ספישל "מפי עוללים" IV

מה א-אשיב לך

והכל שלך
תן לי ת'שמיים
תן לי אלף ש"ח
(יונתן משחזר את ההקפות לפני השינה)

אבא: ינוני, עלה למיטה ע-כ-ש-י-ו

ינון: אבל אני לא מצליח לישון
אבא: אז תספור כבשים
ינון: אבל כבר ספרתי כבשים ועדין אני לא מצליח להירדם
אבא: אז תזמזם בשקט מנגינות
ינון: אבל כבר זמזמתי מנגינות ועדין אני לא מצליח להירדם
אבא: אז פשוט תשכב ותירדם עד הבוקר
ינון: אבל כבר נשכבתי ונרדמתי עד הבוקר ועדין אני לא מצליח להירדם

״כל התנ״ך פחד ממנו או מפיו״

(יונתן מגלה אמביוולנטיות ביחס לגולית)

אבא: יונתן, קדימה לצחצח שיניים
יונתן: אבא! ביום כיפור?

אבא: ניסיון יפה, מתוקי, אבל זה תקף רק למי שצם. ועכשיו קדימה. אם יהיה לך חור בשן יכאב לך, לא לי
יונתן: למה? ברור שיכאב לך גם
אבא: כן, בכיס אולי
יונתן: לא, באמת. הרי אם כואב לנו גם לך כואב, אולי אפילו יותר. אתה הרי אבא שלנו
אבא: [שלולית]

יונתן: ינוני, תביא את האוזן שלך רגע

ינון: למה?
יונתן: הופה, תראה מה הוצאתי לך מהאוזן - משרוקית!
ינון: יש! אז תביא לי לשרוק בה
יונתן: לא. אמנם היא מהאוזן שלך אבל הוצאתי אותה בשבילי
ינון: נו, בבקשה!
יונתן: לא, מצטער
ינון: אז בוא נעשה עסק. אם תביא לי לשרוק בה אתן לך את כל מה שתוציא לי מהאוזן כל החודש...

יונתן: אבא, מתושלח באמת חי כמעט 970 שנה??
אבא (הכופר): אממממ... כך לפחות כתוב בתורה
יונתן: אוחחח, הלוואי וגם אני הייתי חי 970 שנה...
אמא: למה? מה תעשה כל השנים האלה? יהיה לך משעמם בסוף
יונתן: ממש לא יהיה לי משעמם. אני אלך לאטרקציות.
אבא: אטרקציות?
יונתן: בטח אטרקציות. אתה יודע מה זה 900 שנה עם הנחת זקן?

הנהג

"סומוס הומאנוס! סומוס הומאנוס!", צרח ברשת הקשר נהג הקטר מתאונת הרכבת בספרד שגבתה שבעים ושמונה נפשות. כך שוב ושוב, לפי העדויות. "אנחנו בני אדם! אנחנו בני אדם!"

"אנחנו בני אדם!".

כל אותו יום הדהדה בראשי הזעקה הזו. חדה ושורפת, חוזרת ונשנית בכאב מצמית, שובה את לבי באנושיותה. מעין גלעין מזוקק של אמת הנצרף מן ההכרה המטלטלת של בעליה, לפיה מה שהיה לא יהיה עוד.

מה ביקש לומר דרכה?

האם ביקש לבטא את חוסר האונים שלו נוכח כישלון מערכות הבטיחות של הרכבת; להסביר כי לא היה בכוחו לשנות את התוצאה או להשיב את הגלגל אחורנית?

האם ביקש לחפות על עצמו נוכח ההאשמות החמורות העתידות להיות מוטחות בו? (קראתי שתועד בעבר מתרברב על המהירות בה נהג את קרונותיו).

אולי רמז על שעות עבודה מטורפות שהביאו אותו אל קצה כוחותיו כבן אנוש ומשם אל טעותו האיומה?

איני יודע,

אולם לרגע ראיתי בדבריו זעקה איומה של תשובה. שבריר שניה לאחר שהבין מה חולל, בקעו מפיו מכל המילים שבעולם דווקא המילים האלה, מילותיו של אדם העומד עירום ועריה נוכח נד מים אדיר אשר בעוד רגע קט יתנפץ על כל ישותו, והוא מתחנן לאלוהים, או לבני האדם, או לשניהם גם יחד, שיכירו באפסיותו, באנושיותו, בחדלונו. שיעניקו לו בחסדם חמלה, רחמים, מחילה. 

ספיישל "מפי עוללים" III

האחות ליונתן: באיזה יד אתה רוצה את הזריקה?

יונתן: ביד של אמא

נעמה: מה, המעדנים חלביים? שיט!
אבא: נעמלי, אני לא מרשה לומר את המילה הזאת!
נעמה: יופי, עכשיו גם מ"אנעים זמירות" אסור לנו לצטט...

"אבא, אני הולך למלא לי עוד כוס בשְׁלוּקֶרִיָה (יונתן טובע שם נאה לעמדה של מיכלי המיץ בבופה)

ינון: אמא אני לא רוצה להיות גדול.
אמא: למה, מתוקי?
ינון: כי אז אני לא אוכל לשתות שוקו עם קש!

נעמה: אמא, תכיני לי בבקשה כריך עם חומוס
אמא: בטח! למענך - עד חצי המלכות
נעמה: באמת? אז אפשר גם לא ללכת לבית ספר?
יונתן: אממממ, נעמה, נראה לי שזה שייך לחצי השני של המלכות...

אבא, שברנו שיא גינס!!" (יונתן על אודיה העשנים של מדורת שכבת ב׳, ל"ג בעומר, חצות וחצי בלילה)

ינון: אבא, למה אתה שוב מתלבש אחרי הבריכה?
אבא: כי אני הולך לנחם אבלים
ינון: מה זה לנחם אבלים?
אבא: זה לבקר בבית של מישהו שנפטר, ועכשיו תעלה למיטה
ינון (נעלב): מה, בגלל שאתה הולך להיפגש עם חבר שלך שמת אז לא תבוא לישון איתי??

ינון: אמא, מתי בית המקדש יבנה?
אמא: כשיבוא המשיח
ינון: נו, אמא! באמת!! 

יונתן (מביט בעגמומיות בצלחת שלו): טוב, נראה לי שאני הולך לאכול סעודה מפסקת אצל סבא וסבתא...
(חוזר אחרי רבע שעה): וואי, איזה אוכל טעים היה שם!
אמא: באמת, מתוקי? יופי. שמחה שאהבת (מתכרכמת)
יונתן (מנסה לצאת מהפלונטר): אבל אמא, האוכל שלך עדיין הכי שווה כי הוא התאים בול לאבלות!

ספיישל "בשם אומרם"

"אתה יודע, קניתי את הדירה שלי ב-84' מעמידר בחמש עשרה אלף שקל כי שיפצתי אותה אז נתנו לי. האמת שהיה גם פרוייקט חדש כמה שנים לפני זה שעלה שבעת אלפים לירות אבל למי היה אז שבעת אלפים לירות? (איש מבוגר בסופר, פונה אלי לפתע ליד הארגזים של הקוקה-קולה. לפני המשפט הזה לא החלפנו מילה  מימינו).

"בר מינן, מאיפה בא זה?" (הרב שלום כהן ממועצת החכמים של ש"ס מפליא לנסח טיעון לוגי רהוט, סדור וקוהרנטי, דוגמא ומופת של דיבייט קלאסי בסגנון לינקולן-דאגלס, כנגד הרב חיים אמסלם ומשנתו).

  

ת' היא בחורה ערכית המקפידה במצוות קלה כבחמורה. היא מצאה אתגר שבאמצעותו היא יכולה לתרום לעם ישראל. ת' קידשה שם שמים ברבים בצניעותה, בחיוכה ובמעורבותה החברתית. עם ישראל הרוויח את ת', נווטת יראת שמים שדרכיה דרכי נועם. אנו מצדנו השתדלנו ללוות את ת' בדרכה שלה: "חנוך לנער על פי דרכו". ואסיים בברכה מתוך המדרש: "זאת קומתך דמתה לתמר - אלו ישראל שמכוונים לבם לאביהם שבשמים כתמר" (הרב מאיר נהוראי כותב לתלמידתו, שסיימה קורס טיס כנווטת קרב, ועל הדרך מפליא לדרוש בהלכות בטחון שדה, אתר ynet).

פעם פינינו שתי חיילות, אחת שהתייבשה ועוד חברה שליוותה אותה. לזאת שהתייבשה הכנסנו אינפוזיה. על שקית עירוי אחת כתבנו תות ועל השניה ענבים ושאלנו אותה איזה היא רוצה.

המתייבשת (בשיא ההתלהבות): מה באמת?? אפשר לבחור?? אז שים לי ענבים.
החברה: תגידי, את סתומה? זה דרך הוריד. ממילא לא תרגישי ת׳טעם. (בן-קודקוד, הפראמדיק שלנו. בדיחות של חובשים, אימון תאג״ד 2013)

לקוחה לפניי בתור, לקופאית בסופר: תראי, קניתי קופסה של ארטיקים, אבל אני עוצרת אחר כך בשוק לכמה זמן. מה את אומרת, לקחת? אני פוחדת שיימס לי.

קופאית: אז קחי בטעם אפרסק.
לקוחה: לא, אבל אני פוחדת שיימס לי
קופאית: אז קחי בטעם וניל
לקוחה, לא, אבל אולי יימס לי
קופאית: אז קחי בטעם בננה
לקוחה: יימס אבל
קופאית: תות, אולי?
אני (אחרי חמש דקות, לקופאית): אממממ, סליחה, נראה לי שהיא מתכוונת שיימס לה, לא שיימאס לה
...פאוזה מהורהרת בשני צידי המתרס...
קופאית: נו, אז שתיקח בטעם אפרסק

  

טרמפיסט, חסיד ברסלב: שמעת על הרב שלי, הרב ברלנד?

אני: בטח שמעתי, במדור הפלילים.
הברסלבער: פלילים?
אני: כן, הוא היה מבוקש לחקירה בגלל חשד למעשים מגונים אז הוא ברח מהארץ ולא מתכוון לחזור.
הברסלבער: אוווו, זה? לא, זה ממש לא ככה...
אני: אז איך זה?
הברסלבער: או, אז אני אסביר לך. ממש לא מזמן נגזרה על עם ישראל גזירה איומה ונוראה.
אני: איזו?
הברסלבער: אנחנו לא יודעים. רק הגדוילים יודעים. בקיצור, כדי לכפר עליה, הבבא אלעזר התנדב לבחור בחרב, הרב ברלנד - בבזיונות והרב קוק מטבריה - בגלות.
אני: טוב, זה מסביר את הבזיונות. אבל למה הרב ברלנד נשאר בחו״ל ולא חוזר? להתבזות אפשר גם בארץ, לא?
הברסלבער: אה, זה? פשוט הרב קוק היה חולה מדי בשביל לקחת את הגלות, אז חוץ מהבזיונות הרב ברלנד הסכים לקחת גם את הגלות במקומו.
אני: תשמע, זה באמת מסביר הכל
הברסלבער: רואה? אמרתי לך!

אמריקאי בצפת א': You know something? Tefilin is actually a representation of the connection of the three elements in modern life - the physical, the intellectual, and the emotional
אמריקאי בצפת ב': Right, bro! it's like going to my Rabbi right after the gym and then immediately meet my girlfriend!

חב"דניק בצפת (לעובר אורח חילוני): אדוני רוצה להניח תפילין?
החילוני: אדוני רוצה להניח מדים?
החב"דניק: אבל אני עוד לא בן שמונה עשרה...
החילוני: אז אני עוד לא בן שלוש עשרה

*שתי השיחות האחרונות מתוך עמוד הפייסבוק המצוין של דויד פרץ: "משפטים שאנשים אומרים".

כמה מילים על "פולמוס ורד נעם"

ורד, כשמה כן היא, כותבת יפה ובנועם, ואולם, בעוד שהיא מפליאה לאבחן את המחלה, בדברה על פתרון היא כבר חוששת לחרוג מעבר לגבולות האקמול. הנה דוגמא אחת רק לצורך ההמחשה: ורד מדברת על מחיצה שוויונית בבית הכנסת כפתרון ראוי ומספק מבחינתה, אבל איך בדיוק תבטל מחיצה שוויונית כזו את האנכרוניזם שהזכירה? באיזה עוד מקום היום מושיבים נשים וגברים בנפרד חוץ מאשר בבית הכנסת?

לאבחן בחכמה את הבעיה זה לא מספיק. המבחן האמיתי הוא בשלב הפתרון. כל עוד ורד לא מסוגלת להשתחרר מהתלות במוסד הפסיקה; כל עוד היא תמשיך לצטט פסיקות אזוטריות של המהר"ם מרוטנבורג רק כדי לתת תוקף ולגיטימציה לדברים הברורים כשמש שכתבה - לא תהיה תקומה לאמת המאירה עליה הצביעה בכשרון רב.

תהא אמונתנו ביחס לשאלת הבריאה אשר תהא - אין חולק על כך שכולנו נולדנו עם קול פנימי, מצפן ערכי-מוסרי הטבוע בנו משחר קיומנו והמחייב אותנו להתבונן נכחה אל פני המציאות ולהיות נאמנים למה שנתפס בעינינו כאמת פשוטה, כקול ההיגיון. הדברים שאומרת ורד הם בבחינת קול ההיגיון הפשוט, וככאלה הם אינם צריכים לכוף עצמם כאגמון בפני אף איש או שיטה או מוסד או מנגנון.

למרבה הצער, מהפכה אמיתית לא תבוא ממאמרים כאלה, אמיצים ככל שיהיו, באשר בסופו של דבר הם ממשיכים לשחק במגרש הביתי של הממסד ההלכתי ואינם מצליחים להשתחרר באמת מן התלות בו ומן ההתבטלות כלפיו. מציאות אחרת, הנאמנה לקול הפנימי שלנו כאנשים תבוניים החיים במאה העשרים ואחת. תיוולד רק מתוך נכונות אמיתית להשתחרר ממשקלן של פסיקות אנכרוניסטיות ממאות עברו (אשר כבודן ביחס לזמנן ודאי מונח) ולייצר, מתוך כבוד ואחריות, מציאות חדשה, ההולמת את כבודנו ואת האינטליגנציה שלנו כמי שנבראו בצלם, אנשים כנשים.

הבן של נאפו

התמונה הזו לא עוזבת אותי.

ברשת עולים עוד ועוד סרטונים ושירים של האדם המיוחד שהיה אביתר "נאפו" בורובסקי, והכאב נוכח התמונה הולך ונערם, מחניק את הגרון וממעך את הלב.
כל ילד צריך אבא, אבל איזה אבא הילד הזה איבד. אבא שהוא סוג של ילד בעצמו. נשמה של ילד בגוף של אבא. כמה אושר ודאי הסב לילדיו. כמה שמחה. כמה עונג. הבור שנפער בנפשם לא יתמלא עוד עולמית.

על קיר הפייסבוק שלי כותב שכן מיצהר ״ליווינו אותך באש, אביתר. ההרים שמולם נרצחת יבערו״ ואני נמלא ייאוש.
אי שם, בכפר ליד תפוח, אולי יושב עכשיו ילד פלסטיני ורואה את אביו שב הביתה מרוסק, לאחר שמטע הזיתים שלו, גאוותו ומטה לחמו, היה לאפר. תמונת האב המושפל ודאי לא תימחה עוד מזכרונו. קרוב לודאי אף תנביט זרע חדש של זעם ושנאה. אולי הסכין מן המערכה הראשונה של הסיבוב הבא הונחה באותו רגע ממש על השולחן.

אני נמלא ייאוש, כי באופק לא נראה דבר שיוכל להקהות את הכאב הנורא העולה מן התמונה הזו.
העולם לא יעצור ממנהגו. עוד ועוד ילדים יחבקו את הוריהם המתים. עוד ועוד הורים יחבקו את ילדיהם המתים. כל מי שמדמיין כאן תמונת ניצחון משלה את עצמו ואת סובביו. גם הצבא החזק בעולם לא מסוגל לאתר כל נער נתון עם סכין מתחת לחולצה.

מתי כבר יהיה לנו את האומץ לחדול את המעגל הארור הלוכד אותנו שוב ושוב בסחרורו? מתי כבר נכיר בעומק הקללה שהסכסוך המיט על הארץ הזו? איזו קדושה עוד נותרה בכלל באדמה ההיא, אכולת השנאה והנקם?

מימין זועקים כיצד ניתן להשוות בין רוצחים לנרצחים. משמאל קובלים כיצד ניתן להשוות בין כובשים לנכבשים. אבל בשדה הראיה שלי יש רק ילדים רכים, משני הצדדים, ניצבים בתוך עיגולים הולכים וקטנים של אושר, של תום ילדות.

מעל ראשם כבר מתחשרים, שחורים וכבדים, ענני הזעם.

ואנחנו עומדים מנגד.

הרב יעקב יוסף ז"ל

הרב יעקב יוסף הלך לעולמו.

ממש כאביו לפניו, גם הרב יעקב היה אדם מורכב. ההסכמה שנתן לרב-העֶכֶר תורת המלך זעזעה אותי עמוקות. מה ליהדות המזרח ולספסרי השנאה מיצהר?

ואולם כנגד זה עמידתו בגאון כנגד גזעני סלונים השפלים בפרשת בית הספר בעמנואל מילאה אותי תקווה וגאווה. "הלוא שפכו את דמן", נזכרתי אמש בדמותו, מדבר בשקט תקיף אל משלחת העסקנים החרדה שהתפתלה מולו, "שפכו את דמן ועכשיו צריך לעשות תיקון". אביו, אריה שואג בימים כתיקונם, שתק כדג כנגד אלה ששפכו את דם בנות בוחריו בחוצות קריה, ולא בכדי. הרב עובדיה הוא אולי פוסק ענק אבל גם פוליטיקאי לא קטן. בנו, כנגד זה, לא עשה חשבון לאיש ועמד יחידי בפרץ.

קראתי שלפני מותו ביקש שלא יילכו עוד בדרך זו ולא יפנו לערכאות בעניינים חרדיים פנימיים. אולי היה זה הרצון לפייס את אביו בטרם ימות, אולם אני אזכור אותו עומד בגאון כנגד הגל העכור ההוא בקיץ תש"ע, אוסף במו ידיו מן העפר את כבודן הרמוס של בנות ישראל זכות שלא חטאו לאיש.

במקום שלא נמצאו אנשים - היה איש. תנצב"ה.

הכהן

 

הרשת נמלאה שחוק ולעג על האדם הזה, כהן העוטף עצמו בשק ניילון בשעה שמטוסו עובר מעל בית עלמין כלשהו.

אבל אני דווקא מעריך את אומץ לבו ואת נכונותו ללכת עד הסוף עם אמונתו, מופרכת ככל שתהא בעיניי.

ובזכרוני אני בייניש צעיר, עולה לשמירה בסיסית בערב שבת בבסיס עורפי ונטול עירוב. כל החיילים בעליית המשמר גוררים את ציודם ברישול לצדי גופם, ואילו אני עטוי שכפץ, חגור אפוד וחבוש קפלס"ט משל הייתי במסדר טרום מארב בלבנון, חש היטב במבטים המוזרים ננעצים בי אך חזקה עלי מצוות התורה שלא לטלטל בשבת שלא לצורך, ובראשי רועמת קריאת חז״לינו ״אל יבוש מן המלעיגים!״.

יום השואה תשע"ג

גם דעאל, אחי הצעיר, כותב על סבא שלנו, אורי (פיליפ) רודריגז גארסיא, שנרמס, צעיר וחולם, עם כל משפחתו תחת המגף הנאצי, מותיר אחריו לפליטה רק את אבי.

המרחק קטן כל כך. זה סבא, לא מישהו הרחק למעלה בשושלת המשפחתית. סבא. רוב מוחלט של הילדים בעולם מכירים את סבא שלהם. כל כך קרוב. כל כך רחוק.

אישציפור בידיעות

קוראת ותיקה שלחה לי מזמן, אישציפור בטור של יגאל סרנה בידיעות.

מה שיפה ונכון כאשר אתה כותב טקסט ושולח אותו לחלל העולם, הוא שכל אחד יכול להתחבר אליו ממקומו. גם אם באופן אישי אני חלוק על המסקנה של יגאל, אני שמח שכותב רגיש ומוכשר כמותו מצא השראה בדברים שכתבתי.

אוספייסבוק

1. לפני כמה חודשים כתבתי כאן על סיפורו המופלא של רבי ישראל הגר, האדמו"ר החדש מויז'ניץ. לא מעט ציניקנים כבר עשו מטעמים מדבריו המובאים כאן, אך מי שמכירו יודע כי הם קושט דברי אמת. לדעתי הענייה הולך ר' ישראל בעל הייסורים להיות אחד מגדולי אדמו"רי ויז'ניץ בדורות האחרונים.

2.sway machinery (מנגנון ההשפעה) היא להקה מגניבה ומופרעת לגמרי מניו יורק. סקסופוניסט שנראה כמו ג'יי אדגר הובר, מתופף שנראה כמו אח של סיינפלד אבל בעיקר סולן מהחלל החיצון, מין אסף אבידן ניו יורקי על ספידים. סוואיי שרים תערובת נפלאה של פרקי חזנות אשכנזית הארד קור על מצע ג'אז/בלוז/רוק עדכני וסוחף. בהופעה שלהם בפסטיבל הפיוט הירושלמי מתנועעים עשרות צעירים באטרף לצלילי "פתח לנו שער", "אבינו מלכנו" ו"ונתנה תוקף" במה שנראה כמו מעמד הסליחות הכי פאנקי שיצא לי לראות אי פעם. Aneinu, baby

3.

המקרא עצמו, שלפי רבני הקו אין לקראו אלא דרך משקפיהם של חז"ל, לא מזכיר ולו ברמז התנהגות לא ראויה בין דוד לבין אביגיל אשת נבל הכרמלי בפגישתם של השניים בהר חברון. ואולם דווקא חז"ל עצמם, ברוח החירות המדרשית הצבעונית והמתרוננת שסיגלו לעצמם מדי פעם - קבעו בתלמוד הבבלי כי במהלך הפגישה גילתה אביגיל את שוקה, ולנוגה אורו של האחרון הלך דוד מהלך שלוש פרסאות. לא פחות ולא יותר. רש"י על אתר אף מגדיל לעשות וקובע כי בשל כך נתאווה לה דוד "ותבעה" (ולא, לא לדין תורה).

מה יעשו, אם כן, הרבנים הנזכרים נוכח מגמת ה"תנ"ך בגובה השוקיים" המשתקפת מדברי חז"ל עצמם? יגייסו חכם בן המאה ה-16 שיסביר כי שוקה המאיר של הכרמלית נתגלה בכלל בשל הרוח הסורר ובמקום שומם, וכך יצילו את חז"ל מעצמם. אמור מעתה, את שמו"א כ"ה ספציפית אין לקרוא בגובה חז"ל (ואין צורך לומר שלא בגובה רש"י, חלילה) כי אם בגובה רדב"ז בלבד. ולהשומע ינעם.

4. מה מסתבר? שהחיילת מגדוד קרקל שלא הסתערה, לא השיבה אש וברחה למחסה בו התחבאה שעה וחצי אחרי האירוע - כל זאת לפי עדותה שלה - נהגה כך משום משום שחששה להיהרג או להיחטף. לא פחות ולא יותר.

אמת, חיילים שקפאו ברגעי מבחן היו תמיד, אבל הם נשאו זאת בלבם פנימה ולא רצו לקבל לגיטימציה מכל העולם ואשתו בפייסבוק ובתקשורת. והנה, כעת כבר מתפרסם באתר של המדינה המאמר הזה, שלעוצם התדהמה כבר ממליץ לחיילים לשים את טובתם האישית לפני טובת חבריהם וטובת המדינה ולא להסתער בקרב במידה ויש בכך משום סיכון שלומם וחייהם.

כמה ימים לפני יום כיפור נסעתי לתל סאקי, להרהר ולהיזכר בקרב הגבורה שנערך על התל וסביבו. קומץ לוחמי שיריון וצנחנים נלחמו בו יומיים כאריות, גורמים לאויב לחשוב שאת המוצב מחזיקים עשרות ומאות חיילים. המחשבה הזו עיכבה את חטיבת הטנקים הסורית מלשעוט בפול-גז קדימה ולשטוף את הגזרה הדרומית - עיכוב אשר בדומה למקביליו מצפון בציר הנפט ובנפח ובעמק הבכא, התברר למפרע כקריטי.

משגברו קולות הנצורים בקשר שלח הגדוד שני נגמ"שים עם ארבעה עשר צנחנים כדי לנסות ולפרוץ אל התל הנצור. הם פרקו מול התל, הסתערו בגבורה עילאית אל מול אש תופת, ונהרגו כמעט כולם. נגמ"ש שלישי נשלח בעקבותיהם, ומכאן ואילך אלו דברי מפקדו, איציק כנען: 

"אנו מזנקים על הנגמ"ש השלישי... אין סימני שאלה, אין היסוס, פעם נוספת נאבקים החיילים על הזכות הקדושה לצאת ולעזור לחברים.

ערפילי הבוקר ועשן השריפות מתפזרים לאיטם. הדי התותחים וריח הפגזים בכל מקום. אי הוודאות לגורל חברינו שיצאו לעבר התל המכותר, הופכת לאמת נוראה. מרחוק, למרגלות התל, אנו מזהים את כוח החילוץ, שני הנגמ"שים הראשונים... מיותמים... מעלים עשן. הלב הולם בפראות, פחד כבדות ויאוש עמוק משתלטים עלינו. ההיגיון אומר: "ברחו!...אל תתקרבו". אך אנו ממשיכים. בזהירות ובהתמדה אנו ממשיכים להתקרב... להתקרב ולהתקרב. חילוץ חברינו האהובים בוער כאש בעצמותינו. אנו מוכרחים... אנו חייבים... אנו יכולים.

אהבת אמת לחברינו הלכודים כמעט ומובילה אותנו לראש התל. אך...כבר מאוחר, מאוחר מדי. כדורי האויב פוגעים במיכה הנהג, בג'קי החובש, בצביקה, בדורון ובאבנר (שץ), הסמל האהוב. בכוחות אחרונים אנו גוררים עצמנו לעבר התל. הנפש בוכה על החברים האהובים שכבר אינם... אך אנו איתנים... לא ניכנע!".

הרוח הזו היא זו שהצילה את מדינת ישראל באוקטובר 73'. זו אינה גוזמה סכרינית אלא עובדה פשוטה. לו שלטה אז בצה"ל הרוח התבוסתנית והפחדנית המשתקפת מן המאמר הבזוי ההוא - לא היתה לנו תקומה.

5. כל הלולבים המיובאים לארץ כבר מחזיקים בכל חותמת כשרות אפשרית, נגד עורלה, טבל, שמיטה, יובל, שעטנז ולפתית גם יחד. כיצד, אם כן, ישכנעו בד"צ העדה החרדית את הקונים לקנות דווקא את הלולבים שלהם, ולא, נגיד, את "לולבי דרי המהודרים בתכלית ההידור של מוישה פופציץ ובניו"? יפרסמו פשקוויל חדש דנדש - נגיד, כמו זה שראיתי ממש הלילה במאה שערים - המסביר להמונים כי לאחרונה (רח"ל!!) התרבו עד מאד מקרים של יבואני לולבים המורחים על לולביהם מעין לקה בלתי נראית של סיליקון כדי לשמר אותם טוב יותר (תסמרנה שערות ראש!!) והלוא פשוט וברור כי זוהי חציצה האסורה הפוסלת את הלולב מדאורייתא ומדרבנן גם יחד (היל"ת!!).

מה יעשו, אם כן, שלומי אמוני ישראל וימנעו מן המכשלה הנוראה הזו, והרי כבר הסברנו שלקה זו לא ניתן לראותה בחוש כלל? כמובן - יקנו אך ורק לולבים בהכשר בד"צ העדה החרדית אשר נבדקו בדיקה היותר מיוחדת ונמצא כי אינם משוחים כלל בהלקה הנזכרת. ובשכר זה יקוים בהם ובבניהם "הסירו מכשול מדרך עמי" ו"אוהביו כצאת השמש בגבורתו" גם יחד, ובא לציון גואל.

ומה יהיה בשנה הבאה, כשכל היבואנים האחרים יצטיידו גם הם בהכשר דנדש נגד הלקה הנוראה? אני מהמר על כנימה אפריקאית בלתי נראית מסוג טרטריצוס או על הזרקות בוטוקס סודיות לשפיצים, אבל נחיה ונראה.

"מפי עוללים":

מלא כפיות

נורא נקיות

פותח ארונות

לובש ת'גופיות

חטאנו לפניך - רחם עלינו

(ינון מביא באימפרוביזציה, יוה"כ תשע"ג).

"בשם אומרם":

"לחץ? וואט לחץ? איי דידנ'ט פיל אֶני לחץ! אנד יו נואו וואט שיינה? איף יו פיל א ביסעלע לחץ, איט'ס ביקוז יו מייק מי לאחוץ. יו לוחוץ מי, שיינה. יו האב בּין לוחוצינג מי סינס רושָשאנה!" (מכמנים ואמרות כנף, קו 966).

לא, לא ולא!!! אני לא אכרע כאן ברך ואני לא אציע לך נישואין עכשיו, את שומעת?!? (איש מאותגר רומנטית, רחוב אגריפס).