לככב בהרצאות של קב"ט הסוכנות על השליח מבולטימור ששבר כל שיא אפשרי של שלומיאליות ואשכרה מכר לרוצח הניאו-נאצי שלו את כלי הרצח בטרם שוסף כאגג ברחובה של עיר (קריאות תדהמה בקהל) - פתח את פיו ואמר: "אז תגידי, כמה עולות הסכינימים?".

אריק ומליסה, זוג הנוודים הצעירים שפגשתי על הבר בהומסטד, דרום פלורידה. היא מפורטלנד, אורגון. הוא ממילווקי. יחד הם חורשים את ארצות הברית. אין להם גרוש על העכוז, פשוטו כמשמעו, והם מתקיימים מאויר ואהבה. נוסעים בטרמפים, ישנים בשקי שינה על גגות של חנויות כל-בו, ניזונים מירקות ומוצרי מזון אחרים שבעלי חנויות מוציאים החוצה בסוף היום. לפני כמה ימים מישהו גנב להם את השק"שים והאוהל - פחות או יותר רכושם היחיד - כשהלכו בוקר אחד לחפש ברז מים, אבל הם לא מתלוננים. הם בדרך לאיזה פסטיבל ריינבו ושם כבר יעזרו להם להתארגן על חדשים. ולא, לא תודה. הם לא רוצים לקחת ממני אפילו דולר. רק לתת לי חיבוק, אם אפשר. אפשר. בטח שאפשר.

בוב, החוקר האדיב מהרשות לאינווסטיגיישן של המשהו שדפק על דלתי ותיחקר אותי במשך שעה תמימה על שכן שלי, יהודי צעיר שבקושי הכרתי ושגר בדירה מתחתינו אולי חצי שנה (עד שהקפיצות של הילדים - בדגש על ההתמכרות של נעמה ל"צַ'ייְנִיז גָ'אמְפּ רוֹפּ", הגרסה המקומית לגומי קפיצה - גרמו לו לנוס משם על נפשו). האם חשתי בפעילות חריגה? האם השתמש ביותר מרכב אחד? האם ידוע לי על פעולות פיננסיות שביצע מעבר לים? האם ראיתי אותו מתרועע עם אנשים חשודים שאינם מכאן? מה ידוע לי על סדר היום שלו? האם עסק במסחר של מידע וחלקי חומרה מהבית? האם החזיק בדרכון זר אחד או יותר? ואז, בסוף התשאול, כשביקשתי וקיבלתי רשות לשאול האם אמנם היינו שכנים של ארכי-פושע בינלאומי שהתחפש ליהודי - די חנון, האמת - מפייקסוויל, והאם הוא עדין בגדר נמלט או שהוא כבר בחזקת ישן-עם-הדגים באיזו ביצה בלואיזיאנה, ענה האינווסטיגיישן בשיא הטבעיות "הו, לא. מה פתאום. הוא פשוט הגיש מועמדות כעורך-דין לאיזו משרה ממשלתית בוושינגטון".

הפסקת הצהריים הקסומה ההיא באחת מכיתות בית הספר, היכן שכמה תלמידים ותלמידות החליטו, כמעט ספונטנית, לארגן חוג ריקודי עם בהדרכת אחת האמהות, ישראלית לשעבר. ציוד הגברה שאורגן במהירות מנגן קלאסיקות ריקוד, מ"יש לנו תיש" ועד "הכל פתוח", והילדים המתוקים מדבש הללו, במין טבעיות בטוחה בעצמה שמעולם לא ראיתי אצל תלמידי תיכון, מחייכים מאוזן לאוזן ונותנים יד ביד ורוקדים במעין מגושמות עדינה, ועל פניהם נהרה.

לעמוד באישון ליל על מרפסת ביתי, לשמוע את מוסיקת הג'אז המתנגנת בשקט לאורך כל הלילה בתחנת הדלק הסמוכה. מדי פעם קורע הד של צופר רם את הדממה. רכבת משא חולפת? אוניה שהגיעה הביתה? להביט כמהופנט בשלג היורד ללא הפוגה ונערם לכדי שמיכה עבה ולבנה המכסה את הכל, ולדעת שמחר לא הולכים לעבודה ונשארים בבית.

לעבור את הבדיקה הבטחונית האחרונה ולהגיע אל שער העליה של טיסת הלילה לתל אביב. לראות את הבּוֹרְדִינְג גֵייט היחיד בשדה התעופה הענק של פילדלפיה שבו כולם יושבים במעגלים על הרצפה (!) בלי אוזניות של פלאפון או אייפוד באוזניים (!!) ואשכרה מדברים זה עם זה (!!!) ואפילו צוחקים בקול רם (!!!!) ולדעת שגיאוגרפית זו אולי עוד אמריקה, אבל זהו. הגענו הביתה.

בוא הביתה, איש ציפור (חלק ראשון)

מסע אמריקאי 2009-2011. חלקי רגעים, רסיסי דמויות, שברי משפטים. חלק ראשון.


הכומר ג'ייקוב שטייל אתנו בפארק הלאומי קרייטר לייק, אורגון, וסיפר לי על הקשיים הגלומים בתפקידו כראש כנסיה צעיר; כמה מסובך לגייס כספים לטובת בניית בנין חדש לכנסיה. וכמה קשה לשמור על הקהילה שלך, שלא תתפזר לך לכל עבר. וכמה מתיש זה להיות רועה רוחני, אפילו עבור קבוצת אנשים קטנה יחסית. נשמע די מוכּר, חשבתי לעצמי, לא?

קרלוס, המהגר המקסיקני ששכרתי ליד ההום-דיפו בפייקסוויל כדי שיעזור לי, יהודי מפונדרק ומתוח-שריר שכמותי, לסחוב ארגזי ספרים מהבית לרכב, לקראת השטתם ארצה, שסיפר לי על המרדף המתמיד שלו אחר הפרנסה, מרדף שהתחיל במקסיקו ונמשך בטקסס ובעצם מעולם לא נפסק. עכשיו הוא במרילנד ואחר כך נראה. בכל זאת, בבית יש לו שבע בנות ועוד מספר לא ידוע של נכדים להאכיל. כמובן, יכולתי לבחור בפשע, אמר בגילוי לב. רוב החברים שלי עשו זאת. בחרתי שלא.

שוטר הגבול האמריקאי במעבר ניאגרה פולז, גבול ארה"ב - קנדה, שהתעקש, חרף הפצרותינו, להעיר את כל הילדים הישנים בשלווה במושבים האחוריים של הוואן, רק כדי שיוכל לראות אם צבע העיניים שלהם מתאים לזה שבדרכון.

המוזיקאים של ניו אורלינס, אלה שדי במבט כדי לדעת שהם לא רק מתפרנסים (לרוב בדוחק רב) מנגינתם אלא חיים אותה ומתקיימים בשבילה. נגני ג'אז ובלוז נפלאים, מהטובים שראיתי בימי חלדי, שמנגנים שנים על גבי שנים בבארים הקטנים והאפלוליים הפרושים לעשרותיהם בעיר המרהיבה הזו. וכבר אינך יכול לדעת בני כמה הם או מהיכן הגיעו הנה או מה עשו קודם לכן. ומיתרי הגיטרה או קלידי הפסנתר או מקשי הסקסופון דבוקים לאצבעותיהם המלהטטות כאילו צמחו מתוכן.

סטיוארט, הליצן לבן השיער שעובד בלעמוד ברחבת הכניסה של מוזיאון הילדים באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ולקבל בכובע גדול ואף אדום וחיוך רחב את הבאים בשעריו. כך כל יום. כל היום. כמה שנים אתה כבר עושה את זה? שאלתי אותו ברגע של הפוגה. הו, הוא ענה בטבעיות, כבר שלושים שנה, ואין לי שום כוונה להפסיק.

ביל וולייזן, הכומר החייכן שמיקם את הבסטה שלו בין כל הפעלולנים, יורקי האש ובולעי החרבות של מאלורי סקוור, קי ווסט, וניסה להילחם על הקהל שלו באמצעות לוח מחיק, שלושה טושים צבעוניים, ספר תנ"ך אחד והרבה אמונה. מאוחר יותר הוא סיפר לי כיצד ביקר בישראל לפני כמה שנים, נכנס לכינרת מעט דרומית לטבריה, צלח אותה לרוחבה בגיל חמישים ושש ויצא מעברה השני צעיר בעשרים שנה (אנחנו בקשר עד היום, אגב).

הזקן מג'קסון סקוור, ניו אורלינס, שהצטרף בשיא הטבעיות לתזמורת כלי הנשיפה הצעירה והנהדרת שניגנה שם בפריטה מלאת נשמה עלי מקל העץ של מטאטא הרחובות שלו, וכל הנשפנים, מהטובּה ועד לחצוצרה, ניגנו לעומתו ועשו לו כבוד.

היהודי היקר שלקח את המיניוואן שלי לבדיקה לפני קניה, ואז, כשחזר וישבנו ברכב להתמקח על התיקונים הנדרשים ועל המחיר, החל במפתיע לספר לי על חייו. על החלטתו להתחתן עם חולת פוליו שרגלה משותקת, ועל מחלתה הקשה של בתו, שלרגעים רבים כבר היה בטוח שיאבד אותה, ועל השלמתו עם העובדה שלעולם לא יהיה לו מספיק כסף כדי כלכלת ביתו. ומפה לשם התגלגלה השיחה על הדברים החשובים באמת; על בריאות ועל שמחה ועל רגעי האושר הקטנים עם הילדים או הנכדים, ועל ההתמודדויות הבלתי פוסקות שמזמנים לנו חיינו. ועיניי זלגו כמו מאליהן. וכך גם עיניו. ולפתע מצאנו את עצמנו, שני זרים גמורים עד לפני שניה, מחבקים זה את זה. ובתוכי ידעתי שכבר יצתה בת קול שאמכור לו את הרכב, ולא משנה מה. וכך אכן היה, כולל בחירה של שש יצירות אמנות פרי מכחולו כחלק אינטגרלי מאד מהתשלום.

גארי, הסיני-אמריקאי ששמע אותנו מדברים עברית סמוך לאחד הגייזרים המרהיבים בפארק הלאומי ילוסטון, זיהה מיד את השפה העתיקה שעל רכישתה הוא עמל כבר שנים בעזרת תוכנת מחשב כלשהי ("האמת שאני כבר נטרפת מהתוכנה הזאת לגמרי" שחה לי סטייסי, אשתו, ברגע חינני של כנות ששבר מעט את אוירת הקדושה וההתפעמות) וכמעט חיבק אותנו על המקום מעוצם ההתרגשות. "תסתכל עליהם טוב, בר מזל שכמותך", אמר לדייויד, בנו הקטן, "הם יהודים פרום דה לנד אוף איזראל, שמדברים עברית ממש כמו בתנ"ך!".

יום ראשון, 26 ביוני 2011

פולמוס ה"יזכור": תרומתי הצנועה

הסיפור של שינוי נוסח תפילת "יזכור" הוא לפני הכל בעיניי סיפור של אתיקה. אתיקה בסיסית מאד. ישב ברל כצנלסון וכתב תפילה חילונית מלאת יופי על הרוגי תל חי. בדם לבו כתבה, והיא קניינו הרוחני. אז למה בדיוק נראה למאן דהוא שניתן לשנות אותה כהנה וכהנה במחי קולמוס? (אמת, זו לא הפעם היחידה שה"יזכור" של כצנלסון עובר התעללות, אבל לפעם האחרת היתה אחראית קבוצה של פילים מגושמים במיוחד בחנות החרסינה הלאומית, שבנוסף גם הפגינה כישורים ספרותיים עלגים ומסורבלים כל כך עד שכל הענין הפך ממילא לפארסה, כפי שראוי ונכון היה שיקרה).

אגב, כמי שעלייתו בסולם הדרגות תקועה מזה כעשור על סמל-ראשון (רמז דקיק כבול עץ שלוח מכאן לשליש הגדודי שלי) איני מתיימר לדעת יותר מדי על המתרחש מאחורי הקלעים המטכ"ליים, אך יש לי יסוד סביר להניח שהחלטתו של הרמטכ"ל לעגן בפקודות מטכ"ל דווקא את הנוסח המשוכתב לא נגרמה מהתחזקות אישית של ר' בניומין גנץ. ואם הניחוש שלי בדבר הכוחות הפועלים מאחורי השינוי הוא נכון, הרי ככל הנראה גם ייהגה שם העליון בטקסי האזכרה בק' ולא בה'. מה שודאי יעלה את קצב ההתהפכות של כצנלסון האומלל בקברו בכמה סל"דים טובים.

אבל הרבה מעבר לזה, הסיפור של תפילת ה"יזכור" הוא בגדול סיפור על התחשבות. התחשבות פשוטה, שהיא תנאי יסוד לקיומנו כאן כחברה רב-אנפית. הלוא כבר בראשית דרכה של המדינה ניטש ויכוח בין הדתיים לחילונים (שנקראו אז "חופשים") בשאלת אזכור ריבון כל עלמין במגילת העצמאות. נשאו אלו גם אלו נאומים חוצבים, אלה בכה ואלה בכה, וסופם של דברים שבאו לידי פשרה נאה וכתבו "מתוך האמונה בצור ישראל", נוסח המותיר לכל צד מקום להתגדר בו ולצאת (פחות או יותר) מרוצה.

גם בטקסים הצבאיים נשמר לאלוהים מקום של כבוד מאז ומתמיד. שמו ושכינתו נזכרים הן ב"אל מלא רחמים" והן בקדיש, שתיהן תפילות דתיות היפות גם לאזניים חילוניות, הן מכוח המסורת הטעונה בהן והן מסיבות אחרות (הפירוש הנפלא של ש"י עגנון לתפילת הקדיש, למשל). מדוע, אם כן, החליט מי שהחליט לנגוע בתפילה החילונית היחידה בטקס? מאין בא הצורך בהורדת הידיים הזו? והיכן המחשבה על הפגיעה במשפחות השכולות החילוניות, שבפעם האחרונה שבדקתי מהוות חלק לא מבוטל, אם לא חלק הארי, במשפחת השכול? (והפגיעה, אם במקרה תהיתם, שרירה וקיימת ומכאיבה, ואת זה אני יודע במקרה באופן אישי מאד, וביחס ליותר ממשפחה אחת).

אותם כוחות אלמוניים שדחפו את הרמטכ"ל לקבע את שינוי הנוסח בפקודות הצה"ליות ודאי חיככו ידיהם בשמחת מנצחים כשבחר האחרון לאמץ את בקשתם. אבוי לנו מנצחונות כאלה.

יום חמישי, 16 ביוני 2011

ההספד על שניאור חשין

שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים. אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל. לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות. למשש את שיערך הארוך, ויקינג אהוב. לחבק אותך חזק חזק. לנשק את עיניך. אניח את ראשך על חזי, אניח את ראשי על חזך, ונשב דוממים, דוממים.

שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך, בן. נסה אותי וידעת. הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות - עוף, גוז, היעלם. הנה הוא, שניאור, עומד בדלת, חי ומחייך וקורא לי לבוא אליו. אולי כדי לבקר את התינוקות, אולי כדי לבלות, אבא וילד, חצי שעה, ואין אדם איתם. אולי.

שניאור אהובי, אני מחכה לך. אחכה לך כל חיי.


את המילים הללו קרא השופט בדימוס מישאל חשין מעל קבר בנו שניאור, שנדרס כשרכב על אופניו והושאר למות בצד הכביש לפני שנה.

לדורס של חשין, שכאמור גם הפקיר אותו לשכב על האספלט, קוראים טל מור. לפי כתב האישום הוא שתה ועישן סמים בלי חשבון לפני שעלה לרכב, ואם זה לא מספיק - הוא גם אחז ברישיון נהיגה ובפוליסת ביטוח פגי תוקף. עכשיו אני קורא בחדשות שהלטאה-בגלימה-שחורה ששכר פצחה בקו הגנה חדש: אולי בכלל לא היה זה מור שפגע ברוכב. אכן, אולי חשין נפגע בכלל מספינת חייזרים שעברה בסביבה. אולי הרכב של מור חטף מכה בכנף כתוצאה ממפגש בלתי אמצעי עם אשת לוט, שקפצה לרגע למרכז.

אני מקווה בכל לבי שמור יישב שנים רבות בכלא. אני מקווה בכל לבי שגזר הדין בעניינו יהיה לקו פרשת המים, אשר ממנו ואילך יטפלו השופטים בנהגים-רוצחים באגרוף של ברזל. ולא, לא בגלל ששניאור חשין הוא "הבן של חשין", אלא בגלל שהשופט בדימוס, שמאז ומתמיד היה רב-מג של מילים, מפליא לשקף את הכאב הנורא, השורף, היורד כמאכלת על המשפחות השכולות שכל השיכורים והמסוממים הותירו לדמם לאט לאט בשולי מסלול ההרס שיצרו. אני סבור כי כל שופט ושופטת היושבים בערכאות הללו צריכים לקרוא את ההספד של מישאל חשין, ואז, אחרי שליבם יישבר לרסיסים, להפנים כי אין כל הבדל בין עוצמות כאבו לעוצמות הכאב של כל אדם אחר במצבו, למעט אולי יכולתו הנדירה להכניס את אפס קצה תהומות צערו אל סורגיהן של מילים ובכך להקרינו כלפי חוץ, אלינו.


השבוע, עם תום שנת האבל, שב חשין ונשא הספד על קבר בנו. מוטב היה לו היושבים בדין היו קוראים גם אותו. מוטב כי כך יעשה גם כל מי שמשלה את עצמו כי הזמן החולף מרפא את פצעי הנפש.

אני מתגעגע אליך שניאור, ילד שלי, מתגעגע אליך כל-כך. עד כלות. כך כל יום, שניאור אהובי, אתה עמי כל יום וכל היום ולעיתים מזומנות אני בוכה ובוכה. כך גם בעת שאני כותב דברים אלה. כי מה עוד אוכל לעשות ולא עשיתי? אמור לי ילד שלי, אמור לי! המחשבה שלא אראה אותך עוד, שלא עוד ניפגש, כי לעולם לא ניפגש, שלא עוד אוכל לחבק אותך, ללטף את פניך, לנשק את עיניך, לקרוא לך 'שין-אור', 'שין-אור'. בקשה לי אחת אליך, שניאור שלי. אנא אל תתרחק ממני. הישאר לידי, הישאר בתוכי, אל תיעלם, אל תנטוש אותי. אקרא לך כדרכי: 'שין-אור', ותשיב לי כדרכך: 'כן אבא, כן אבא'...

***

שניאור חשין, בן ארבעים ושלוש, נשוי ואב לשלושה, נהרג ביום שישי, ו' תמוז תש"ע. יהי זכרו ברוך.

יום שלישי, 7 ביוני 2011

תמצית של ישראליוּת



מה אתם יודעים. התחלתי לראות 'כוכב נולד'.
זה מוזר במיוחד, כי לא רק שלא צפיתי בתכנית הזו מעודי - אלא אף לא חשכתי ממנה את שבט לשוני בכל הזדמנות שניתנה לי. הלוא מה היא 'כוכב נולד', לכאורה, אם לא סוג של מעצמת קריוקי סגלגלה? כמה אנשים שפויים שאתם מכירים יילכו למועדון קריוקי שלוש פעמים בשבוע? הרי כבר עדיף לקחת דרך קיצור, לתקוע מזלג ברקה הימנית ולהתחיל לסובב נגד כיוון הקורטקס. ובכלל, כמה קאברים אתם כבר מכירים שלא עושים בשיר המקורי מעשה סדום, ומי בכלל מדבר על להשתוות אליו או לעלות עליו באיכותם? עכשיו תוסיפו לכל אלה את כל הרעות החולות הרגילות של הריאליטי טי.וי וקיבלתם תבשיל תפל ועבש כמו צ'ולנט ביום שלישי.

אז מה בכל זאת קרה? קשה להצביע על דבר אחד. אולי זהו הריחוק מהארץ והכמיהה המתמשכת לתרבות ישראלית. אולי על רקע זבל-שלא-ברא-השטן כמו 'האח הגדול' אפילו כוכב נולד מצליחה לזהור באור נגוהות. אין גם ספק שהליהוק של יאיר ניצני - אחד השחקנים המגניבים על מגרש התרבות הישראלי - לצוות השופטים הוא הברקה אמיתית של ההפקה וסיבה לא רעה כשלעצמה להצטרף לחגיגה.

אבל רחוק מעל כל אלה נמצאת הסיבה האמיתית, ולסיבה האמיתית קוראים חגית יאסו. בחורה צעירה משדרות, יפה כמו מלכת שבא, חפה ממניירות כוכבניות מאוסות וכמובן (שהרי לשם מה התכנסנו כאן הערב?) אוחזת בקול מלאכי, זך וצלול כלבנת הספיר. אלוהים ובתי הבכורה עדים ששמתי על יאסו עין מהאודישן הראשון, ולאורך כל התכניות עד כה לא נכזבה תוחלתי לרגע. אבל ברשימה הזו רציתי להתמקד בשיר אחד ומיוחד שביצעה, שנגע עמוק מכולם.

לפני כן, משפט במאמר מוסגר: קשה לכתוב על התרגשות גדולה הנגרמת מיצירת אמנות כלשהי. קשה, שכן ההתרשמות וההתלהבות תמיד תהיינה סובייקטיביות, ותמיד יהיה מי שלא יבין על מה המהומה במקרה הטוב, או ישלח חיצי לעג ישר למרכז הרגשות החשופים במקרה הפחות טוב. ועדיין, אני חש צורך לחלוק את ההתרגשות שחוויתי גם אתכם, בעיקר בשל הגילוי שעומד מאחוריה.

במין חוצפה חיננית ובטוחה בעצמה החליטה יאסו, שמוצאה אתיופי, לשיר שיר שלם במרוקאית. זהו שיר שכתב היוצר השדרותי שמעון בוסקילה לאחר פטירת אמו, ללחן של עידן רייכל. שם השיר, "מיום שהלכתְּ", רומז אמנם על תוכנו גם למי שלא דובר מרוקאית, וכך גם ה"יא מאמא" הנשנית בשורותיו, אך מעבר לאלה - זר לא יבין. בניגוד לכל הגיון, יאסו לא נרתעה מלשיר שיר כזה בתחרות כל-ישראלית מיינסטרימית כל כך, והיא גם ידעה מדוע. האופן בו הגישה את השיר למאזיניה היה כל כך אמין ומשכנע ונוגע, שלפתע מחסום השפה התפוגג כלא היה, הפך בלתי רלוונטי בעליל. אך חשוב מכך: לרגע אחד, על הבמה המנצנצת של כוכב נולד, התגלתה לעיניי - כמו גם לעיני רבים אחרים, אני משוכנע - תמצית שובת עין ולב של ישראליות. ולא, לא ישראליות במובן הקלאסי, הייתי מעז לומר - האנכרוניסטי, של כור היתוך המצרף את כל הבאים בשעריו לכדי עיסה אחת - מוטב אשכנזית. אלא הישראליות החדשה, הנכונה, שהיא למעשה אוסף מופלא של עדות ותרבויות ושפות ומסורות שאינן מתבטלות זו מפני זו, כי אם להיפך - מתערבות ונמזגות זו בזו לכדי תמהיל ססגוני ומרהיב שאין מושלו.

