והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

הרנסנס של רחל אמנו


כבר לא מעט שנים שאני רוצה לכתוב על הרנסנס של רחל אמנו.

ללא ספק דמות מקראית מרתקת, רחל אמנו. רעיה נאהבת ואם אוהבת, שידעה בחייה הקצרים בעיקר צער וכאב, אך לאחר מותה - תחת ידיהם האמונות של חז"ל - הפכה להיות מזוהה דווקא עם תקווה וגאולה.

ועדין, אפילו היא, רבת תהפוכות שכמותה, ודאי כשלה מלנבא את הרנסנס המופלא לו זכתה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, כמה אלפי שנים טובות לאחר מותה. ממש כזְקֵנתו של בעלה לפניה, היתה גם לה לפתע עדנה נפלאה, מפתיעה. אמת, יום פטירתה צוין אמנם כבר קודם לכן בלוחות השנה, אך בכל זאת - מי מילל ומי פילל לשדרוג אשר כזה פתאום בצהרי הניינטיז? טקסים ועצרות, מערכי שיעור והרצאות בכל מוסד חינוכי דתי המכבד את עצמו. אני מקווה שהיא יודעת לפחות למי לשלוח פרחים.

אבל האמת היא, אל תגידו בדרך אפרתה, שלולא נפטרה היא עצמה בתאריך זה - כל מי שאיתרע מזלו להיאסף אל עמיו ביום י"א בחשוון היה ודאי זוכה במקומה לשדרוג איכותי לא פחות, ויהא זה בוקי בן פלטיאל, מעלה באוב משבט זבולון, או דוסתאי הבורסקאי חרום האף, תנא אזוטרי מכפר חוקוק. כל דכפין ייתיה ויוספד, רק לא ההוא, לא חשוב שמות, נו, אתם יודעים, הזה שפעם קרא לנו פרופלורים וממש העליב אותנו ואפילו לא הסכים לעבוד בשביל פרוייקט "ראשית צמיחת גאולתנו" הייחודי שלנו, עד שיום אחד, ממֶש אאוט אוף דה בּלוּ, קם לו איזה עיישב שוטה מאחורי הגב שלנו וירה בו. לא נעים, באמת שלא. אבל היעלה על הדעת שעכשיו נצטרך לדבר עליו כל שנה בגלל זה? סורי. לא מתאים. בשביל להתעסק בעל כורחנו עם אנשים שלא ממש בא לנו עליהם יש את ליל הסדר, וזה מספיק לנו לגמרי. תודה.
***
חברים, קִראו לי שמאלן, קִראו לי פיינשמקער, קִרעו לי את הצורה ורססו לי "תג מחיר" על הקירות, על הדלת ועל האוטו - אבל כבר שנים שאני מוצא את העובדה לפיה בתי הספר של המגזר הדתי-לאומי בוחרים בהמוניהם לדלג באלגנטיות על יום הזכרון הממלכתי ליצחק רבין לא פחות ממדהימה. הלוא אם יש מגזר בחברה הישראלית שהיה צריך לעמוד ראשון בתור לחשבון נפש עמוק ונוקב לאחר הרצח זהו המגזר הזה. נכון, רבים ממנהיגיו, עסקניו ורבניו ניסו לא אחת למכור לנו סיפור אחר, משוכתב יפה-יפה, על איזה עשב שוטה, שלמד בכלל בישיבה סמי-חרדית, והופעל בכלל בידי סוכני שב"כ, ומה לו ולנו, ומה לנו ולו, ומה לנו ולאלימות בכלל, ועוד נגד ראש ממשלת יסוד כסא ה' בעולם? הכל טוב ויפה, אלא שיש רק בעיה אחת. היינו שם. היינו שם ולכן קצת קשה לעבוד עלינו. היינו שם, אמנם בגילאים סוערים למדי אך בדעה צלולה מאד, ואנחנו יודעים טוב מאד מה ראינו. ראינו אנשים שסרבו לקבל את מרות השלטון הדמוקרטי וכצידוק להתנגדותם האלימה הצביעו על כל תרגיל מפלגתי שקידם את האג'נדה המדינית לה התנגדו כאילו היה חורבן הבית. אלופי העולם בקומבינות פוליטיות פשוט לא יכלו להסכין מוסרית עם מעשה אלכס גולדפרב והמיצובישי. ראינו הפגנות נוטפות ארס ושנאה ברמות שלא יאומנו. ראינו את תמונותיו של רבין בכאפיה ובמדי אס.אס. ראינו את שלטי "רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ו"אלטלנה". ראינו אנשים שלא חשבו אפילו לעצור באדום, בוהק ככל שיהיה. על קודקוד רובם המוחלט התנוססה כיפה סרוגה. זו עובדה.

לו היה למגזר הדתי-לאומי רבע מהאינטגריטי שהוא טוען לבעלות עליו - כל בתי הספר הממלכתיים היו צריכים להסתכל על הטקסים וימי העיון שהיו נערכים בבתי הספר שלו ביום הזכרון ליצחק רבין. להסתכל וללמוד. ולא, לא היה צריך אפילו להרחיב על רבין האיש, ועל המורשת שיש לו או אין לו. רק על הלקח הנורא מהתקופה השחורה ההיא, לקח שנכתב בדם. לו היו מנהיגי הציבור הזה, עסקניו ורבניו מביטים נכחה מעומק מצפונם אל המציאות האיומה עמה הסכינו - היתה ודאי זעקת הוידוי שלהם נשמעת מסוף העולם ועד סופו: אבל אשמים אנחנו על אחינו. חטאנו, עווינו ופשענו. בעוורוננו המטנו קלון נורא על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בשתיקתנו כמעט והמטנו חורבן על המפעל הציוני כולו.

אבל במקום זה רבים מהם מעדיפים להסתיר את ערוותם ההיסטורית בעזרת עלה התאנה שנתרם להם חינם אין כסף על ידי רחל האומללה, שלא בטובתה. כמה עצוב. כמה עלוב. ובכלל, כמה קונטיינרים של קיבעון מחשבתי צריך לצרוך כדי לצום מדי שנה בשל רצח פוליטי של מנהיג יהודי זוטר, פקיד של האימפריה הבבלית, שאירע לפני יותר מ-2500 שנה, ובו בזמן להתחמק בעוז מכל עיסוק או דיון אמיתי בגורמים ובהשלכות של רצח ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל לפני עשור וחצי.

שקט, מדחיקים.

6 תגובות:

  1. אישציפור יקר,
    אין מילים! תיאור חד וממצה של המציאות המטורפת שלנו!

    השבמחק
  2. יפה מאד, ועל כך יש להוסיף את עלייתה של רחל אמנו למעמד קדושה עושת ניסים.
    (ומדבריך האחרונים, מסתבר שראינו ונכחנו באותן הפגנות ממש)

    השבמחק
  3. מילה בסלע. רק שלא ימסמסו גם אותה כ"עשב שוטה".
    והייתכן שמצאת את הדרך הראויה להתאבל? לא עוד ימי-רחל-אימנו, טקסים שקטים, או עצרות צבועות שכבה עבה של אג'נדות פולטיות. לא עוד לחפש כיצד להתאבל בלי להתפשר על דעות פולטיות. ברביעי לנובמבר 2012, אני הולך לצום.
    אולי גם אצליח לשכנע כמה חברים דתיים לעשות אותו דבר. אם כוייפר כמוני מתקין צום, אסור להם להתעלם.

    השבמחק
  4. האמת אני לא זוכרת מה היה מצב הטקסים סביב רחל אימנו לפני רצח רבין יען קטנה הייתי..אבל התאוריה שלך לצערי נשמעת לי תואמת את המגזר..מילים כדורבנות.לגבי הרב אהוד, בלי להכיר אותו (ומשתמע שהפסדתי) הזלתי דמעה.כואב.

    השבמחק
  5. מדויק ונוקב.
    (אנחה).

    השבמחק