שתי החרבות של ישועה לוי

על הספסל הארוך בקרון הרכבת הקלה ישב איש כבד גוף עם כיפת בד מהוהה ומשקפיים שחורים עבי מסגרת. הוא ברך את כל אנשי הקרון בבוקר טוב ואז קינח בפרץ צחוק ארוך ועז. כך שוב ושוב. מה יש? תצחקו גם אתם, סנט במשובה בנוסעים, כמה שיותר יותר טוב.
רבים מנמעני ברכתו נבוכו, הסיטו מבט. אני דווקא אהבתי והחזרתי חיוך גדול. האיש, מצדו, נענה בהתלהבות, פינה לי מקום לידו ואז שאל, אתה לא יודע מי אני?
לא, עניתי, האמת שלא.
אני ישועה לוי הפייטן, הכריז, לא מכיר? עושה חתונות, בר מצוות, שבתות, מה שאתה רק רוצה. הנה, קח טעימה:
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִ-אִי-שְׂמַ-אַ-ח מוֹ-אוֹ-אוֹ-אוֹ-שֵׁה
יִשְׂמַח מֹשֶׁהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶהֶה (ישועה מגלה באיחור ניכר שבחר בסולם גבוה מדי ועובר לפלצט נואש).
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶלְקוֹ
בְּמַתְּנַת חֶאֶאֶאֶלְקוֹ

מישהו בקהל השבוי שבקרון החל לרטון בקול נוכח ההופעה הבלתי צפויה. מה קרה? כולה טעימה, הצטדק ישועה לעומתו, אפילו ל"ומה נתת לו" לא הגעתי.
אני מצטער, שב ופנה אלי, נעצור כאן. בעיות עם הקהל כמו שאתה רואה, וחוץ מזה אני גם צריך לרדת. נמשיך בפעם אחרת.
גם אני צריך לרדת, אמרתי, הכל בסדר. בפעם אחרת.

ירדנו שנינו בתחנה המרכזית. כשעמדתי ברמזור חשתי טפיחה על שכמי. זה היה ישועה.
תודה שהקשבת לי, אמר, ואני לא באמת פייטן אמיתי. סתם אמרתי.
אתה שר יפה מאד, אמרתי, ומהלב. וזה מה שחשוב.
ישועה הביט בי בהשתאות. אתה חושב? הרבה אנשים לועגים עליי, גם על הצחוק וגם על השירים, אבל שתדע לך שאלה שתי החרבות שלי ואיתן אני נלחם בחושך, אחת בכל יד, כמו דוד המלך, ושאם לא היה לי את החרבות האלה - הוא כבר היה מנצח אותי ממזמן. ובכל זאת, הנה, ראית, לא כולם אוהבים. אתה חושב שאני צריך להפסיק?
לא, עניתי, מה פתאום. אל תפסיק. אל תפסיק אף פעם.