את חטאיי (?) אני מזכיר היום. לא אחת כתבתי כאן רשומות ספוגות ביקורת על מה שתפסתי כהתנהלויות פסולות או מוטעות של ציבורים או מנהיגים בישראל. לא פעם ספגתי על כך ביקורת מקוראים, שמחו על ההתמקדות בשלילי, בחסר. אבל זו בדיוק הנקודה. כי כעומק הביקורת גודל האהבה. כי כל טעות וכל החמצה כואבות וטורדות פי כמה דווקא משום שיש בהן כדי לעכב, ולו במשהו, את מימוש מלוא הפוטנציאל של הפרויקט המופלא ששמו מדינת ישראל, מקום שרק בו יכולה להתרקם נהרה כזו, של נערה אתיופית השרה בטבעיות גמורה שיר במרוקאית ללחן של יוצא אשכנז, ולב שומעיה, מכל מוצא ומכל עדה, נמס וניתך מעוצם היופי והגעגועים.


וכהינמס עלי נפשי, מה אתם יודעים, כבר עלו בי אי אלו מחשבות פיגולים לשלוח (!) מסרון (!!) עם מספר (!!!) לטובת יאסו בגמר הבא עלינו לטובה. אבל הן נמוגו מהר מאד. קודם כל כי בכל זאת, אתם יודעים, גם לי יש גבולות. אבל בעיקר משום שהיא לא באמת תצטרך את זה.
יאסו, חגית!

יום שני, 6 ביוני 2011

טור אורח: עגל הזהב המודרני/ שרית יודקה-אוקון

(בהמשך לדברים שכתבתי כאן בעבר).

התרגשות אחזה בי לקראת יום שישי אחד בחורף האחרון, שעה שהלכתי לציין את אחד התאריכים החשובים ביותר בעת המודרנית ולהשאיר באופן מודע, סמלי ומתוכנן את הארנק בבית. ביום שישי ההוא נטלתי חלק ב"יום ללא קניות", או בשמו הלועזי Buy Nothing Day.

תרבות הצריכה האמריקאית מנסה לשאוב אותנו יום-יום לתוך עולם שכולו קניונים ענקיים ומנצנצים, עם אינספור מוצרים באריזות גדולות וצבעוניות המאיימים להפוך את העולם להר של זבל. כל אותם קופונים "שווים", סיילים "מטורפים", מוצרים זולים (כמעט חינם) שיוצרו על ידי כוח עבודה זול ומנוצל הם כל-כך לטובת הצרכן, עד שבא לי לזעוק "געוואלד!". עובדים על כולנו בעיניים, ובעיקר על מי שבאמת אין לו אוכל במקרר, ואנחנו זורמים עם זה.

שיאה של תרבות הצריכה הוא ה"בלאק פריידיי", יום שישי השחור, אליו מתכוננים ומשתוקקים מרבית העם האמריקאי. לא להאמין כמה הכנות וציפייה סביב היום הזה: סקרים במחשב, השוואות מחירים, שעות מול האינטרנט, כאילו באותו יום הם יוצאים למסע חייהם. במקום לצאת לפנות בוקר לטיול זריחה, זוהי הפעם היחידה בשנה בה משכימים פה אנשים בהנץ החמה, כשפניהם אל הגראנד קניון המדהים – למלא את הבית בכל מה שנפשנו חפצה או צריכה, העיקר בשום אופן לא לפספס כזו הנחה.

הפיתוי הוא גדול, בעיקר כשכולם סביבך מדברים בלי-סוף על קניות, ומנסים לשכנע זה את זה שאי אפשר לפספס כאלו מבצעים. אז גם אם זה לא הדגם הספציפי שרציתי, וגם אם זה מוצר קצת פחות טוב, וגם אם כבר יש לי כזה בדיוק בבית, כולם אומרים שלא כדאי לי לוותר על כאלו מחירים....

מלכודת הזהב הזו מנסה לסנוור ולהרחיק אותנו מהמחשבה על כך שהיום מייצרים הכל חד-פעמי, מהיר וזול, כדי שביום שישי הבא נרוץ לקנות עוד ועוד ועוד. חוצמזה, פה בביג-אמריקה, מסתבר שממש משתלם לי לקנות המון וכמה שיותר - כי קיימת פה תופעה מעניינת: ככל שהקרדיט שלי יהיה יותר גדול, כלומר ככל שהמינוס שלי בבנק יהיה יותר גדול – ככה אקבל מלגות עזרה יותר גדולות. גדול, אה?

אין זה פלא שבמשך השנה מציעים לנו את המוצרים במחיר גבוה בהרבה מן העלות האמיתית שלהם, כי לכל המוכרים ברור שביום שיתלה השלט 50%, או "שניים במחיר אחד", או כשיגיע "יום שישי הגדול" – כולם יבואו בהמוניהם לקנות הכל כולל הכל ב"הנחות הענק". וכדי לא לפספס את ההזדמנות השנתית ולהקדים את השכן, הם גם ידרסו את כל מי שעומד בדרכם, עד כדי כך שב-2008 נהרג עובד "וולמארט" וארבעה נפצעו בהתנפלות ההמונית שאירעה בשעות הראשונות של פתיחת החנות.

חשוב לזכור שהיום הזה בעצם מזיק לשכבות החלשות, בכך שהוא מעודד אותם לקנות המון מוצרים מיותרים בחסות הנחות הענק – להוציא ימבה כסף, לפתוח חסכונות ולהיכנס למינוסים ולו רק כדי להיות שותפים בחווית הרכישה. הפירסום המאסיבי, אשליית המעמדות באמצעות רכישת מותגים והקסם שבצבירת רכוש הם ללא ספק עגל הזהב המודרני, והגיע הזמן לנפץ אותו.

פעם חשבתי שיש לי מודעות אנטי צרכנית גבוהה, בכל זאת בת-קיבוץ עם תקציב חודשי מוגבל ומכולת שבין מדפיה אפשר למצוא בעיקר "גיל" ושוקולד "השחר", אבל למדתי שגם אני נשאבת. בפעם האחרונה שנכנסתי לחנות כל-בו גדולה הייתי צריכה בסך הכל להחזיר מוצר אחד, ושבתי הביתה עם עגלה עמוסת כל-טוב. כמובן שגם בה היו שקיות עם אופציה להתלבטות והחלפה, תכסיס פיננסי מבריק וממכר שמכריח אותי לשוב למעוז הקניות ולמלא עוד עגלה במגוון מוצרים שהם הרבה יותר מכדי הצורך האמיתי שלי.

באחת הפעמים שהגעתי לסופרמרקט השכונתי לקנות חלב וביצים, יצאו שם בדיל חגיגי של עשרה דולר הנחה לכל קנייה מעל חמישים דולר. וכך, בלי לשים לב, מצאתי עצמי מתלהבת וקונה רק כדי ליהנות מהמבצע המדהים. התאגידים ובעלי החנויות גורמים לנו באופן גלוי וסמוי לחשוב ש"הנחות-הענק" עוזרות לנו ובאות לטובתנו, כשלמעשה הן הן עקב האכילס של הצרכן.

לקראת יום שישי הקרוב, יכולתי להשקיט עצמי בתקווה שרבים מחברי ואנכי נהיה צרכנים מחושבים ועדינים ולא נעמיק את החור השחור. בסופו של דבר אני מאמינה כי העולם יהיה מקום טוב יותר אם נפעל למען ערבות חברתית ואחריות סביבתית כלפי מי שהמודעות שלו נמוכה יותר, כמו גם כלפי איתני הטבע ההולכים ונפגעים.