"ולא נוותר על גרגר של רעיון": עיון ב"מדרש יונתי" (טור למיטיבי לכת)

מוקדש לדעאל, אחי הצעיר. אוהב שירה ויודע ספר.

לפני מעט יותר משתים עשרה שנה הלך מאיר אריאל לעולמו בהפתעה גמורה, לאחר סיבוך מהיר וקטלני של קדחת הבהרות, והשאיר רבים מאוהביו, ביניהם כותב שורות אלה, בהלם מוחלט ובתחושה חדה ומכאיבה של אובדן. במאמר זה ניסיתי להראות כי מעבר לכשרונו יוצא הדופן ככותב, ומעבר לשליטתו הוירטואוזית בשפה העברית - ניחן מאיר גם בתבונה בהירה ובחושים מחודדים, שאיפשרו לו לראות למרחוק ולהפוך מעין נביא בעירו. יהיו הדברים הצנועים שיובאו כאן נר לזכרו.

***

בשנת 1987 יצא לאור תקליטו הרביעי של מאיר, "ירוקות" (שם שחתם את מחרוזת שמות תקליטיו הקודמים "שירי חג ומועד ונופל" ו"וגלוי עינים").

על אף שעד לאותו הזמן כבר נתפרסם מאיר כמי שעשה בעברית כבתוך שלו וגילה בקיאות מרשימה בתנ"ך ובמקורות יהודיים נוספים - דומה כי הרצועה הרביעית ב"ירוקות", "מדרש יונתי", היתה ועודנה בגדר חידוש. שכן השיר, כפי שמעיד עליו שמו, הוא למיטב ידיעתי בין השירים היחידים בתולדות השירה העברית החדשה העוסק באופן פעיל במדרש רעיוני של פסוק מקראי, ואולי היחידי העושה כך תוך התבססות על מדרש קדום (מכילתא דר' ישמעאל) המתייחס לפסוק זה. מעבר לכך, קיימים ב"מדרש יונתי" מוטיבים מרתקים נוספים - בהם שיבוצים מקראיים שלמים, וריאציות מבוססות מקרא ומדרש וכן מעבר לשלב של תוכחה הולכת ומתעצמת הנקראת בסגנון נבואי - ההופכים אותו ליצירה מיוחדת במינה בנוף השירה הישראלית.

שמו של השיר כבר מצביע על הציר המרכזי סביבו הוא סובב: פסוק מתוך שיר השירים והמדרש שנדרש עליו במכילתא ובשיר השירים רבה:

יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה:
(שיר השירים ב, יד)

ומדרשו:
למה היו ישראל דומים באותה שעה (יציאת מצרים)? ליונה- שברחה מפני הנץ, ונכנסה לנקיק הסלע והיה נחש נושף בה - אם תכנס לפנים, הרי הנחש! ואם תצא לחוץ, הרי הנץ! כך היו ישראל דומים באותה שעה: הים סוגר, ושונא רודף...
(מכילתא דרבי ישמעאל לפרשת "בשלח", פרשה ב, ד"ה "ויאמר משה")

הפסוק ומדרשו מופיעים בשיר באופן גלוי וברור בבית השלישי, אולם נראה כי השיר כולו סובב סביב היסוד הרעיוני המגולם בהם, כפי שהבינו מאיר.

הפירוש המוצע כאן ערוך כנגד בתי השיר וינסה להסביר הן את משמעותו של כל בית כשלעצמו, והן את מקומו בתמונת השיר הכוללת.

שאלו על לב ירושלים
שאלוה לשלומה
אבנים בלב ירושלים
כיכר השוק הומה.

בשקרים ועוול מתעטפת
לרגל מלאכת החומה
אך מבעד לצעיף נשקפת
עירנו עירומה.
שלא רודפת צדק צדק
לא רוצה שלום
כי אין שלום בלי צדק
רק למה באנו הלום?
החלמנו חלום?
הניקץ היום?

השיר פותח בוריאציה המבוססת על הפסוק המפורסם מתהילים: שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ.

