טור אורח: עגל הזהב המודרני/ שרית יודקה-אוקון

(בהמשך לדברים שכתבתי כאן בעבר).

התרגשות אחזה בי לקראת יום שישי אחד בחורף האחרון, שעה שהלכתי לציין את אחד התאריכים החשובים ביותר בעת המודרנית ולהשאיר באופן מודע, סמלי ומתוכנן את הארנק בבית. ביום שישי ההוא נטלתי חלק ב"יום ללא קניות", או בשמו הלועזי Buy Nothing Day.

תרבות הצריכה האמריקאית מנסה לשאוב אותנו יום-יום לתוך עולם שכולו קניונים ענקיים ומנצנצים, עם אינספור מוצרים באריזות גדולות וצבעוניות המאיימים להפוך את העולם להר של זבל. כל אותם קופונים "שווים", סיילים "מטורפים", מוצרים זולים (כמעט חינם) שיוצרו על ידי כוח עבודה זול ומנוצל הם כל-כך לטובת הצרכן, עד שבא לי לזעוק "געוואלד!". עובדים על כולנו בעיניים, ובעיקר על מי שבאמת אין לו אוכל במקרר, ואנחנו זורמים עם זה.

שיאה של תרבות הצריכה הוא ה"בלאק פריידיי", יום שישי השחור, אליו מתכוננים ומשתוקקים מרבית העם האמריקאי. לא להאמין כמה הכנות וציפייה סביב היום הזה: סקרים במחשב, השוואות מחירים, שעות מול האינטרנט, כאילו באותו יום הם יוצאים למסע חייהם. במקום לצאת לפנות בוקר לטיול זריחה, זוהי הפעם היחידה בשנה בה משכימים פה אנשים בהנץ החמה, כשפניהם אל הגראנד קניון המדהים – למלא את הבית בכל מה שנפשנו חפצה או צריכה, העיקר בשום אופן לא לפספס כזו הנחה.

הפיתוי הוא גדול, בעיקר כשכולם סביבך מדברים בלי-סוף על קניות, ומנסים לשכנע זה את זה שאי אפשר לפספס כאלו מבצעים. אז גם אם זה לא הדגם הספציפי שרציתי, וגם אם זה מוצר קצת פחות טוב, וגם אם כבר יש לי כזה בדיוק בבית, כולם אומרים שלא כדאי לי לוותר על כאלו מחירים....

מלכודת הזהב הזו מנסה לסנוור ולהרחיק אותנו מהמחשבה על כך שהיום מייצרים הכל חד-פעמי, מהיר וזול, כדי שביום שישי הבא נרוץ לקנות עוד ועוד ועוד. חוצמזה, פה בביג-אמריקה, מסתבר שממש משתלם לי לקנות המון וכמה שיותר - כי קיימת פה תופעה מעניינת: ככל שהקרדיט שלי יהיה יותר גדול, כלומר ככל שהמינוס שלי בבנק יהיה יותר גדול – ככה אקבל מלגות עזרה יותר גדולות. גדול, אה?

אין זה פלא שבמשך השנה מציעים לנו את המוצרים במחיר גבוה בהרבה מן העלות האמיתית שלהם, כי לכל המוכרים ברור שביום שיתלה השלט 50%, או "שניים במחיר אחד", או כשיגיע "יום שישי הגדול" – כולם יבואו בהמוניהם לקנות הכל כולל הכל ב"הנחות הענק". וכדי לא לפספס את ההזדמנות השנתית ולהקדים את השכן, הם גם ידרסו את כל מי שעומד בדרכם, עד כדי כך שב-2008 נהרג עובד "וולמארט" וארבעה נפצעו בהתנפלות ההמונית שאירעה בשעות הראשונות של פתיחת החנות.

חשוב לזכור שהיום הזה בעצם מזיק לשכבות החלשות, בכך שהוא מעודד אותם לקנות המון מוצרים מיותרים בחסות הנחות הענק – להוציא ימבה כסף, לפתוח חסכונות ולהיכנס למינוסים ולו רק כדי להיות שותפים בחווית הרכישה. הפירסום המאסיבי, אשליית המעמדות באמצעות רכישת מותגים והקסם שבצבירת רכוש הם ללא ספק עגל הזהב המודרני, והגיע הזמן לנפץ אותו.

פעם חשבתי שיש לי מודעות אנטי צרכנית גבוהה, בכל זאת בת-קיבוץ עם תקציב חודשי מוגבל ומכולת שבין מדפיה אפשר למצוא בעיקר "גיל" ושוקולד "השחר", אבל למדתי שגם אני נשאבת. בפעם האחרונה שנכנסתי לחנות כל-בו גדולה הייתי צריכה בסך הכל להחזיר מוצר אחד, ושבתי הביתה עם עגלה עמוסת כל-טוב. כמובן שגם בה היו שקיות עם אופציה להתלבטות והחלפה, תכסיס פיננסי מבריק וממכר שמכריח אותי לשוב למעוז הקניות ולמלא עוד עגלה במגוון מוצרים שהם הרבה יותר מכדי הצורך האמיתי שלי.

באחת הפעמים שהגעתי לסופרמרקט השכונתי לקנות חלב וביצים, יצאו שם בדיל חגיגי של עשרה דולר הנחה לכל קנייה מעל חמישים דולר. וכך, בלי לשים לב, מצאתי עצמי מתלהבת וקונה רק כדי ליהנות מהמבצע המדהים. התאגידים ובעלי החנויות גורמים לנו באופן גלוי וסמוי לחשוב ש"הנחות-הענק" עוזרות לנו ובאות לטובתנו, כשלמעשה הן הן עקב האכילס של הצרכן.

לקראת יום שישי הקרוב, יכולתי להשקיט עצמי בתקווה שרבים מחברי ואנכי נהיה צרכנים מחושבים ועדינים ולא נעמיק את החור השחור. בסופו של דבר אני מאמינה כי העולם יהיה מקום טוב יותר אם נפעל למען ערבות חברתית ואחריות סביבתית כלפי מי שהמודעות שלו נמוכה יותר, כמו גם כלפי איתני הטבע ההולכים ונפגעים.