והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום חמישי, 6 בינואר 2011

הכבאים

קרן אור קטנה נצנצה מבין האפר, הלהבות ותמרות העשן שבלעו את יערות הכרמל; מבין העצב והאבל והתסכול והאובדן. קרן אור שהיא בעצם סיפור קטן, קטן כל כך עד כי נבלע עמוק עמוק בבליל הדיווחים האינסופי על שריפת הענק ולא נודע כי בא אל קרבו.
היא לא היתה בודדה, אגב. היו קרני אור רבות אחרות, אבל היה בה משהו מיוחד.

לצד משלחות הסיוע הרבות שנחתו כאן, התגייסו לעזור בכיבוי השריפה גם קבוצה של כבאים פלסטיניים. בתיאום עם משרדי הקישור עברו שלוש כבאיות את המחסומים ליד ג'נין והגיעו לאזור הכרמל. עשרים ואחד הכבאים, מרמאללה, בית לחם וג'נין, במדים כחולים עם פסים זוהרים, צוותו מיד למשימות של כיבוי משני בשטח.

מצלמת צוות החדשות חלפה על פני הכבאים הפלסטיניים שעה שעמדו בשורה וציפו להוראות. אני משער כי כל כבאי נמלא דריכות והתרגשות לפני ביצוע המשימה לקראתה התאמן ארוכות, אבל ביום ההוא על הכרמל, נדמה, ניכר ניצוץ אחר בעיניים. "תמיד רציתי לבוא לראות את הנוף המיוחד של חיפה", אמר אחד מהם, מתחנת הכיבוי של בית לחם, "לא תכננתי אמנם להגיע בנסיבות כאלה, אבל אינשאללה, נעזור לכם להחזיר אותו לקדמותו, לטובת כל בני האזור". "האם התקשיתם למצוא מתנדבים?" שאל המראיין. "לא", השיב הכבאי, "להיפך. כולם רצו לצאת. היתה תחרות על כל מקום בצוותים שיצאו".
לאחר התדרוך לחצו הכבאים הישראליים והפלסטיניים ידיים. חלקם אף התחבקו. לרגע קטן אחד נראינו כמו שכנים; אזרחים של מדינות ידידות, המטים שכם ומסייעים זה לזה בשעת מצוקה מתוך תחושה פשוטה ואנושית של שותפות.
לרגע קטן אחד בצבצה הנורמליות. אבל לא לזמן רב. מישהו, היו בטוחים, דאג לכך דאֹג היטב.

עם שוך הלהבות ארגנה מועצת עוספייה טקס הוקרה לכבאים הפלסטיניים. במציאות אחרת, נכונה יותר, לו נמצאו בשדרת ההנהגה שלנו אי אלו אנשים בעלי שאר רוח - היתה ודאי מדינת ישראל הרשמית עומדת מאחורי היוזמה הזו; מגוננת במו ידיה על השתיל הרענן שצמח מהאדמה השחורה, ומשמרת אותו ומטפחת אותו וממנפת אותו. אבל ניחא, גם מועצת עוספיה היא הלוא סוג של גוף ממלכתי.

הכבאים התייצבו נרגשים במחסום. אותו מחסום בו עברו בשעטה כשבערה האש. אבל האש הלוא כובתה זה מכבר, ולפתע נזכר מי שנזכר שלכמחצית מהם אין בעצם אישורי כניסה תקפים. הכבאים שכניסתם אושרה חיכו לחבריהם בעוספיה, אבל הג'ינג'י עם האישורים כנראה יצא בדיוק לאפטר בנתניה, או לנופש באולגה, או לתרבות יום א' בדגניה ב'.

בסופו של דבר, לאחר המתנה ארוכה ועלבון ותסכול ומחאה, בוטל טקס ההוקרה. השתיל הרך נטמן עד לקודקודו באדמה המזרח תיכונית, שמאז ומתמיד אהבה שתילים כאלו, משני הצדדים, בעיקר כשהם קבורים בה עמוק עמוק, שלא יגדלו חלילה, לאסוננו.

מי הם, הפקידים הקטנים האלה, שהצליחו באיוולתם לחנוק גם את השביב הזעיר הזה, של תקווה לנורמליות? מי הם האנשים האטומים הללו, שלא חכמו לאמוד את ערכו; שלא השכילו לראות את ההתרגשות שניצתה לרגע בעיניים, את החיוך המתהסס בזוית הפה, את הידיים המגששות דרכן ללחיצה וסופן מאמצות כתף ושכם?
לעתים נדמה לי, כי מדינה שבוחרת את מנהיגיה לפי משך הזמן בו הסתכלו על ערבים דרך כוונות לא תצלח לעולם לסגל לעצמה תודעה מחשבתית שלמה, שורשית, של שלום.

ולוואי ואוכל את כובעי לתיאבון, כי אז יערב לחכי מכל מעדני עולם.


7 תגובות:

  1. כולי תקווה כי אכן תטעה בזאת. ובמידה וכך יהיה, אעזור לך לאכול את כובעך, ואפילו יהיה כובע כבאים.

    השבמחק
  2. נו שוין
    דברים שרואים משם.

    השבמחק
  3. אכן, דעאל, גם משם וגם מכאן.

    ואל תשכח, הסיפור הזה איננו חשוב כשלעצמו כשם שחשובה התופעה שהוא סימפטום שלה.

    השבמחק
  4. איני מסכימה עם המסקנה שהסקת מהסיפור העצוב הזה.
    נדמה לי שדווקא חייל שהסתכל דרך הכוונת כשהוא קופא מקור במוצב, השתטח על הגדר ותרם זמן ניכר מנעוריו כדי להגן על הבית והחברה בה הוא חי - מבין טוב מאוד, מייחל ומתפלל לרגע בו יהיה לנו שלום אמיתי עם שכנינו. ולו רק בשביל שילדיו ונכדיו לא יצטרכו לעבור בעצמם את זה.
    פאשלות ערכיות כמו זו שתיארת אינן מגמה, אך לי צורם יותר ההיקש שלמדת מכך.

    השבמחק
  5. אנונימית יקרה,

    על הנייר ההנחה שלך ודאי צודקת, ואמנם היו לנו גם מנהיגים כאלה, שמתוך היכרות כואבת עם מוראות המלחמה הבינו את נחיצות השלום אף ביתר שאת.

    ויחד עם זאת, איני חוזר בי מדבריי. אני אכן סבור שהעובדה שהשדרה הבכירה של ההנהגה הישראלית מורכבת מאנשי צבא לשעבר עומדת לנו פעמים רבות לרועץ. אלו אנשים שאת מרבית חייהם הבוגרים העבירו תחת התודעה (המוצדקת על פי רוב בהקשר בו חוו אותה) לפיה הערבים ממקומים בהגדרה היכן שהוא על הציר שבין גורם עוין לאויב מר, והם מתקשים פעמים רבות לעבור את המשוכה הזו עם המעבר לחיים האזרחיים - ודאי כאשר גובה המשוכה הנו כגובה האומץ הדרוש לחולל כאן שינוי.

    אני לא יודע אם להסכים עם הנקודה השניה בדברייך, לפיה סיפור הכבאים אינו מבטא מגמה, ולוואי שהצדק אתך. אבל אביא כאן דוגמא נוספת לאופן בו המבט הבטחוניסטי הקלאסי עשוי פעמים רבות לעמעם את שיקול הדעת המוסרי-אנושי הבסיסי.

    לפני כמה זמן צפיתי בכתבה שליוותה את ד"ר עז א-דין אבו אלעייש, הרופא העזתי שאיבד שלוש מבנותיו כתוצאה מירי טנק צה"לי אל ביתו, בימים האחרונים שלפני עזיבתו לקנדה לתקופה. המצלמות ליוו אותו גם לשדה התעופה, וכך גילינו שנפלה בחלקו הזכות המפוקפקת לעבור בידוק בטחוני משופר פלוס, של כמה שעות טובות, השמור במחוזותינו לאזרחי המדינה הערביים. המראות של עשרות התיקים והמזוודות הפתוחים לרווחה, ושל הבודקים הבטחוניים ההופכים (באדיבות, יש לציין) כל כסת וכל מכשיר, צרמו לי מאד. בטחונית, אלו הנהלים ואין מהם מנוס. אנושית, זה היה מביש.

    בעיניי, קו ישר עובר בין סיפור הכבאים לסיפור הזה. המציאות הבטחונית של חיינו מעמידה את הרגישות האנושית הבסיסית שלנו במבחן מתמיד. זהו מבחן שכשלון בו עשוי להשפיע באופן מכריע על זהותנו כעם וכחברה.

    השבמחק
  6. שלום לך אישציפור. האליטה הפוליטית בישראל נמצאת כל הזמן באור הזרקורים ולאו דווקא בהקשרים חיוביים. אדם הבוחר להיכנס למעמד המחייב והלא פשוט הזה הוא בעיני אדם אמיץ. אנשים בתפקידי הנהגת הצבא הם טיפוסים שתורמים הרבה מחייהם האישיים לטובת הכלל- וההילה שבסוג תפקיד זה מתגמדת בעיני על פני האחריות הגדולה שהם לוקחים על גבם. אותם אנשים המובילים צבא, הם לא בכדי בעלי אופי ייחודי, ובשל כך הם גם מנסים להכנס לנעלי ההנהגה המדינית. מי מהם שמצליח יותר ומי מהם שמצליח פחות.
    נדמה לי שהשינוי בהרכב האליטה הפוליטית שלנו לא צריך לבוא רק על ידי "חוק הצינון" (או בלשון אקטואלית-חוק אשכנזי), משום שמנהיגים צבאיים אלו ללא ספק מייחלים בליבם להביא עלינו שלום עם שכנינו (הפרטנרים לשלום - שרובם בני אדם טובים הנשלטים ומונהגים לעיתים גם על ידי מחבלים).
    השינוי באופי ההנהגה יתרחש רק כאשר אנשי רוח תרבות וספר, ואתה בעיני מתאים מאוד להגדרה זו, יעזרו אומץ אמונה ואמיבציה ויכנסו להנהיג את העם שלנו.
    בנוסף לכך - אל נא תשכח שאתה ניזון מהתקשורת שבוחרת בדרך כלל מה לפרסם ולהדגיש פן מסוים מכל אירוע, כדוגמת היחס לכבאים הפליסטניים או לד"ר אבו אלעייש. אחותי שעובדת כל יום בטיפול נמרץ סורוקה מספרת לי שמגיעים אליהם מקרים רפואיים קשים מעזה ומחברון - וכמובן שהמטופלים מקבלים בהחלט יחס הוגן ושווה ערך. איני יודעת כיצד היה היחס אליהם במעברם במחסומים, אך זו היא דוגמא קטנה ליחסי שכנות הולמים. מיותר לציין שמרבית הצוות הרפואי במחלקה הם יוצאי שירות בצה"ל.
    שרית(יודקה-אוקון).(סליחה על הפרופיל האנונימי- זו האופציה היחידה שהתאפשרה לי אתמול בהגדרות)

    השבמחק