עיסא ומלחמתו בגדודי השקנאים

בערבו של יום טיול מתרונן בחולו של מועד נפגש הצמיג העייף שלנו באופן בלתי אמצעי עם בור גדל-מידות רגע לפני צומת גומא ואשכרה התפרק לגורמיו. למזלנו מצאנו הסתעפות קטנה מהכביש לכיוון מתחם בריכות דגים כדי לעמוד בבטחה ולהחליף גלגל בניחותא.
אלא מאי, שמפתח הברגים שלי, עייף לא פחות מהצמיג ולמוד פנצ'רים למכביר (אנחנו מהגולן, כידוע, באחריות מע"צ הסורית), הצליח לפתוח שלושה ברגים מתוך ארבעה לפני שהודיע רשמית וחגיגית שנשבר לו, פשוטו כמשמעו, והחל להסתובב על ריק.
פנצ'ר זה דבר מבאס גם ככה, אבל כשבורג אחד בודד מחליט לתקוע לך את כל האופרציה זה כבר מבחן של ממש לשלוות הנפש. נשאנו אפוא עינינו אל הרי נפתלי, מאין יבוא עזרנו.

כמה מאות מטרים צפונית אלינו, ליד בריכות הדגים, עמד טנדר מרוט. הוא נראה נטוש למדי, אבל בהתחשב במצבנו העגום החלטתי לנסות את מזלי. ומה טוב שכך עשיתי, כי מעבר לפריצת הדרך שהושגה בגזרת הפנצ'ר - זכיתי להכיר את עיסא, איש השקנאים.
עיסא היה חצי ישוב חצי שכוב בקבינה של הטנדר בתנוחת מארב, מחכה לשקנאי הראשון, הסקאוט. הוא הכי מסוכן, הסביר, כי הלהקה לא תרשה לעצמה להשקיע אנרגיה יקרה בנחיתה ובהמראה אם אין תמורה לאגרה, אז היא שולחת גשש. אם לא נכנסת בגשש עם כל מה שיש לך - החברים שלו שמרחפים למעלה יבינו שאפשר לפתוח שולחן אצלך בבריכה ואז באמת הלך עליך.

לאחר שחכך בדעתו לרגע, הרשה עיסא לעצמו לשבור כוננות לרגע כדי להביא לי את מפתח הברגים מארגז הכלים שמאחור ואז חזר מיד לסרוק במבטו את השמיים המאדימים.
קפיץ הסקרנות הידוע שלי כבר נדרך. יאללה, שהפנצ'ר יחכה קצת.

שאלתי את עיסא בעזרת מה הוא מגרש את ציפורי הענק. עם כל מה שיש לי, ענה. לירות בהם אסור וגם אם היה מותר לא הייתי עושה את זה בחיים. לבריכות הגדולות יש סירות קטנות על שלט שמבריחות אותם, אבל זו בריכה קטנה יחסית ואין מספיק כסף לסירה כזאת. אז מנסים לעשות כמה שיותר רעש. יש לי רובה גז וסירנות ואפילו לייזרים כאלה של מסיבות, אבל ראסמי זה כבר לא מזיז להם את הנוצה. התרגלו.

תשמע, ספק ידיו, אם להקה של התפלצים האלה נוחתת לך בבריכה הלכה לך עבודה של חודשים. אין חוכמות. אלה לא באים לנשנש בקטנה. ואל תשכח שחוץ מהארוחה יש להם במקור גם וואחד מחסן למלא.
אגב, רק לידיעה, פעם הם היו עוברים פה, עוצרים קצת וממשיכים דרומה. היום הם כבר הבינו שאפשר להעביר את כל החורף בכיף שלהם פה אצלנו בבופה, אז למה להם בכלל לעוף לאפריקה מלכתחילה?

למען האמת קשה היה לפספס את זיק ההתלהבות שניצת בעיניו של עיסא בשעה שדיבר על מושאי מארביו. תגיד, שאלתי, בסוף בסוף - אתה אוהב שקנאים או לא?
תשמע, נאנח עיסא, זה מורכב, ממש כמו בחיים. לכאורה הם האויב, אבל אחרי הכל זה בעל חיים, ממש כמונו. הם מגיעים מותשים ורעבים ורק רוצים להכניס משהו לבטן. פעם עוד היו עוצרים בדרך אבל עכשיו כל המסלול פיצוצים ומלחמות והם עפים דוך מהצפון עד אלינו. אז איך לא יהיו לי רחמים עליהם תגיד לי? חוץ מזה שהם באמת מיוחדים. אכפת להם אחד מהשני והם עוזרים אחד לשני לצוד.

ואז הוסיף: אני גם נוצרי, אל תשכח, ואצלנו השקנאי מסמל את ישו. אתה יודע למה?
משכתי בכתפיי.
כי כשאמא שקנאית מאכילה את הגוזלים שלה מהדגים שבתוך השק, הסביר, זה נראה מבחוץ כאילו היא נותנת להם לאכול את הבשר שלה, ממש כמו לחם הקודש שלנו.
וואלה, חייכתי, חידשת לי חידוש כפול.
כן, אמר, לכן כששואלים אותי מה אני עושה אני לא אומר "מבריח שקנאים". אני אומר שאני איש שקנאים. פעם אני מנצח אותם ופעם הם אותי, ממש כמו בחיים.

אחר כך החליף שומר אחר את עיסא, שירד מכוננות וישר בא לעזור לנו עם הגלגל. עזוב אחי, אמרתי לו, הרגע ירדת ממארב וחוץ מזה אנחנו מסתדרים מצוין וכבר עזרת לנו מאד עם המפתח.
אבל עיסא לא שעה להפצרותיי. נכון דיברנו קודם על השקנאים ועלינו, איך בסוף כולנו בעלי חיים?
נכון, עניתי.
אבל זהו, שלנו קוראים גם בני אדם, וזה לא סתם במקרה. אז תן לי להצדיק את זה שקוראים לי בן אדם ולהושיט לך יד. ובפעם אחרת, חייך, אתה תצדיק את זה שקוראים לך בן אדם ותעזור לי כשאצטרך. פעם נותנים ופעם מקבלים, לא? ממש כמו בחיים.