שניאור אהובי, איש ברזל שלי, פילוסוף של החיים. אני כל כך מתגעגע אליך. כל כך. לשמוע את צחוקך המתגלגל. לראות את השן השבורה מעט בקדמת שורת השיניים העליונה. לראות את עיניך הזוהרות. למשש את שיערך הארוך, ויקינג אהוב. לחבק אותך חזק חזק. לנשק את עיניך. אניח את ראשך על חזי, אניח את ראשי על חזך, ונשב דוממים, דוממים.
שניאור שלי, מי ייתן מותי אני תחתיך, בן. נסה אותי וידעת. הנה אני הולך אליך ואתה לא תשוב אלי. חלום בלהות - עוף, גוז, היעלם. הנה הוא, שניאור, עומד בדלת, חי ומחייך וקורא לי לבוא אליו. אולי כדי לבקר את התינוקות, אולי כדי לבלות, אבא וילד, חצי שעה, ואין אדם איתם. אולי.
שניאור אהובי, אני מחכה לך. אחכה לך כל חיי.
את המילים הללו קרא השופט בדימוס מישאל חשין מעל קבר בנו שניאור, שנדרס כשרכב על אופניו והושאר למות בצד הכביש לפני שנה.
לדורס של חשין, שכאמור גם הפקיר אותו לשכב על האספלט, קוראים טל מור. לפי כתב האישום הוא שתה ועישן סמים בלי חשבון לפני שעלה לרכב, ואם זה לא מספיק - הוא גם אחז ברישיון נהיגה ובפוליסת ביטוח פגי תוקף. עכשיו אני קורא בחדשות שהלטאה-בגלימה-שחורה ששכר פצחה בקו הגנה חדש: אולי בכלל לא היה זה מור שפגע ברוכב. אכן, אולי חשין נפגע בכלל מספינת חייזרים שעברה בסביבה. אולי הרכב של מור חטף מכה בכנף כתוצאה ממפגש בלתי אמצעי עם אשת לוט, שקפצה לרגע למרכז.
אני מקווה בכל לבי שמור יישב שנים רבות בכלא. אני מקווה בכל לבי שגזר הדין בעניינו יהיה לקו פרשת המים, אשר ממנו ואילך יטפלו השופטים בנהגים-רוצחים באגרוף של ברזל. ולא, לא בגלל ששניאור חשין הוא "הבן של חשין", אלא בגלל שהשופט בדימוס, שמאז ומתמיד היה רב-מג של מילים, מפליא לשקף את הכאב הנורא, השורף, היורד כמאכלת על המשפחות השכולות שכל השיכורים והמסוממים הותירו לדמם לאט לאט בשולי מסלול ההרס שיצרו. אני סבור כי כל שופט ושופטת היושבים בערכאות הללו צריכים לקרוא את ההספד של מישאל חשין, ואז, אחרי שליבם יישבר לרסיסים, להפנים כי אין כל הבדל בין עוצמות כאבו לעוצמות הכאב של כל אדם אחר במצבו, למעט אולי יכולתו הנדירה להכניס את אפס קצה תהומות צערו אל סורגיהן של מילים ובכך להקרינו כלפי חוץ, אלינו.
אני מתגעגע אליך שניאור, ילד שלי, מתגעגע אליך כל-כך. עד כלות. כך כל יום, שניאור אהובי, אתה עמי כל יום וכל היום ולעיתים מזומנות אני בוכה ובוכה. כך גם בעת שאני כותב דברים אלה. כי מה עוד אוכל לעשות ולא עשיתי? אמור לי ילד שלי, אמור לי! המחשבה שלא אראה אותך עוד, שלא עוד ניפגש, כי לעולם לא ניפגש, שלא עוד אוכל לחבק אותך, ללטף את פניך, לנשק את עיניך, לקרוא לך 'שין-אור', 'שין-אור'. בקשה לי אחת אליך, שניאור שלי. אנא אל תתרחק ממני. הישאר לידי, הישאר בתוכי, אל תיעלם, אל תנטוש אותי. אקרא לך כדרכי: 'שין-אור', ותשיב לי כדרכך: 'כן אבא, כן אבא'...
***
שניאור חשין, בן ארבעים ושלוש, נשוי ואב לשלושה, נהרג ביום שישי, ו' תמוז תש"ע. יהי זכרו ברוך.
דברים חשובים וראויים.
השבמחקלאחרונה הזדמן לי ללמד באיזו מסגרת בית-מדרשית תשובה של הרב עובדיה יוסף בעניין כהן שהיה מעורב בתאונת-דרכים שגרמה למוות.
הרב עובדיה מכריע שכהן זה אינו יכול שוב לעלות לדוכן ולברך (וחולק בכך על כמה פוסקים אשכנזיים). אך הדבר המעניין והעקרוני יותר, הוא שנראה כי לדעתו (ויש לדבר סימוכין ביותר מתשובה אחת שלו) מעורבות בתאונה שגרמה למוות נחשבת מבחינה הלכתית כ'שוגג-קרוב-למזיד', כלומר, מעשה-הרג שאף אם אינו יכול להחשב לזדון ממש, הרי יצא מחזקת שוגג, ומבצעו לא יוכל לזכות בכפרה בגלות לעיר מקלט ובמיתת הכהן הגדול (לו מוסדות אלו היו קיימים). חלק מהלומדים התקוממו כנגד הגדרה זו, וטענו שאינם מבינים מדוע ברירת-המחדל של הרב, במקרה זה, היא לזהות תאונה קטלנית עם שוגג-קרוב-למזיד ולא עם שוגג-סתם; אך לגבי דידי אין הדבר מפליא, אלא להיפך - הרי הוא מתבקש, ונראה גם מן הרטוריקה של התשובה כי לדעת הרב עובדיה נהיגה ברכב כמוה כאחיזת נשק. ולדעתי הקטן הצדק עמו, ואלו מן הדברים שחשוב לפרסמם.
תודה, איתי. אכן דברים חשובים וטוב שפרסמת אותם כאן. אני אישית לא ידעתי על הפסיקה הזו ואני משוכנע שכך גם רבים אחרים.
השבמחק