על הרכבת לחיפה, בשולחן
מולי, נער ונערה צעירים עם חולצות תואמות של נח"ת, נוער חובב תנ"ך. אולי
בדיוק חזרו מאיזו תנ"כיאדה או משהו. הוא בכיפת שטיח גדולה. היא בחצאית מטאטא.
מבטיהם לוהבים, לחייהם סמוקות. מטבע הדברים הם אינם אוחזים ידיים אך עיניהם אחוזות
כדבעי.
אני, כדרכי, מאזין.
- תחשוב על זה רגע, בעצם אנחנו נוסעים בתוואי של דרך הים
התנ"כית
- נכון. רואה פה מימין את זכרון יעקב על ההר? שם בערך היא פנתה מזרחה, לכיוון
מגידו ועמק יזרעאל
- קטע, בדיוק אתמול דיברנו על הקרב במגידו, זוכר?
- כן, פרעה נכֹה והצבא שלו עברו ממש כאן. יאשיהו ניסה לעצור אותם מזרחה מפה,
בפתחת העמק
- אבל למה בעצם? הרי לא היה לו סיכוי ופרעה נכֹה בכלל רק עבר פה
- קודם כל, כנראה הוא חשב שיש לו סיכוי, אבל באמת לא ברור עד הסוף למה. אולי
כרת ברית עם הבבלים, אולי סתם נמאס לו שהממלכה שלו הפכה לאוטוסטרדה של מעצמות
- וואו, תחשוב איזה אומץ, לצאת מול פרעה
- )מחייך) תכלס
- למה אתה מחייך?
- סתם, אמרת פרעה וזה פתאום הזכיר לי משהו. לא חשוב
- נו תגיד
- (מסמיק קלות) "לסוסתי ברכבי פרעה דִּמִּיתִיךְ רעייתי"
- (מחייכת) שאני אבין, אתה קראת לי סוסה עכשיו?
- (נבהל קמעה) לא, לא. זה לא ככה
- איך לא ככה?
- כי סוסתי זו מחמאה, לא עלבון. תחשבי נגיד על סוס מלחמה, כמה הוא אציל,
חסון, חזק
- (צוחקת) נו נו, לא ממש
השתכנעתי
- הנה, תראי, היא אומרת עליו
"דומה דודי לצבי או לעופר איילים". זה לא שהיא רוצה לומר שיש לו קרניים
או משהו, נכון?
- (צוחקת) טוב, עופר איילים, נחליק לך את זה. אתה יכול לקרוא לי סוסתי אם אתה ממש
רוצה, רק לא ליד אנשים דחילק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה