הכומר ג'ייקוב שטייל אתנו בפארק הלאומי קרייטר לייק, אורגון, וסיפר לי על הקשיים הגלומים בתפקידו כראש כנסיה צעיר; כמה מסובך לגייס כספים לטובת בניית בנין חדש לכנסיה. וכמה קשה לשמור על הקהילה שלך, שלא תתפזר לך לכל עבר. וכמה מתיש זה להיות רועה רוחני, אפילו עבור קבוצת אנשים קטנה יחסית. נשמע די מוכּר, חשבתי לעצמי, לא?
קרלוס, המהגר המקסיקני ששכרתי ליד ההום-דיפו בפייקסוויל כדי שיעזור לי, יהודי מפונדרק ומתוח-שריר שכמותי, לסחוב ארגזי ספרים מהבית לרכב, לקראת השטתם ארצה, שסיפר לי על המרדף המתמיד שלו אחר הפרנסה, מרדף שהתחיל במקסיקו ונמשך בטקסס ובעצם מעולם לא נפסק. עכשיו הוא במרילנד ואחר כך נראה. בכל זאת, בבית יש לו שבע בנות ועוד מספר לא ידוע של נכדים להאכיל. כמובן, יכולתי לבחור בפשע, אמר בגילוי לב. רוב החברים שלי עשו זאת. בחרתי שלא.
שוטר הגבול האמריקאי במעבר ניאגרה פולז, גבול ארה"ב - קנדה, שהתעקש, חרף הפצרותינו, להעיר את כל הילדים הישנים בשלווה במושבים האחוריים של הוואן, רק כדי שיוכל לראות אם צבע העיניים שלהם מתאים לזה שבדרכון.
המוזיקאים של ניו אורלינס, אלה שדי במבט כדי לדעת שהם לא רק מתפרנסים (לרוב בדוחק רב) מנגינתם אלא חיים אותה ומתקיימים בשבילה. נגני ג'אז ובלוז נפלאים, מהטובים שראיתי בימי חלדי, שמנגנים שנים על גבי שנים בבארים הקטנים והאפלוליים הפרושים לעשרותיהם בעיר המרהיבה הזו. וכבר אינך יכול לדעת בני כמה הם או מהיכן הגיעו הנה או מה עשו קודם לכן. ומיתרי הגיטרה או קלידי הפסנתר או מקשי הסקסופון דבוקים לאצבעותיהם המלהטטות כאילו צמחו מתוכן.
סטיוארט, הליצן לבן השיער שעובד בלעמוד ברחבת הכניסה של מוזיאון הילדים באינדיאנפוליס, אינדיאנה, ולקבל בכובע גדול ואף אדום וחיוך רחב את הבאים בשעריו. כך כל יום. כל היום. כמה שנים אתה כבר עושה את זה? שאלתי אותו ברגע של הפוגה. הו, הוא ענה בטבעיות, כבר שלושים שנה, ואין לי שום כוונה להפסיק.
ביל וולייזן, הכומר החייכן שמיקם את הבסטה שלו בין כל הפעלולנים, יורקי האש ובולעי החרבות של מאלורי סקוור, קי ווסט, וניסה להילחם על הקהל שלו באמצעות לוח מחיק, שלושה טושים צבעוניים, ספר תנ"ך אחד והרבה אמונה. מאוחר יותר הוא סיפר לי כיצד ביקר בישראל לפני כמה שנים, נכנס לכינרת מעט דרומית לטבריה, צלח אותה לרוחבה בגיל חמישים ושש ויצא מעברה השני צעיר בעשרים שנה (אנחנו בקשר עד היום, אגב).
הזקן מג'קסון סקוור, ניו אורלינס, שהצטרף בשיא הטבעיות לתזמורת כלי הנשיפה הצעירה והנהדרת שניגנה שם בפריטה מלאת נשמה עלי מקל העץ של מטאטא הרחובות שלו, וכל הנשפנים, מהטובּה ועד לחצוצרה, ניגנו לעומתו ועשו לו כבוד.
היהודי היקר שלקח את המיניוואן שלי לבדיקה לפני קניה, ואז, כשחזר וישבנו ברכב להתמקח על התיקונים הנדרשים ועל המחיר, החל במפתיע לספר לי על חייו. על החלטתו להתחתן עם חולת פוליו שרגלה משותקת, ועל מחלתה הקשה של בתו, שלרגעים רבים כבר היה בטוח שיאבד אותה, ועל השלמתו עם העובדה שלעולם לא יהיה לו מספיק כסף כדי כלכלת ביתו. ומפה לשם התגלגלה השיחה על הדברים החשובים באמת; על בריאות ועל שמחה ועל רגעי האושר הקטנים עם הילדים או הנכדים, ועל ההתמודדויות הבלתי פוסקות שמזמנים לנו חיינו. ועיניי זלגו כמו מאליהן. וכך גם עיניו. ולפתע מצאנו את עצמנו, שני זרים גמורים עד לפני שניה, מחבקים זה את זה. ובתוכי ידעתי שכבר יצתה בת קול שאמכור לו את הרכב, ולא משנה מה. וכך אכן היה, כולל בחירה של שש יצירות אמנות פרי מכחולו כחלק אינטגרלי מאד מהתשלום.
גארי, הסיני-אמריקאי ששמע אותנו מדברים עברית סמוך לאחד הגייזרים המרהיבים בפארק הלאומי ילוסטון, זיהה מיד את השפה העתיקה שעל רכישתה הוא עמל כבר שנים בעזרת תוכנת מחשב כלשהי ("האמת שאני כבר נטרפת מהתוכנה הזאת לגמרי" שחה לי סטייסי, אשתו, ברגע חינני של כנות ששבר מעט את אוירת הקדושה וההתפעמות) וכמעט חיבק אותנו על המקום מעוצם ההתרגשות. "תסתכל עליהם טוב, בר מזל שכמותך", אמר לדייויד, בנו הקטן, "הם יהודים פרום דה לנד אוף איזראל, שמדברים עברית ממש כמו בתנ"ך!".
היכולת שלך לשמוע את האנשים שסביבך מפעימה.
השבמחקתודה