פה ושם בארץ ישראל - חלק שני: באר שבע

1. מאהל המחאה בבאר שבע, ממש ליד המרכז למורים בכניסה לעיר, רגוע יותר מחברו ברוטשילד. אולי זה בגלל הקצב המדברי ואווירת ה"הבה נרגילה" הקבועה של העיר הזו. אולי בגלל שבבאר שבע אוהלים הם קונספט פחות חתרני, יותר מקובל. כאן אין ברסלברים אבל יש אוהל בדואי, כמחאה על הפקעת האדמות של שבט אל-עראקיב. על האין-במה יושבת איה כורם, קטנה וצנומה עם גיטרה, ושרה על תסביך הנחיתות שלה מול רונה, חברתה האקטיביסטית-אידיאליסטית.

רונה אומרת שכדור הארץ מתחמם ואני האישה עם השקית
רונה אומרת שהאדישות עוד תהרוג אותנו ואני האישה עם הסכין
רונה אומרת שיש כאן מסכנים, מנוצלים כשאני סוגרת את חלון המכונית
רונה אומרת שחצי מהעם רעב ואני האישה עם הפריכית
רונה אומרת שהתרבות הלכה לעזאזל ואופס, אני האישה עם העט
ומספרת כל הזמן הרבה דברים נוראיים אבל אני כבר לא שומעת באמת
אם אין לחם, שיאכלו עוגות
אם אין צדק, שיאכלו אותה
אם אין כוח, בואו נוותר
אם אין מים, בואו נשתכר...

2. הפסקת פועלים על המרפסת.

משתתפים:
- עיסא, השיפוצניק הבדואי ששכרתי כדי לשפץ את האמבטיות בבית שלנו, לקראת כניסת דיירים חדשים. עובד בשיפוצים מגיל 14. גר בחוּרָה. נשוי ואב לשניים. בן עשרים ושמונה.
- שאהר, נשוי לאחות של עיסא ועובד עם גיסו. גר בדוּרָה, דרום הר חברון. נשוי ואב לעשרה אם הוא לא טועה. בן שלושים ושלוש.
- הרצל, השכן החמוד שלנו מהמשעול, מפקח בהתנדבות על העבודה בהיעדרי, מתקשר עם העולם החיצון בעיקר באמצעות הניב הפרוטו-שמי מן התקופה הניאו-קלאסית "סומומו". נשוי ואב לארבעה. בן ארבעים ושמונה.
- עבדכם הנאמן.

קולינריה:
על השולחן: שתי כוסות קפה שחור. פחית אחת של דיאט קולה.
נעדרים, מטעמי דת ומצפון: ארגז אשל הפוך, לחם שחור, גבינה לבנה ובָּנְדוּרוֹת.

רמדאן:
זהו היום השלישי של הרמדאן. שלישי מתוך שלושים. נפל קשה השנה, הרמדאן. בשיא הקיץ. חום אימים וימים ארוכים ארוכים שלא נגמרים. עיסא מגלה סימני ייאוש, ומיד לאחריהם - גם גמישות הלכתית מסוימת. כלומר, כשהוא עובד הוא מרשה לעצמו לשתות. "אבל רק מים", הוא מכריז. שאהר נועץ מבט שקט בכוס הקפה שעיסא מחזיק. נרשמת מבוכה קלה, אבל הרצל שובר אותה חיש מהר. סומומו, הוא אומר לעיסא, אתה עובד קשה, וגם חם היום, סומומו.
לשאהר אין בעיה לצום. הצום, הוא אומר, מזכך אותו. רק עם הסיגריות קשה לו. בין שמונה בערב לארבע בבוקר הוא קם כל שעה לעשן סיגריה וחוזר לישון.
הרצל מביע אמפתיה לצמים בדרכו הייחודית. יאללה, הוא טופח לעיסא ושאהר על השכם, רק עוד עשרים ושבע יום סומומו.

לייף-סטייל:
עיסא לובש ג'ינס אופנתי וטי-שירט עם הדפס גם כשהוא בא לעבוד. יש לו סלולרי מעודכן וחכמת רחוב חדה. שאהר, לעומתו, מהורהר. חייכן. לובש מכנסי שבת ישנים וחולצה מהוהה. לא מחזיק פלאפון. יכל לקבל אזרחות ישראלית ולעבור לחורה אבל העדיף להישאר בכפר ליד חברון. יש שם בנין גדול שאביו בנה, קומה לכל אח. אני משער שמדובר בגורד שחקים כי לשאהר יש לא פחות מעשרים וחמישה אחים, שנולדו לאביו משלוש נשים שונות. אבא של שאהר היה קבלן גדול, ולשאהר היה הכבוד גם לעבוד אצלו, אבל בסוף החליט לעזוב מסיבה פרוזאית מאד. אבא היה מחטיף כל פעם שהעבודה של שאהר לא נראתה לו. לחטוף כאפה מאבא זה לא נחמד גם כשאתה בן עשר, אבל כשאתה בן שלושים זה מתחיל להיות קצת יותר מדי, כנראה.
הרצל קנה את הבית לידינו במחיר מציאה ומאז, כבר ארבע שנים, עיסא משפץ לו אותו. לפני חצי שנה מישהו הציע לו לקנות את הבית בסכום נאה. בדיוק פי שלוש ממחיר הקניה. "רעדה לי היד, סומומו". בסוף אמר לא. בינתיים הוא ממשיך בשיפוצים.

משפחה:
שאהר מוציא בגאווה את תעודת הזהות הכתומה שלו, עם הספח הכפול. תשעה ילדים רשומים שם. תשעה ילדים בתשע שנים. העשירי כבר בדרך, בבטן של אחות של עיסא. שאהר מחייך בחולמנות, מלטף בטן הריונית מדומה בתנועות עגולות ומחכה לקריאות ההתפעלות שלנו.
עיסא: שותק ומשפיל מבט כאביר מובס, משלים עם אובדן סיכויו להתחרות עם אחותו המגה-וולדנית.
אני: וואו!
הרצל: סומומו.
עיסא מתנחם בהצגת תמונות שני ילדיו בפלאפון. להרצל יש ארבעה ילדים. הגדול כבר עובד אתו במפעלי ים המלח ואוטוטו מתחתן. "רק שיביא לי בן זכר".

פוליטיקה:
עיסא לא מדבר פוליטיקה. מפחד מדי על הפרנסה. מנעד המילים של הרצל לא מאפשר לו להביע עמדה סדורה בענין והוא הולך להכין עוד קפה. שאהר מתבטא בזהירות. תראה, הוא אומר לי, אני לא יודע מה יהיה בסוף. אף אחד לא יודע. אבל בערים הגדולות אצלנו, איפה שיש משטרה מסודרת ומשרדי ממשלה, החיים הרבה יותר קלים. יש חוק. יש סדר. אם מישהו חייב לך כסף או גנב ממך משהו, יש לך מה לעשות. בכפרים יותר קשה. אין משרדים מסודרים. אין משטרה. יש רק ג'יש אל ישראילי. אבל הג'יש אל ישראילי לא יעזור לך להחזיר את הכסף שלך מהבנאדם שחייב לך אותו. הג'יש אל ישראילי לא ירדוף אחרי גנבים. הוא עסוק מדי בלרדוף אחרי השבאב שזורקים עליו אבנים (לא הילדים שלי, הוא מדגיש).
מי אצלכם יביא שלום, לדעתך? אני שואל אותו. ג'יבריל רג'וב? הוא צוחק. ג'יבריל רג'וב עשו אותו עכשיו שר הפוטבול. הוא בנה לנו איצטדיון יפה בדורה, אבל הוא כבר לא כל כך גבוה בסיאסה (ההנהגה המדינית) כמו פעם. לא יודע, אומרים שאולי סלאם פיאד.

רבי אלעזר אבוחצירא:
הרצל: מה אני אגיד לך, הוא אמר לי לקנות את הבית, זכרונו לברכה. פי שלוש כסף הציעו לי עליו לפני חצי שנה. כמעט העפתי ת'בית. תשמע לי טוב טוב, יחיאל. שפץ גם אתה ותעיף ת'בית, סומומו.
עיסא: תראה, גם אצלנו יש שייחים כאלה. אצלנו אומרים, מי שנמצא באמצע הים יתפוס בכל דבר, לכן תמיד יהיו להם קליינטים. אבל אני אומר, מי שלוקח כל כך הרבה כסף בשביל העצות שלו - העצות שלו לא יהיו טובות. מי שעוזר לאנשים בחינם - אליו צריך ללכת, כי הוא בא נקי. אין לו אינטרס.
שאהר ממלא פיו מים. לא איש אשר כמוהו ידבר סרה באיש האלוהים, תהא דתו אשר תהא. הוא מחווה בידו על לבו ואז מניף אותה אל השמים. הכל מן אללה, הוא אומר.

אחר כך מכריח אותי הרצל לבוא אתו לאזכרת הענק שנערכת לרבי אלעזר, מהלך חמש דקות מביתי. אלפי בני אדם מתגודדים סביב טירת הענק של רבם, שליד הבתים המקיפים אותה נראית כמו הבית של גוליבר בטבורה של ליליפוט. להמונים לא ממש מפריע הניגוד התהומי בין עושרו הבלתי נתפס של הרב לבין הדלות המשוועת בה חי הרוב המוחלט של מאמיניו. הם גם לא שואלים שאלות על העדויות בדבר האמצעים בהם השתמש כדי לגבות סכומי עתק מאי אלו אומללים ששיחרו לפתחו. כרגע הם בעיקר עסוקים בלאכול. מבית הרב מוציאים לרחוב אלפי חמגשיות וההמונים מבסוטים. לפחות היום לא צריך לדאוג לארוחת ערב. על הבמה מתחרים מיטב רבני ישראל במתן תארי קדושה שמימיים לרב המנוח. הרצל מעביר לי שזיף שקיבל במוקד החלוקה. תאכל, סומומו, תאכל, הוא אומר לי. יש בזה ברכה, אתה לא יודע? בוא, הרצל, אני אומר לו. הספיק לי. בוא נחזור הביתה. הרצל שולח מבט אחרון אל אקסטזת האבל והקינה שלמרגלותינו. חראם, באלוהים חראם, הוא מפטיר. היה איש טוב, סומומו.