שלהי תשרי תשפ"ג: הפתעת יומולדת

 

רצה העליון, ויום לאחר "אחרי החגים" אני חוגג יומולדת, בואכה השבת שאחריו, הלוא היא שבת בראשית - שבת בר המצווה שלי.
נמצאנו למדים, אפוא, ש"אחרי החגים" שלי מתחיל ביום ראשון שאחרי שבת בראשית, אבל לא תשמעו אותי מתלונן.

ועל אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלי, שהקיפני בבני משפחה ובחברים מן המעלה היותר עליונה, והם מעתירים עלי אהבה וחגיגות הרבה למעלה מכפי כחי. ואיך זכיתי בכל אלה איני יודע, אולם כבעל הנס המכיר בניסו לבי אומר שירה והודיה על הטוב שנפל בחלקי.

ועוד כיוון העליון בדרכיו הנסתרות, שהחוויה העמוקה והמיוחדת ביותר מיום הולדתי דהשתא בטעות מקורה. אדם יקר מכל יקר הזמין עבורי כרטיסים להופעה, מיוחדת כפי טעמי, אולם בשגגה טעה בחודש אחד, ובהגיענו מצאנו שערים נעולים (שייפתחו ודאי בשעה טובה ומוצלחת בכ"ד בחשוון הבעל"ט).

ליד אולם ההופעות הנעול מצאנו בר הופעות חיות. ומאחר וכבר כיוונו לבותינו לכגון אלה, הציעה לנו מישהי מעובדי המקום להיכנס ולראות הופעה מיוחדת, לא שגרתית, של בחור עם שיתוק מוחין שייתן הופעת רוק מלאה עם ההרכב שלו.
קפיץ הסקרנות שלי נדרך באחת, ומה טוב שנדרך.

בחברה ובתקופה בהן גדלתי אנשים עם שיתוק מוחין מעולם לא היו בקדמת במה כלשהי. במקרה הטוב הם היו מאחור, ברקע. במקרה הפחות טוב הם הוסתרו, כפשוטו; נשלחו למוסדות ייעודיים וסגורים וחיו מחוץ לספקטרום החברתי של "האנשים הרגילים". מעולם, בכל ארבעים ושש שנותיי, לא ראיתי אדם עם שיתוק מוחין בפרונט של מיזם כלשהו.
עד לאותו ערב.

אנשים עם שיתוק מוחין מתקשים פעמים רבות בהגיית מילים, ולכן ליווה את ההופעה מיצג וידאו עם כתוביות של כל המילים כדי שייקַל עלינו, באי ההופעה, להבינן. הבחור עלה - רוקר אמיתי, אי אפשר לפספס - תפס את המיקרופון ונתן הופעה מלאה, בגבו ההרכב המהוקצע שלו. שיר אחרי שיר, שירים שכתב בעצמו, המשקפים את הקיום הפיזי השבור שמתווה המחלה - נותנים דרור גם לתסכול ולכעסים ולכאב, בלי עידון ובלי צנזורה; רוק צועק ובועט ונשכני, כמו שרוק צריך להיות.

וצפינו בהשתאות איך כל אנשי ההרכב - גיטריסט על-חלל ובסיסטית נהדרת ומתופף מצוין ועוד שני זמרי ליווי - מלווים את הבחור ומכוונים את עצמם כנגדו בתשומת לב ובפנים מאירות: הוא המוביל והם סביבו, כאילו היה זה הדבר הטבעי ביותר בעולם שבחור עם שיתוק מוחין יהיה פרונט-מן של להקת רוק.
אור רך של טוּב ויופי החל נוגהַ באפלולית הבר, יורד על ראשינו כטל.

שיאה של ההופעה, בעיניי, היה הקאבר שביצע ההרכב ל"רקדן האוטומטי" של צביקה פיק ז"ל.
כדי לעזור לסולן לבצע את הריקוד עלו לבמה שתי רקדניות צעירות ומקסימות, ובמין טריו מופלא, כשהוא באמצען, יצרו ריקוד שבו הן מותחות את זרועותיו ואת רגליו בהרמוניה עם תנועותיהן, והנה הוא כבר רוקד איתן, נישא על כנפי גופיהן, קורא תיגר על כבלי גופו ויכול להם.

אין לי מילים לתאר כמה גאתה לי הנפש, כמה התרחב לי הלב, כמה אור וחסד נגהו סביבותיי, כמה נפלאים היו אנשים שעל הבמה ואלה שבקהל...
איך התקבצו, כראוי ללילה בו נולדתי, כל הכוכבים באופק האסטרלי שלי, והסתדרו בסדר מושלם; הופכים שגגה טכנית לברכה גדולה ומעניקים לי חוויה מפתיעה, מרוממת, שלא אשכח כל חיי.