בית הכנסת האיסטנבולי (להלן,
בקיצור: "האיסטנבולי"), אחד מארבעת בתי הכנסת של העדה הספרדית ברובע
היהודי, היה עד ממש לאחרונה מקום משכנה של ק"ק שערי רצון, הקהילה הספרדית
פורטוגזית היחידה בארץ ישראל. הקהילה שלנו.
בשנים כתיקונן היינו מתפללים
באיסטנבולי רק בראש השנה ובהושענא רבה. בכל זאת, הוא שוכן בעיר העתיקה, מרחק שעה
וחצי הליכה מהבית שבבית וגן. בבקרי ראש השנה היינו קמים עם עלות השחר, ממלאים את
תיקי הגב בבקבוקי מים ובעוגות של אמא ויוצאים למסע. את הפסקת המנוחה של אמצע הדרך,
במנהרה שבכניסה לרחוב עזה, היה אבא, ששימש כבעל-תוקע של הקהילה, מנצל כדי להתאמן
על התקיעות.
הטיפוס חזרה אל בית וגן כחום היום כבר היה קשה יותר, אך למצער מצאנו נחמה בבטננו
המלאה להתפקע ממעדני הקידוש הנדיב שערכה הקהילה הקטנה בתום התפילה.
ויהי היום, בראש השנה אחד בתום
התפילה, עלה פרנס הקהילה, פרופ' אייזיק בן אבו, אל הבמה הקטנה של ארון הקודש, הידק
את הטלית הצרה על כתפיו והכריז "הגְבִּיר דוד בן אורי רודריגז גארסיא מכובד
השתא בעגלא לכהן בקודש כחתן תורה דק"ק שערי רצון".
לרגע אחד נחה נהרה על פני אבא למשמע הכיבוד הרם לו זכה, ובמשנהו התחלפה באחת בארשת
דאגה עמוקה נוכח השלכותיו הישירות.
במוצאי החג כינס אבא ישיבה משפחתית
דחופה לרגל ההתפתחויות.
אתם צריכים להבין שני דברים, אמר. קודם כל, כולנו נצטרך להגיע השנה לאיסטנבולי
בשמחת תורה. אין הנחות ואין שחרורים.
דבר שני, תשכחו משמחת תורה עולצת כמו בבית הכנסת שלנו כאן בבית וגן, עם "צאן
קדוישים" ומפי אל וקשירת ציציות וצוּ-וֶועיימֶן צוּ-וֶועיימֶן. לא מיניה ולא
מקצתיה. באיסטנבולי כל הקפה נמשכת בדיוק סיבוב עגול אחד, מארון הקודש לבימה וחזרה,
מתוזמנת בננו-שניות לפי הפרוטוקול. המתפללים האוחזים בספרי התורה צועדים זה בעקבות
זה בזהירות רבה, עקב בצד אגודל, לבל יזועו הספרים חלילה כמלוא נימה. מחשבות
פיגולים על ריקודים חלילה אף להעלות על בדל שפתיים. על כל המעמד נסוך ווייב של
תהלוכת לוויה ממלכתית סקוטית, מינוס חמת החלילים, ושלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. שנה
אחת, ילדים, זה הכל. נעבור את זה בשלום ונחזור לשמחה הרגילה שלנו בשכונה.
אבל ככל שהתקרב החג החל הזיק
הממזרי להתעורר באישוניו של אבא. למה בעצם - חשב בתחילה לעצמו, ואז הביא גם אותנו
בשערי הקנוניה שרקם - למה בעצם לא לנצל את ההזדמנות ההיסטורית שהקרה בפנינו העליון
כדי לבזוק על ההקפות באיסטנבולי א ביסעל שמחה, לא עלינו?
ולא, לא צריך לכוון גבוה מדי, כמובן. הקפה אחת בודדת מתוך השבע עם ריקודים
אמיתיים. זה הכל. אולי תיפקחנה עיני המתפללים לראות משהו אחר? אולי תהיה זו התחלה
של מסורת חדשה בקהילת שערי רצון? ומי יודע, אולי אף תחרוג מתישהו בעתיד מגבולות
ההקפה הבודדת? ושמא אפשר אף להעז ולחלום על שמחת תורה עתידית כלשהי, אי שם סביב
ה'תתכ"ד, בה יהדקו החברים את כובעי הצילינדר על הראשים ויקפצו בעיזוז במפי-אל
ויתנו בצו-וועיימן צו-וועיימן? אל תגידו יום יבוא - הביאו את היום.
מפה לשם נהרתה תכנית המבצע. שתי
ההקפות הראשונות תתבצענה באופן הנוּגה הרגיל, כדי להרדים את המתפללים ולהעצים את
אלמנט ההפתעה. בתחילת הקפה שלישית נפרוץ, אבא ואנחנו, אל מרכז ההקפה ונחל בריקודים
על בסיס תורת ה' תמימה פלאס טוב לי טוב לי תורת פיך. ומשם? נפלה נא ביד ה' כי רבים
רחמיו...
אין צורך לומר שדמיון הילדים שלנו ניצת במלוא עוזו נוכח האירועים ההיסטוריים
המתרגשים על ראשינו. לנגד עיני רוחנו נפרמו חבלי מסורות עתיקות ומבין השברים קמו
ונתרקמו, ממש כבחזון העצמות היבשות של יחזקאל בן בוזי, מעגלי הורה סוערים. לרגעים
אפילו הרשינו לעצמנו לחטוא בפנטזיות מרחיקות לכת אודות קשירת ציציות, ריקודי רכבת
חסרי עכבות ואפילו שת"פ עם המפזזים מבתי הכנסת השכנים.
ביום הפקודה, בוקר שמחת תורה,
התפצל הכוח המשפחתי. אבא ואחי הצעיר יצאו כחוליה קדמית כדי להגיע בזמן, ואילו אני
קיבלתי את הפיקוד על החוליה האחורית, בבחינת "ואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה
ולרגל הילדים". וזאת כי אמא, באחד ממופעי האהבה והמסירות הגדולים של כל
הזמנים, אשר במובנים רבים נותר בלתי נתפס בעיניי עד היום, צעדה ברגל מבית וגן עד
עיר העתיקה, למרות שההליכה קשתה עליה מאד כבר אז, עם ילדה קטנה ועוד תינוק בעגלה.
ההקפות החלו. האזהרות של אבא אודות
ווייב ההלוויה הסקוטית התגלו כמעודנות ביחס למציאות, אולם אנו לא שתנו לבנו לכל
אלה. בין צלעותינו נפרשו כנפי המהפכה וחיכו לרגע הפקודה.
בהקפה השלישית נתן אבא את האות, פרצנו שלושתנו אל מרכז ההקפה ופצחנו בריקוד הורה
סוער לפי תכנית הקרב. המתפללים סביבנו הביטו בנו בתדהמה מוחלטת. גל הלם של פריקת
עול, שבירת כלים ופריצת גדר ירד כשמיכה מקודקוד הכיפה משובצת הזכוכית של
האיסטנבולי וכיסה את עין הארץ. אבא החל להבין כי תחזיותינו לקו באופטימיות ממארת
וניסה להעריך מחדש את המצב. בהחלטה של רגע החל לעבור מתפלל מתפלל ולגרור אותו אל
המעגל שלנו. על פני הנגררים, רובם אנגלו-סקסים מעונבים ומנומסים כמלכת בריטניה,
יכולנו לראות בחוש את המאבק הפנימי בין צו הנימוס האלמנטרי להיענות לחיזוריו
הנואשים של אבא לבין ההכרה כי הם הופכים בעל כרחם שותפים לנבלה אשר לא תיעשה
במקומותינו. חלקם חזרו בהתגנבות יחידים מבוישת אל חיקם המנחם של המוכר והידוע,
ואילו חלקם האחר הצליח לשרוד במאמץ רב ובסבל בלתי מסותר עוד כמה סיבובים במעגל
החוטאים, עד שהגבאי הואיל בטובו לשוב להכרה חלקית, להכריז בקול ענות חלושה
"עד כאן הקפה שלישית" ולהושיעם סוף סוף מכף הקלע של הלא-נודע.
למותר לציין שבהקפות הנותרות,
השתרכנו, אבא ואנחנו, כמו ילדים טובים מאחורי שאר המתפללים, עקב בצד אגודל; מקבלים
על עצמנו בהכנעה את דין התנועה. יש מסורות, כך למדנו בדרך הקשה, שלא נועדו להשתבר.
עוד באותו הלילה התכנסה מועצת
הפורטוגזים העולמית בקָאל אֶל מֶדִיוֹ, בית הכנסת האמצעי, הסמוך לאיסטנבולי, מחתה
זיעת פוסט-טראומה קרה מתחת למצחות צילינדרים חמורי סבר וקיבלה שלוש החלטות
היסטוריות בזו הלשון:
א. חרף מעשיו החמורים, ומכוח זכות אבות, לא ינושל אבא ממעמדו כגבּיר וכחבר הקהילה.
ב. אבא ימשיך לכהן בקודש כבעל
תוקע, ולו בשל העובדה שאין בנמצא אף מועמד ריאלי להחליפו (האחרון שניסה לקה בהתקף
אסטמה חמור בעיצומו של מוסף).
ג. הגבּיר דוד בן אורי לא יכובד
עוד בחתנות תורה, בראשית או "כל הנערים" מעתה ועד עולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה