"אצלנו במסוק לא מתים", אומר ד"ר נמרוד עדי מ-669 לאנשי הצוות שלו.
ואז הוא יורד עם צוותו אל שדות הקרב הבוערים והמדממים של מלחמת לבנון השניה, ועורך ניתוחי שדה תחת אש, ופותח בעקשנות דרכי נשימה, וחוסם עורקים חתוכים באצבעותיו; אוחז בנפשות הצעירות המפרפרות על ספו של המוות, אוחז ולא מרפה. ובידיו החשופות הוא משיבן לארץ החיים.
ואז מסתיימת המלחמה, והוא עובר בין הנערים שאת חייהם הציל, ומספר להם את סיפורם בענווה, ומאמץ אותם אל לבו והוא בוכה ובוכה. ובעיניים דומעות הוא מבקש את סליחת הלוחמים אליהם לא הצליח להגיע בזמן.
ממסך אל.סי.די קטן בסלון ביתי שבניכר ניבטים אלי פניה של ארץ ישראל היפהפיה והנשכחת.
והגעגועים חומרים בי.
.
הפסדת אימון תאג"ד שבוע שעבר בצאלים (קצת מלח על הפצעים)
השבמחק