לפני כמה שבועות נקלעתי לבית חולים אחד עם בני
מחמדי (בדיקה תקופתית, הכל בסדר). באחת ממעליות המתכת הכעורות ירד איתי גבר צעיר,
שאמנם אחז בידו שני זרי פרחים, בונבוניירה ובלון גדול ובוהק של חסידה חדורת
שליחות, אבל באופן כללי נראה אומלל מאד. מבטו המבוהל תר אחר סימני הבנה בעיניי,
אבל לא ממש ידעתי מה בעצם אני אמור להבין. בסוף פשוט שאלתי אותו אם הכל בסדר.
אני לא יודע, אמר הבחור, אני באמת לא יודע. אשתי
גירשה אותי לפני שעה מהחדר ואני לא יודע מה לעשות.
יולדת? חייכתי. הוא הניד ראשו במבוכה.
תנשום עמוק הכל טוב, אמרתי לו, אתה לא הראשון ולא האחרון. חכה עוד קצת בחוץ ואז
תתחיל לחזור לאט לאט.
מה זאת אומרת לאט לאט? שאל, בעיניו הפחד המשונה.
בצבא היית חי"רניק? שאלתי. הוא הנהן.
יפה, עניתי, אז ממש כמו בלש"ביה. אם השטח מטוהר אתה מתקדם ואם לא אז לא.
המעלית הגיעה ליעדה. טפחתי על שכמו לעודדו, פניתי לדרכי ונזכרתי מוכנית בחנה
אוחנה, שכנתנו לחדר הלידה בבית החולים הכי גדול בנגב, לא חשוב שמות, לפני כך וכך
שנים טובות.
כשהפכנו שכניה כבר חצתה חנה אוחנה את השבוע ה-42
ודאגה ליידע את כולנו חדשות לבקרים ובקול רם מאד שנשבר לה רשמית וחגיגית. ככלל,
אני מניח שהסיקה כי כיוון שאנו ממילא מופרדים אלה מאלה בוילונות בלבד, הרי שמושגים
כמו שקט או פרטיות ממילא מתייתרים מאליהם, כאתרוג מהודר בשמחת תורה. יש לי זיכרון
בהיר מאד של בוקר שלם שבו התלבטה כל המחלקה בעל כורחה האם ידיות המטבח בבית החדש
אליו התעתדה לעבור משפחת אוחנה יהיו בצבע דקואז' פיסטוק או קרם ברולה.
אלו, למותר לציין, היו הדיונים העדינים.
במיטה השלישית שכבה אחלאם מהפזורה. כל פעם שיצאה
לרגע מהחדר דאגה חנה אוחנה להנמיך באורח נדיר את קולה ואז לקבוע נחרצות שאמנם רבים
מחבריה הטובים הם מהמגזר, מה השאלה בכלל, אבל פשוט העניין הוא שהנשים שלהם יולדות
בקולי קולות וכולם יודעים את זה, והנה בכל זאת שמים אותן איתנו באותו חדר ומה זה
צריך להיות ומתי כבר ישימו לזה סוף כי באמת כבר מספיק קשה פה גם ככה.
לבעלה של חנה אוחנה קראו ניסים, ובלבי פנימה ישר
קראתי לו ניסים אוניסים. כל פעם שבא ניסים אוניסים לבקר את רעייתו נלוו אליו שניים
שלושה מקררים אנושיים חד-הבעתיים. מדי פעם התכופפו המקררים כדי מחצית קומתם כדי
שניסים אוניסים יוכל ללחוש על אזנם פקודה כלשהי, אשר לתחושתי לפחות כללה מרכיבים
אקזוטיים כשק יוטה, מעדר ואתר בנייה עם לו"ז יציקה למחר-גג-מחרתיים.
אבל היו דברים שהיו גדולים גם על ניסים אוניסים.
למשל הרגע שבו חנה אוחנה נכנסה לתחילת שבוע 43 ואיבדה את זה סופית. אני זוכר את
הגבר המקועקע, נמוך הקומה ועצום הקיבורת, עומד עם הגורילות שלו במרחק בטוח מזוגתו
הרושפת, מעביר משקל מרגל לרגל במבוכה רבה, מביט בעיון רב במרכיבי הבונבוניירה
שהביא עמו על תקן קרבן אשם ובגדול מייחל שתפצה כבר האדמה את פיה ותבלע אותו ואת
מאבטחיו, ויפה דקה אחת קודם.
ובמחצית השבוע ה-43, כשכרעה חנה אוחנה סוף סוף
ללדת, רעדו הזגוגיות במחלקה כולה מעוצם זעקותיה. ניסים אוניסים האומלל עמד, חיוור
כסיד, מחוץ לחדר הלידה, מרחק חמישה מטרים ושני וילונות מאיתנו, ושמע בצוותא חדא עם
כל הקומה את אשתו מחרפת אותו ואת זכרו ואת כל שושלת אמותיו ואבותיו על מה שהעז
לעולל לה, מקללת את היום השחור שבו הסכימה להתחתן איתו ומתרה בו נוראות לבל יעז
עוד לגעת בה בחיים, ולו באצבע קטנה, לא כל שכן לעבר אותה שנית.
כשקמנו טרוטי עיניים בבוקר שלאחר מכן שמענו שני
תינוקות רכים פועים בחדרנו. בשקט בשקט ילדה אחלאם לפנות בוקר בן זכר, שחום עור
ושחור תלתל, ולא נודע כי בא אל חיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה