שלהי תשרי תשפ"ג: טסט במסעדה

הגשם הראשון שטף בלילה את האוויר והוא צלול ורענן. עוד מעט יבוא הירוק ויניס את החום-צהוב המשתרע כמרבד מלוא רוחב העין. בצדי הדרכים בחורי ישיבות בשחור ולבן, נעלי שבת ושקיות של סופר, מנסים לאצור עוד כמה חוויות לפני הישימון הגדול של זמן חורף.
שורות הגפנים מתחת להר בנטל, מול הפסל של נדיה כהן, כבר נצבעות בצבעים עזים של כתום ואדום. הסתיו מקדים את אותותיו השנה. לאורך ולרוחב המישורים הגדולים שמול עיניי טמונות פקעות של זיכרון וחמדה וגעגוע.

ליד אנדרטת כוח נתי מוצב טנק שוט צבוע כחדש, תגבורת לצריח הבודד שהיה מונח שם לפניו. אני שואל את נאדר, נהג הטריילר מביר אל מכסור שחונה בסמוך לטנק, אם השוט תפס טרמפ לכאן על הטריילר שלו, אבל נאדר צוחק ומסביר שהוא בכלל בעסקי שינוע של ציוד הנדסי כבד, ושאת הטנק הזקן בטח גרר לפה הצבא. כבישי צפון הגולן עוברים רמונט לפני שישוב החורף ויעשה בהם שמות, ונאדר מבסוט. יש הרבה פרנסה. גם טורבינות הענק שבזקה המדינה בנדיבות - יש שיאמרו גדולה מדי - במרחבי תל פארס ומבואות החרמונית מספקות למשאיות של נאדר ובניו בע"מ עבודה למכביר. כנפי הענק שלהן כבר מסתובבות ללא הפסק, חותכות את האויר הרחוץ בלהבי אדירים. בדרום מזרח נראות היטב הטורבינות הישנות מרכס בשנית, שיצאו בינתיים לפנסיה, ועומדות, דוממות ונכלמות בכתום ולבן, על פסגת הר בני רסן.

כוח נתי נאסף בחיפזון, זעיר פה זעיר שם, מטנקיסטים ששבו בבהילות מחו"ל, והצטרף להבקעה אל הגולן הסורי. המודיעין אמר שכביש קוניטרה דמשק יהיה פנוי מכוחות סורים משמעותיים. אז אמר. ראשית דיממו עליו חטיבות המילואים 179 ו-679 ואז תרם גם כוח נתי את חלקו לסאת הדמים של פתיחת הציר. זו אנדרטה חדשה, המאוחרת באנדרטאות הגולן, וכל פעם שאני מגיע אליה אני מגלה משהו חדש - כמו נתעורר בלוחמים הותיקים אחרי ארבעים שנה מין צורך עז ופתאומי להנציח, להציב יד ושם. שמות הנופלים חרותים על לבבות מתכת המשתלשלים מן השלט המרכזי "קול קרא והלכתי, הלכתי כי קרא הקול", וכעת גם על שלטים קטנים לצד עצים צעירים שניטעו בשדרה אל מול אזור ההבקעה.

מעט אחרי אלרום משחקים ילדים על אנדרטת פלס"ר 7, שנמחקה בקרב מר בשדה עגבניות מזרחית לבוקעתא ביום הרביעי למלחמה. לפני כמה שנים מצא ילד בתוך הנגמ"ש שבטבור האנדרטה את הדיסקית של איציק מבורך, סמ"פ הפלס"ר, והעביר אותה למשפחתו. קראתי לא מזמן שמבורך היה אחד משלושה נופלים בשורות מתפללי בית הכנסת הטורקי הקטנטן שברחוב סמילנסקי בבאר שבע. "בית השיטה של בתי הכנסת", נכתב שם.

מימין משתרעות רצועות הגפנים המרהיבות על צלע רכס הבוסטר, עליהן הירוקים יוצרים ניגוד עז גוון עם הסלע האדום של הר חרמונית. בעברו האחר של ההר, בפתחת עמק הבכא, עודד אביגדור קהלני את חייליו במילים חמות ורכות, כאב הפונה אל ילדיו, להתגבר על הפחד המצמית ולשוב לרמפות שלהם, שכבר נתפסו על ידי גלי טנקי ה-T בירוק-צהוב, במהלך שיכריע את המערכה על צפון הגולן.

במשרד של מכון הרישוי במסעדה אני מתענג שוב על השלושת-רבעי-עברית-רבע-ערבית השגורה על פי המקומיים. "אל מזגן", "אל מדפסת", "אל חוּתמת"; תוהה בפעם האלף האם באמת לא קיימות בערבית מילים לעצמים הללו או שמא הן פשוט ידידותיות פחות ממקבילותיהן העבריות.
במסלול הבדיקה מריע ביאן "שפם הנפץ" ספדי בתשואות אחרי כל שלב בטסט שהרכב עובר. אני כבר רגיל אבל מחייך כל פעם מחדש. חאמד, אחיו של ביאן אשר על המשרד, שוב מופתע מכך שאני לא שותה קפה שחור. "הייתי בטוח שעבר לך", הוא מחייך, נוטל את ה"אל חוּתמת" שלו וחותם על הרישיון ברוב טקס.

בדרך חזור אני עוצר כמנהגי תמיד אצל סוהיל ומונה, חבריי שעל אם הדרך בבוקעתא. סוהיל פורס לי זיתים עזי טעם ותפוחים אדומים אדומים ישר מהמטע שלו ומחווה בגיחוך כלפי השלט החדש "I LOVE BUQATA" שתקעו לו מול הפרדס. אני שואל אם הוא זוכר את הקרבות המרים שהתחוללו סביב הכפר שלו במלחמה. בטח, הוא משיב, נכנסנו לבתים וחיכינו, מה עוד יכולנו לעשות?

כשנגמרה המלחמה הלכתי לשדה העגבניות ההוא, אמר. הכל עוד היה שם, הכלים השרופים והריח של העשן והדם ואבק השריפה. הסתובבתי והרגשתי כאילו האדמה כבר מיואשת מאיתנו, בני האדם, שמגיחים לרגע על פניה ויורים אחד על השני ובום בום ואש ופיצוצים ואז הכל נגמר וכולם חוזרים הביתה והכל נשאר בדיוק אותו דבר, חוץ מהבחורים הצעירים שנפלו אצלה בין הסלעים וכבר לא יגדלו ולא יתחתנו ולא יולידו ילדים ולא יבנו בית.
והאדמה אוספת אל חיקה את האפר ואת הדם ואת הזיעה עם הריח של הפחד, נאנחת אנחה עמוקה וחוזרת לשתיקתה.