אך בעוד השאילה המקורית בתהילים נשאלת בערגה אוהבת - כאן, דומה, יש בה מן הלגלוג וההתרסה. האבנים בלב ירושלים (הכותל המשוחרר, אך אולי גם רמז מקדים להתאבנות לבה של העיר) וככר השוק ההומה (מענה ברור לנעמי שמר) אינם נותנים מזור לכותב, באשר נדמה כי תחושות הגעגוע היוקדות המוכרות מ'ירושלים של זהב' התחלפו באחרות.
ירושלים (מדינת ישראל) מתגלה כמתעטפת בעוול ובשקרים לרגל 'מלאכת החומה', ביטוי שאול מנחמיה ה, טז (וְגַם בִּמְלֶאכֶת הַחוֹמָה הַזֹּאת הֶחֱזַקְתִּי וְשָׂדֶה לֹא קָנִינוּ וְכָל נְעָרַי קְבוּצִים שָׁם עַל הַמְּלָאכָה). במקור נעשה בו שימוש כדי לתאר את בנייתה המחודשת של חומת ירושלים בימי שיבת ציון, אך כאן הוא מושאל כדי לתאר את מגמות ההתפשטות וההתנחלות שעקבו את הכיבושים הנרחבים במלחמת ששת הימים. לדעת מאיר, אלה מתבצעות בלהיטות חמדנית, דורסנית, ומותירות את מבצעיהן עירומים מוסרית מבעד לצעיף הפטריוטיות הלאומית. גם דיבורי השלום של ירושלים ביחס לשכניה הם לדעתו נבובים, דיבורים בעלמא, היות ו'אין שלום בלי צדק', והצדק הלוא נעדר ממחוזותיה.
התנהלותה של ירושלים נתפסת בעיני מאיר כהתנהלות בתוך חלום משכר, ללא מודעות אמיתית להשלכות המוסריות והקיומיות העלולות לצמוח ממנה. שאלותיו נוקבות: האם זוהי המטרה אליה שאפנו? באיזה מן חלום אנו נמצאים? האם ניקץ ממנו בטרם יהיה מאוחר מדי?

 
יונתי שוב בחגווי הסלע

מרטט הנץ מעל
ובסתר מדרגה לבלע
נפער פי הנפתל
זה - ארצות הים מאחורינו
אנחנו תשוקתם.
זה - הארצות שמסביבנו
אנחנו זמרתם.
זו - אותה השיירה בדרך
הפונה לים.
דולק בעקבותיה מלך
מרוח בדם,
מידבר, חייתו - גם,
עלינו הם כולם.

מאיר מדמה את המצב הנוכחי למצב בו נמצאו בני ישראל ביציאתם ממצרים, המתואר באופן ציורי במדרש הנזכר: היונה (בני ישראל) מטפחת בכנפיה לפני נקיק סלע. מעליה מרחף הנץ הרוצה לדורסה, ובסתר הנקיק פוער הנחש ('הנפתל') את פיו לבלעה; מכאן פרעה הרודף בראש צבאו, ומכאן ים סוף הגועש: "הים סוגר ושונא רודף".

מצבה של ישראל היום, לפי מאיר, איננו שונה מהותית מן המצב אותו מתאר המדרש. המדבר שסביבנו על יושביו - גוש גדול ומאיים שלא השלים עדין עם נוכחותנו כאן ("אנחנו זמרתם" - זִמרה במשמעות תנובה/יבול/ציד: "קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם", בראשית מג, יא) - נמצא לפנינו, ובגבנו ארצות הים, המערב, הבוחש בקלחת המזרח-תיכונית מכוח האינטרסים שלו (תשוקתם?). כאן הנץ וכאן הנחש. אין לאן לברוח.

איך ירושלים מתיפיפת

ורוקדת ברבים
משתתפת בטח משתפשפת
עוטיה על עדרים.
שאלו בפילפולי שריה
לא שיעור ולא קומה
רק גפרור חסר בחצריה
וכל חצר חומה.

ירושלים, לא באמת מודעת להתנהלותה, ממשיכה להתיפיף, לרקוד בפרהסיה באקסטזה, מתעלמת מהשלכות מעשיה על המרחב העוין שסביבה, משלה את עצמה כיושבת לבטח, תוך שהיא הולכת ומשתפשפת, מתחכּכת עם שכניה ו'עוטיה על עדרים' תוך התהליך המסיבי של התפשטותה ('עוטיה על עדרים' היא וריאציה נפלאה על פסוק אחר משיר השירים "הגידה לי, שאהבה נפשי, איכה תרעה, איכה תרביץ בצהריים שלָמה אהיה כעוטיה על עדרי חבריך", שה"ש א, ז. במקור מפצירה האהובה בדוד לומר לה היכן הוא, כדי שלא תהא כפושטת שוב ושוב על עדרי חבריו, מתוך ניסיון נואש למצאו. אולם מאיר מחסיר כאן במתכוון את כ"ף הדמיון ומייחס לירושלים את משמעותה המקורית של "עוטיה": פושטת, בוזזת, גוזלת). 

משרי ירושלים, לפי מאיר, ודאי לא תבוא הישועה, להיותם חסרי שיעור וקומה. הם שבויים בחלום המשכר של הנצחון וההתנחלות שבעקבותיו, ואינם מתעלים לראות את הסכנות האורבות לפתחם. אך המרחב המצומצם שבין 'הארצות שמסביבנו' לבין הים שמאחורינו קטן מדי לתמרונים ראוותניים, והוא משול לחבית חומר נפץ שרק גפרור חסר כדי לפוצץ אותה על ירושלים עצמה.

וכבר היינו בתנור,
עכשיו על המחבת.
מתפמפמים כבוד שכור,
מתפצפצים מעט,
נשרפים כמעט,
נצרפים לאט.

המלים 'וכבר היינו בתנור' מכוונות לדעתי לשואת יהודי אירופה, לאמור: בכבשני מחנות המוות כבר היינו, אולם בל נשכח כי גם כעת איננו על קרקע בטוחה, כי אם 'על המחבת' - פיסת קרקע דקה שמתחתיה בוערת אש המאיימת תדיר לעלות מעלה. הכבוד הקולוניאלי ה'מתפמפם' כאן הוא לדעת מאיר לא יותר מאשר כבוד שֹכור, לא קבוע, ארעי - באשר הגלגל עלול בכל רגע להתהפך על צירו.

מה לך כל כך נמרץ שלוח
להתגרד על הסכין?
די כבר, תן גם לסכין לנוח -
כן, רד מהסכין

מחאתו של מאיר, נראה, מופנית כאן כלפי צחצוח החרבות של מי ממנהיגי ירושלים, השש, באופן נמרץ מדי אלי קרב. מאיר מואס בבחירה החוזרת ונשנית של צעדים העלולים בסופו של דבר להביא למימושן של אופציות צבאיות. 'די כבר, תן גם לסכין לנוח' - שכן ככלות הכל, מה הטעם בעוד סיפוח, הגורר עוד התגרות מסוכנת, אם ממילא לא מכובדים ערכיה האמיתיים של בעלות האדם על אדמתו?

ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל,
בחסות חשיכה, בחסינות מושל?

סיפוחן של האדמות מונע לדעת מאיר משיקולים הזרים לערכים האמיתים של יחסי אדם-אדמה, המגולמים במצוות השמיטה ומדגישים את האלמנט הארעי, הלא מוחלט, בבעלותם של בני האדם על אדמתם. הוא חרד מן השיח הלאומני-משיחי ששטף את הארץ אחרי המלחמה ונתן הכשר מוסרי להשתלטות להוטה על עוד ועוד אדמות בשוּרה של מחטפים מפוקפקים ערכית ("חסינות מושל", רמז ברור לשלטון הצבאי בשטחים שנכבשו, שאיפשר את התהליכים הללו). שאלותיו של מאיר שבות ועולות, נוקבות יותר ויותר:

הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח - גאולה לא נותן?
או אולי אצבעותיך ההדוקות מאד מאד מאד מאד מאד
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר? מתורגלות לשמוט?

האם זו הגאולה המקווה? האם אלו הם פניה? האם הבעלות על האדמה משמעותה תאוות קנין והתפשטות ותו לא? ומה שווה עוד ריבונות סתמית על אדמה אם היא מושגת בספק מרמה, בחשד גזל, 'כגנב במחתרת'? נדמה לי כי בשימוש במונח "גאולה" מכוון מאיר את חיציו אל אנשי גוש אמונים, ממובילי מפעל ההתנחלות, שמיהרו אמנם להכריז על הניצחון כ"ראשית צמיחת גאולתנו" אך בד בבד כשלו לראות את המחיר המוסרי הכבד שגבו פעולותיהם ולא השכילו להבין כיצד התנהלותם נוגדת הלכה למעשה את רוח התורה בשמה פעלו. שכן, כאמור, מהי רוחה של מצוות השמיטה המקראית אם לא ההכרזה כי אדמה היא אדמה היא אדמה; אכסניה נדיבה המעניקה חיים לבני אדם בני חלוף, ולא שטח טריטוריאלי שיש לכבוש ולבעול?; כי קנין האדם את אדמתו הוא תמיד זמני, ארעי, לא מוחלט?
מאיר מציין כאן מכירת אדמה בשנת שמיטה - מושג שאיננו קיים במסגרת מצוות השמיטה המקראית והורתו בפתרונות הלכתיים מאוחרים ("היתר המכירה"). ואולם לדעתי יש לראות את דבריו כאן כמכוונים אל גרעינה האידאולוגי של המצווה. בהתרסתו "ולמי תמכור את שדך בשנת שמיטה" או בהצעה "להתאסלם או להתנצר לשנה" מאיר למעשה מצליף בירושלים, שאולי מעדיפה דווקא לוותר על השמיטה כערך יהודי שהונחל בתורת משה כנכס חברתי לעולם כולו, היות והתנהלותה מעידה בה כאלף עדים שלא הפנימה את העקרונות הרעיוניים עליהם הוא מושתת. השביעיות החולפות - מעוקרות מתוכנה האידאי האמיתי של השמיטה - מוטחות בפניה של ירושלים, שאינה יכולה עוד להיתמם כאשר האדמות שמסביבה חמוסות כשפחות בזוזות, מכוח תאוות זרות של התפשטות טריטוריאלית והלאמה כוחנית. מה שווה לקיחת אדמה אם אין בצידה גאולה - לא גאולת קרקעות לאומית-חיצונית אלא גאולת אדמה פנימית-מהותית, זו עליה מצווה מצוות השמיטה? ומה שווה עוד כברת ארץ בלא דרך ארץ?

הו מאמא מאמא אדמה
הו מאמא אדמה.
הוא מאמא מאמא אדמה,
אדמה אדמתי!
עד מותי! עד מה אדמ-תי…

נראה כי מאיר מביע כאן זלזול מושחז באלה שרוממות קדושת האדמה בגרונם, בשעה שהתנהלותם בפועל מקבעת ערכים הפוכים, המחללים אותה הלכה למעשה. מאיר, המדגיש כאן שוב ושוב את ארעיותו של האדם ביחס לאדמה עליה הוא חי, בז כאן עמוקות לאלה הקושרים עצמם אליה עד מוות.

אל תעוררו ואל תעירו
שנאה שלא תחפץ.
רק תצא - אותה כבר לא יחזירו
לא רב, לא שר, לא ש"ץ.
מישהו עוד יתעורר עלינו
כמקיץ מחלומו:
נימחה אנחנו ושללנו
נשקע בתהומו.

מאיר מפציר בירושלים לבל תמשיך לעורר במעשיה וביהירותה שנאה מיותרת ש'לא תחפץ', שכן לאחר שזו תתפרץ לא יהיה בכוחו של איש להחזירה לבקבוק, ויהיה זה רב, שר או ש"ץ (שליח ציבור, פוליטיקאי). מה שעלול לקרות אז הוא בלתי הפיך. המרקם העדין כל-כך של האזור בטבורו יושבת ירושלים עשוי להיפרם, והכבלים האחרונים המחזיקים את המרחב העוין שסביבה - להינתק. או אז יתעוררו בני המדבר הרדומים מרבצם, ישטפו את ירושלים על השלל שאיוותה לעצמה בשכרונה ויימחוה יחד עמו (ויצוין הדימוי בו עושה מאיר שימוש בשתי השורות האחרונות של הבית, הלקוח מן התיאור המקראי של תבוסת מצרים, ה"נץ" מהמדרש, אך מופנה במהופך אל ירושלים דווקא).

לו רק הראיני את מראיך
השמיעני קולך
אמת וצדק בשעריך
זה נאווה מראך!
זה ערב קולך!
חן בעיני דודך!

את יופיה וחינה האמיתיים של ירושלים רואה מאיר לא בהתפשטות חסרת מעצורים, כי אם בדבקות בערכים ההומאניים העומדים בבסיס רעיון השמיטה, אשר נדמה כי אבדו לטובת היהירות ושכרון הכוח. היונה אליה נמשלו בני ישראל בצאתם ממצרים, הוא מדגיש, ניצלה מסגירת המלקחיים אליה נקלעה אך ורק הודות לזָכּותה המוסרית, ועל ירושלים, הנמצאת כיום במצב זהה, להבין ולהפנים זאת.

***

מ"מדרש יונתי" עולה בכל עוצמתה תפיסתו ההומניסטית של מאיר ז"ל באשר ליחסי אדם לאדמה, יחסי אדם לאדם, ויחסי עם למרחב בו הוא חי. ניתן לחלוק על תפיסה זו ולראות אותה כנאיבית וכלא מציאותית. ניתן גם לא להבין את פחדו המוחשי של מאיר מתוצאותיה הרות האסון של מדיניות ישראלית יהירה ופזיזה. ואולם על דבר אחד נדמה כי אין חולק: היום, כשראש הממשלה מטעם מפלגת הימין הגדולה במדינה מדבר במישרין על נסיגה כמעט מלאה לקוי 67', זו חכמה קטנה מאד להכיר באיוולת ובקוצר הרואי הגלומות בתופעות שמתאר "מדרש יונתי". אבל אז, כשבאויר נשבו פעמי משיח וכהשיח הלאומי הורכב מתמהיל של שכרון כוח ואקסטזה דתית - רק בודדים, מתי מעט, השכילו לראות למרחוק ולהבין כי תחת השפעתו המשכרת של התמהיל הזה עשויים פירות הנצחון להבאיש, ומדינת ישראל הצעירה עלולה להיכנס בגינו לסחרור עמוק, ממנו תתקשה מאד לצאת. מאיר אריאל היה אחד מהם.

בחרתי לחתום את המאמר בקטע שכתב מאיר ומובא ב"מאיר ברשת", אתר שהוקם לזכרו. להבנתי, עולים המסרים הנושבים מקטע זה בקנה אחד עם אלה של "מדרש יונתי".

בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים'
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי מי אנחנו בכלל לוותר עליה?
אפילו נוותר עליה אלף פעמים, דור הולך ודור בא…
בואו נקרא לזה 'צורך השעה', ותו לא
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה 'מחווה לגמישות הגב של אברהם אבינו'
שקנה את המערה בשתי השתחוויות לעם הארץ
ובארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר
והוא נשיא אלהים בקרבם
ומחווה לכל דורות הגלות
שהתכופפו והשתחוו וקדו וזחלו והתרפסו
עד שהביאונו עד הלום
לבל נשכח כי מהם יש לנו חיים כהיום הזה
ולא ממתאבדי מצדה, שקופצים עלינו עכשיו לתפוס לנו את הגב בעמידה
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה היוותרות בארץ
בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ כי ארץ היא יותר ממדינה
מדינה זה שטח שיפוט, שטח גבייה
ארץ היא ארץ היא ארץ היא ארץ
לארבע רוחות, לארבעה יסודות, לששה חושים, לשבעה מימדים
ועליה מוותרים יום יום באין דרך-ארץ, תחת כל ריבונות
כי מה ריבונות יודעת מתנודות האדמה, קצב הנוף, משקל האקלים, מנגינת המילים?
בואו נקרא לכל זיהום האויר, מים ויבשה ושפה - ויתור על הארץ
ואז גם הארץ מוותרת על יושביה
לא נקרא למסירת חלקי ארץ לריבונות עמים אחרים ויתור על הארץ
בואו נקרא לזה הפסד הוייתי צורב
או התכופפות
או כניעה ללחצים
או הפגנת חולשה
או מהלך מזהיר מטפל לעיקר
או פתח להשקעות ערביות ביהודי הארץ, כאיזון להשקעות היהודיות בערביי הארץ עד כה
רק בואו לא נקרא לזה ויתור על הארץ
כי לא היינו כאן כל כך הרבה זמן ולא ויתרנו
עכשיו, כשאנחנו כבר כאן… ואם בנצח עסקינן אז לנצח יש זמן
בואו נעשה צדק בצדק
נוותר על ריבונות מדומה וניוותר על אדמה
ולא נוותר על השפה והאקלים והנוף והקצב והמשקל ודרך ארץ
ולא נוותר על גרגר של רעיון.

נוח בשלום, איש יקר. מילים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר. הנר שלך מאיר, עדין בוער.