והיה כמובן המורה לעברית. הוא נתן לנו לכתוב חיבור "מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול". אני ישבתי וחשבתי והתעצבנתי. לא ידעתי מה לכתוב.

אחר-כך כתבתי וכתבתי כאילו אחז אותי בולמוס. אני רוצה להיות גם עם שורשים וגם עם כנפיים, כתבתי. למה חייב אדם לוותר על השורשים אם ליבו חפץ בכנפיים?

השורשים מפסידים כל כך הרבה כשהם תקועים באדמה ואינם יכולים לרחף ולראות את נופו האדיר של העץ שהם חלק ממנו ואת היער הגדול שהעץ כולו הוא חלק ממנו.

והציפורים שעל העץ, שזכו ויש להן כנפיים, חסרות הן את האחיזה בקרקע. קיניהן תלויים בחסדיה של רוח סערה ובחוסנו של העץ שבסתר ענפיו הן חוסות.

כשאהיה גדול אני רוצה להיות אדם עם שורשים וכנפיים.

(אמנון שמוש, תמונות מבית הספר העממי)

יום רביעי, 10 בפברואר 2010

הרהורים ותובנות



1. בית מעץ איז דה ריל דיל, מאן. ולמעשה כבר קדמני בזה רבי מאיר ברבי יצחק ("כימים אחדים" שם, שם) ואין לי הקטן אלא להסכים עמו הסכמא טובא. מסתובב אני במעוני החדש אנה ואנה, והרצפה נענית תחת רגליי וחורקת שירה. הללויה!

2. חשבתם שגבר עם מדיח כלים בבית הוא גבר משוחרר? עכשיו תחשבו על גבר עם מדיח כלים בבית ובנוסף שירות פינוי אשפה ישר מהדלת (מי אמר סחבק?). "ארצם של בני החורין. " oh, yeah.

3. האמריקאים לא אוהבים תמרורים. ככלות הכל, למה לבזבז שעות מוח יקרות כדי לחשוב מה משמעות הציור בתמרור כשאפשר פשוט לכתוב אותה? רק חסר שבמקום האור הירוק ברמזור יידלק הטקסט הלירי"alright, you can go on now, dude".

4. האמריקאים לא בקטע של הנצחת נבחרי, פקידי, עסקני, טרחני, זלזלי, מכרסמי, יונקי ומעופפי האומה בשמות הרחובות שלהם. ינוחו הללו בשלום על משכבם, או לחלופין יתרוצצו להם בשדות האחו ובעפאים, ואנחנו ניסע לנו ברחובות מגניבים כמו labyrinth lane או lightfoot drive.

5. עשרה קבין של תודה וסליחה ירדו לעולם. האמריקאים לקחו תשעה ואז הגדילו אותם (בשבעים וחמישה סנט בלבד!) לשבע עשרה. כולם פה ממלאים פיהם הודיה, נותנים בַּמחילה, מווֻלקאמים ונסלחים בכל רגע נתון. אמרתי לעצמי, adraba and adraba, הבה נצטרף לחגיגה, והחילותי להודות ולהיוודות, למחול ולהימחל כאחוז תזזית. כשחייגתי לחברת טלפוניה מקומית כדי להתקין במעוני קו טלפון, אינטרנט ושאר קטניות - זה נשמע בערך כך:
אני: הלו? 
החברה: הלו, זו ג'ניפר מדברת, אנד ת'נק יו שהתקשרת לחברה שלנו. סורי אם המתנת.
 
אני: הו, וולקאם, וכלל לא המתנתי, ת'נק יו.
 
ג'ניפר: הו, זה נפלא, ת'נק יו.
 
אני: הו לא, ת'נק
 יו, 
ג'ניפר: הו, איי אם סורי?
 
אני: אקסיוז מי?
 
ג'ניפר: הו, כמובן, ת'נק יו. מה תרצה?
 
אני: להזמין קו טלפון, ת'נק יו סו מאץ'.
 
ג'ניפר: הו, יו אר סו וולקאם. רק רגע, סורי, היכן אמרת שאתה גר?
 
אני: הו, טרם אמרתי. אקסיוז מי
 
ג'ניפר: הו לא, אקסיוז
 מי. טעות שלי 
אני: ובכן, אני גר ברחוב סאנזו.
 
ג'ניפר: נהדר. ת'נק יו. ברחוב פאנזו.
 
אני: הו לא, סורי. סאנזו. ב-
S. 
ג'ניפר: כן, פאנזו ב-
F. ת'נק יו 
אני: יו אר כה וולקאם, אך אני כה סורי. סאנזו ב-
S. כמו... כמו ב"סורי". 
ג'ניפר: אוהה, כמו ב"סורי". סו סורי.
 
אני: הו, כמובן, זה בסדר. ת'נק יו. וזה בטח בגלל המבטא שלי, אקסיוז מי.
 
ג'ניפר: הווו, יו אר וולקאם, ודרך אגב - וולקאם טו דה סטייטס!
 
אני: הו, ת'נק יו. הגעתי רק לפני יומיים. המבטא שלי עוד ישתפר.
 
ג'ניפר: הו, לא, המבטא שלך מצוין. אני כל כך - אבל כל כך - סורי.
 
אני: ד'אטס פיין. איי אם גוּד.
 
ג'ניפר: הו, באמת? דה ליין איזנ'ט גוּד?, הו, סורי, אקסיוז מי! אז אולי פשוט נתחיל מהתחלה?
 
אני: בשמחה. זה ממש נחמד מצדך. ת'נק יו ובד בבד יו אר וולקאם.
 
ג'ניפר: סורי?


ולפינה חדשה בבלוג - "מפי עוללים":
 
"אבא, הכסא הזה מדי נוֹפְלָנִי" (יונתן מנסה להתרגל לבוסטר החדש ברכב).

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה