עצמאות באמשינוב

אמשינוב, השטיבעל השכונתי שלנו, היה ביתם החם של בני עדתי, ק"ק עדת מאחרי קום דבית וגן. שכיית חמדה של ממש במונחים של מאותגרי השחר. היכן עוד יכולת להגיע להתפלל לקראת חצות היום ולשמוע את החזן פוצח ב"הודו" ולא ב"אשרי"? היכן עוד יכולת לקפל את התפילין של שחרית ואז, בתנופה חדא, כבר לסגור את הפינה של מנחה על הדרך? א פלאדיגע זאך ממש. אכן, אין כל ספק כי סגולותיו הנפלאות של אמשינוב בתחום מתיחת זמן קריאת שמע אל מחוץ לגבולות האטמוספירה פיצו על כל מגרעותיו (וכאלה, אם להודות, היו כהנה וכהנה).

בימים רגילים העניק אמשינוב את חסדיו לבני כל המגזרים בנדיבות שווה מאד. ואולם מה יעשה נער סרוג תושב בית וגן אחרי לילה של חגיגות, פטישים וקצף במרכז העיר בליל עצמאות? מניינים סרוגים היו כמובן בנמצא, כולל קוד לבוש כחול-לבן לפי הספר, הלל שלם בברכה, שיר המעלות במנגינת התקווה וכל החבילה. אבל למי למען השם יש כוח לקום בשמונה בבוקר?

כך מצאנו את עצמנו, סרוגים חסרי משמעת עצמית בסיסית מכל רחבי השכונה, מדדים בלאות לכיוון אמשינוב בעשר וחצי בבוקר; מקווים בסתר לבנו לזכות במחילת העליון על שמכרנו ביודעין את הזכות להלל ולקלס את ראשית צמיחת גאולתנו, יסוד כסא ה' בעולם, תמורת נזיד העדשים המפוקפק של עוד שעתיים שינה.

כאן נעצור לרגע ונסביר כיצד עובדים העניינים באמשינוב, זאת לטובת האנשים שלוקחים את "יתעורר כארי לעבודת בוראו" קצת יותר ברצינות מאיתנו, בני ק"ק עמ"ק בית וגן.
נמצאו עשרה יהודים למניין אבל כל השטיבעל תפוס? לא קרה כלום. שמים מבטחנו באבא שבשמיים וישר מתחילים "הודו". אפילו בחצר. הן אל עליון לא יהדר פני דל. מהחצר מנסים להשתדרג אל הפרוזדור, משם אל הפרוזדור הפנימי יותר, וכך הלאה, חדר בתוך חדר, עד שמצליחים להשתלט על אחד משני בתי הכנסת של השטיבעל: המרכזי, הגדול, או הקטן יותר, הצופה על פני הרחוב.

אני לא חושב שמשהו אירע במכוון באותו בוקר היסטורי. בגדול, הדברים פשוט התגלגלו מאליהם. יצא איכשהו שהמניין הראשוני שהתאסף בחצר היה על טהרת חובשי הכיפה ההיא שהשכל בורח דרך החורים שלה. מבטים מהירים הוחלפו, הערכות מצב זהירות נֶהֱרוּ בתוככי הראשים פנימה ושאלה גדולה החלה להתרקם בחלל האוויר הדחוס: האם נצליח לבצע את עקיצת המאה - תפילת יום עצמאות מלאה ב-11 בבוקר בתוככי הקסבה החסידית של השכונה.

ראשית היה עלינו לוודא שימור של רוב סרוג במניין, וזאת כדי למנוע הצטברות מסה קריטית של סוסים טרויאנים מהמגזר המתחרה. לצורך כך נשלחו תצפיתנים יעודיים כדי לצוד מראש כל סרוג כיפה מאחר קום הבא בשערי אמשינוב ולצרף אותו מיידית לשורותינו. משהושג הרוב המיוחל, היה עלינו לייצר אווירת הכל-כרגיל עד שמגיעים לחלקים המעניינים בתפילת היום, אי שם אחרי שמונה עשרה. כך התקדמנו לנו בפרוזרורי השטיבעל, מעמידים פני תמימים גמורים. הוסכם שבית הכנסת עליו נשתלט לקראת ההלל יהיה הקטן יותר, כי בכל זאת גם להתגרוּת בגורל יש גבול. ואמנם, בתזמון מושלם, התפנה בית הכנסת הקטן בדיוק כשסיימנו שמונה עשרה במסדרון הסמוך. קדימה הסתער.

התחלקנו לתפקידים ביעילות שלא היתה מביישת את היחידה לאבטחת אישים. לבית הכנסת הקטן היו שתי דלתות בקיר הפנימי ושני חלונות בקיר החיצוני. העמדנו שני שומרים על כל דלת, שומר אחד על כל חלון ועוד שני משגיחים לשני החרדים האומללים שנקלעו למניין שלנו ולא שיערו בנפשם מה הולך לקרות סביבם עוד רגע. שרשרת פיקוד נקבעה, עמדות אסטרטגיות אוישו, שעונים אופסו, האות ניתן והחזן חצי קרא חצי לחש "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקרוא את ההלל".

התכנית המבצעית המקורית היה לעשות את זה שקט, מהר ואלגנטי. שקט, כדי למנוע משאר המתפללים שבחוץ להבין מה קורה ולפרוץ פנימה, ומהר, כדי לסיים את העסק לפני שבני המניין החרדים יספיקו להבין מה לעזאזל קורה להם מתחת לאף.
למותר לציין שכל התכנית היפה הזו התמוטטה כמגדל קלפים תוך חצי דקה. קצת קשה לומר הלל בשקט בשעה שכמחצית מבני המניין שאספת בחוץ כבר הספיקו לשכוח, מרוב עיזוז והתלהבות נוכח קדושת היום, היכן הם נמצאים. אם לא די בכך, חרדי המניין הבינו כבר ב"בצאת ישראל ממצרים" את אשר מתרחש והחלו להביע מחאות הולכות וגוברות. המשגיחים שהוצמדו אליהם מראש ניסו אמנם להסות אותם בקריאות "שאאאאא" נמרצות אבל זה החזיק בדיוק עד "ה' זכרנו יברך".

בינתיים החלו החסידים של אמשינוב להבין איזה תרגיל עוללנו להם במגרש הביתי והחלו דופקים בעוז על הדלתות ועל החלונות. החזן קיבל פקודה שאיננה משתמעת לשתי פנים להעביר להילוך שישי לפני שחומות יריחו הקטנה שלנו יקרסו ארצה ברעש גדול. בינתיים התכנסו מפקדי המניין לחפ"ק מאולתר ליד הבימה והחליטו ברוב קולות שעל הפטרת "עוד היום בנוב" ניאלץ בלי שום ספק לוותר הפעם.

את התפילה לשלום המדינה אמרנו תוך קיפול קדחתני של התפילין והכנות לנסיגה כוללת מהדלת הקרובה לחצר בחסות מחלקת הרתק שתספוג את קריאות הגעוואלד מהחסידים הצובאים על הדלת הראשית. את "אני מאמין באמונה שלמה" כבר שרנו תוך כדי פריצה החוצה, כולל מהחלונות מקדימה, אל עבר המרחב המוגן של הרחוב הסמוך.

אינני יודע לומר אם מבצעי "עצמאות באמשינוב" חזרו על עצמם בשנים שלאחר מכן. עבורי לפחות זו היתה הפעם היחידה. רק אבהיר שלא היתה כאן חלילה כל כוונה להכעיס או לתקוע לאחינו החרדים אצבע בעין, רק לנסות לרקוד איכשהו על כל החתונות ולצאת מזה בשלום. נראה לי שבסיכומם של דברים אפשר לומר שהצלחנו. בערך...

חג עצמאות שמח!

הכלה היהודיה ואברך המשי

הציור הזה ("כלה יהודיה" של רמברנדט. לא המקורי, לצערי הרב) היה תלוי בסלון של הוריי בקומה הראשונה מול החלון הגדול הפונה לרחוב, ועל כן נראה היטב לעוברים ולשבים בשכונתינו, בית וגן, ירושלים תובב"א.
יום אחד דפק לנו אברך משי אלמוני לחלוטין על הדלת, דרש בלי להתבלבל להוריד לאלתר את "הציור הלא צנוע שמכשיל את העוברים והשבים בשכונתנו" וחתם ב"והיה מחניך קדוש" המתבקש.

בתגובה הזמין אותו אבא (שמעולם לא פספס הזדמנות לארגן לעצמו קהל מאזינים) באדיבות פנימה אל סלון הבית, עשה לו סיבוב בין כל יצירות רמברנדט שעל הקירות (הולנדים, נו) והחל להרצות בלהט רב על המעבר המבורך שעשה הצייר הגדול מסגנון הבארוק האקסטרווגנטי והמוגזם אל משחקי האור והצל המאפיינים את הגדולות שביצירותיו. כשפנה בהתלהבות אל עבר "ירמיהו מבכה את חורבן ירושלים" כדי להדגים עד היכן הדברים מגיעים - ניצל האברך האומלל את ההזדמנות, ברח כל עוד נפשו בו ולא שב עוד לדפוק על דלתנו לעולם.

"הכלה היהודיה", מצדה, ניצבה על מקומה בגאון מול החלון הגדול הפונה לרחוב עד לקיץ שעבר, עם עזיבת הוריי לבַּקעה.

לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק ג' ואחרון

"בני ברית", הממלכה החילונית שמעבר להרי החושך (המטאפוריים), כמטחווי אבן (מטאפורית) מרחוב קאסוטו.
אצלנו כונו בפשטות "החילונִיאִים". אצל חלק מהילדים החרדים - "הגויים" (במלעיל מתבקש). עד כדי כך היה קודקוד נטול כיפה מחזה נדיר בשכונה.

העמק הגדול שהתפרש מרחוב שערי תורה מלוא רוחב האופק והיום מן הסתם כוסה שלמת בטון ומלט. שם היתה המערה החשמלית שלנו, רבע כוך במסלעת הירושלמית שבו התקנו כל דבר בעל כפתורים לחיצים שהצלחנו להניח עליו יד.
שם גם נערכו אימוני הצבא שלנו, "צבא פרנק 32" (שעבדכם שימש מפקדו, פלאס שני שומרי ראש כי המעמד מחייב), עם חרבות עץ, מגינים מקרטוני ירקות שסחבנו מכדורי הירקן ונשאו את סמל הכוחות המזוינים, מחלקת קשתים, מחלקת קלעים עם רוגטקות אימתניות של גולגולי ברוש ויחידת עילית בשם צק"ם (צוות קומנדו משוריין).

המלחמה הראשונה של הצבא שלנו מול צבא פרנק 34. אמנם היינו בעמדות נחותות, אבל הקרב הסתיים בכיבוש המעוז המבוצר של האויב (חכמה קטנה יחסית, בהינתן שננטש על ידי מגיניו מהסיבה הפשוטה שהאמהות שלהם קראו להם הביתה לארוחת ערב לפני האמהות שלנו). הנה תמו יום קרב וערבו.

סמינריסטיות אמריקאיות. בכל מקום. רק במקטע הרחוב שלנו היו שלושה סמינרים כאלה. להקות להקות פוסעות ברחובות השכונה ומצטהלות בדיבור רם ומשוחרר שהפך מהר מאד מושא לעגנו.

מנהג סמינרו-אמריקאי נוסף: לזרוק מהחלון היישר אל החצר המטונפת כל חפץ או בגד שאיבדו בו עניין. את בקבוקי התמרוקים החצי ריקים היינו אוספים מתחת לחלונותיהן, מערבבים את תכולותיהם ערבב היטב ורוקחים מהן מיני שיקויים סודיים על אש קטנה.

בנות האדמו"ר מאמשינוב, בחצאיות כחולות ארוכות וחולצות כפתורים תכולות, רודפות יחד איתנו אחרי כלב רחוב שאימצנו חד צדדית וזכה לשם המחייב "גיבור" (במלעיל מתבקש).

האצבעות של זוג האופטיקאים רוזנברג מרכיבות בעדינות משקפיים חדשות על פניי, מסגרת המתכת, שחוממה קלות לצורכי כיפוף ועיצוב, מעקצצת חום נעים על עורי. וכשאני פוקח עיניים העולם שוב חד ובהיר יותר.

המארב שהצבנו בסלון מדי ערב עצמאות כדי לנסות לתפוס על חם את הבנדיטים שהיו מגלחים את דגל ישראל הגדול ממעקה המרפסת של בית הוריי, אבל כל פעם נרדמנו על משמרתנו לפני שהגיעו. בסוף העביר אבא המיואש את הדגל אל סורגי החלון הגדול, הפנימיים יותר, ותשקוט הארץ.

המניין הקרבי ביותר שהשתתפתי בו בימי חלדי - פרי התעקשותנו, סרוגי הכיפה מאחרי הקום, לערוך תפילת יום עצמאות מלאה פלאס הלל שלם בברכה באמשינוב, כי למה לא בעצם.

חג הסוכות ההוא בו שילח העליון רוח קדים ירושלמית עזה שפירקה את סוכות העץ החדשות ברחוב והעיפה אותן לכל עבר משל היו קרטונים בשוק. כל הברגים והפרפרים המבריקים והעץ הממורק התגלו כשווים לקדחת. רק סוכת דוד המגולוונת, תפלצת העץ-פלדה האימתנית של אבא - שבז בכל מאדו ל"דפנות הצעצוע מהום-סנטר", לא משנה כמה התחננו, כי בעיניו סוכה צריך לבנות לכל הפחות עם פטיש ועוד כהנה וכהנה מסמרים מלוא חופניים, ולא רק עם ברגים ופרפרים "כמו לגו של ילדים" - הביטה אל הרוח בשתי עיני חלונותיה ולא קמה ולא זעה מפניה אף כמלוא נימה, ללמדנו שגם אם אתה חושב שאתה אויבער חוכעם - לפעמים פשוט צריך להקשיב לאבא ולסתום.

 

בתמונה: בית הכנסת הספרדי הגדול במפגש הרחובות בית וגן ועוזיאל, בעת בנייתו.

לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק ב'

  

שבתות הקיץ ארוכות. רחוב הרב פרנק אמנם רחב ידיים וכמובן ריק ממכוניות, אך אישה מבוגרת אחת, שזוכה אצלנו לכינוי הלא מחמיא "מכשפת הכדורים", נוהגת לרדת במפתיע, לחטוף לנו את הכדור ולעלות חזרה אל מבצרה. וזאת יש לדעת, כדור שהגיע עדי שערי מבצר מכשפת הכדורים אינו חוזר עוד עולמית.
מה עושים, אם כן? נודדים לקריית נוער. ממלכה אינסופית של שטחים ומסדרונות, מעברים ומגרשים. אמנם יש גדר, אבל המעצב הגאון שלה בנה אותה באופן שרווחיה מתאימים אחד לאחד למבנה גוף של ילד - צרים למטה ורחבים יותר למעלה. השתחלות פשוטה והופ, אנחנו בפנים. מעין עולם הבא יום שבת מנוחה. רק צריך להיזהר לא לאכול יותר מדי ממתקי שבת בפנים, שלא יארע בנו מעשה השועל בכרם, חלילה.

ליל יום העצמאות. מתפללים מהר בבית הכנסת שלנו (אוהב ישראל, "המקלט", שהפך עם השנים לבית יהודה) ואז רצים לתפוס מקום על החומה של בית אריאל, לחזות בזיקוקים מעל הר הרצל.

קול הסליחות באשמורת הבוקר מהמניין של ד"ר דופארק, ממש מתחת לבית הוריי.

המלחמה על ה"עננו" בבית הכנסת של משפחת עיני. אין חוקים. החזק שורד. רק לאדון עיני הזקן איש לא מעז לגנוב ולו בדל עננו אחד לרפואה. פריווילגיה של מייסדים.

חיים פרידברג, החזן של קהילת "אוהב ישראל - בית יהודה", עולה אל הבימה בערב יום הכיפורים בבניין של סמינר האמריקאיות (אליו היינו גולים בחגים מחמת הצורך במקום גדול יותר) פותח בכל נדרי, בוכה את נשמתו, וכולנו בוכים יחד עמו.

הרב שהרבני, החזן של ישיבת "תפארת שרגא", נושא קולו בבכיה וזועק "ושמע תקיעה, זוכרה לתרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה" וכולנו בוכים יחד עמו.

קורדיש רוקד בשמחת בית השואבה ליד ביתו ברחוב קאסוטו. שטריימל מלכות על ראשו, הוא מניע את כסא הגלגלים החשמלי שלו אחורה וקדימה ופניו לוהבות.

כרוזי הלוויות עוברים מדי שבוע ומכריזים "דִי לְוָיֶה פוּן הַרָב הגוֹיֶאן/הַרָבּוֹנִיס הַצִדְקוּנִיס", ממשיכים בשלל תארי כבוד בלתי נגמרים וחותמים ב"תֵּייצֶא מִבֵּיס הַלְוָיוֹת שַׁמְגָר לְהַהַהַהַר הַמְנוּוּוחֶעס".
ואז, בערב פסח תש"ן, בוקע מאותו כרוז עצמו שמו של חברנו מנחם ארנטל מהבניין ממול, צעיר ימים ושבע ייסורים, ולבנו נשבר בקרבנו.

ד"ר בלה שפירא צובטת את לחיינו בחיבה של אמת. ידיה כבר רועדות, אך את משמרת בריאות ילדי השכונה היא מסרבת לנטוש.

כדורי הירקן בורר תפוח אדום במיוחד, משפשף אותו בשרוול חולצתו ומגיש לי "קח תאכל, שיהיה לך כוח לבחור סחורה יפה".

בתמונה: בית הכנסת מגדל, כשעוד היה רק מגדל

לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק א'

גיברת שוורץ מהמכולת שמול אמשינוב לוחשת לנאדר, הפועל הערבי טוב הלב שלה, "נאדר, תביא לי מים, אני מתעלפת".

שלמה אגאי, הנהג המתוק מקו 39, מברך אותנו מדי בוקר לשלום כשאנו עולים עם הילקוטים של כיתה ב' על גבינו. ברדיו מושמעות שוב ושוב ססמאות הגיוס של מלחמת לבנון, "בובת חרסינה, בובת חרסינה", "קופסת שימורים, קופסת שימורים" ואנחנו מתפקעים מצחוק לשמע צירופי המילים המשונים הבוקעים מהמקלט. אני משער שאת היחידות המגויסות הם הצחיקו פחות...

בשטיבלאך של אמשינוב המניינים נודדים בין החדרים. מתחילים מהמסדרון, או אפילו מהחצר, ואז, לאורך התפילה, מנסים להשתדרג. בערב יום כיפור מתעופפות תרנגולות הכפרות בפרפורי גסיסה אחרונים לאורך ולרוחב החצר הפנימית של הבניין. אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותן, כילד, לא נגעתי בבשר חודשיים.

אנשי האדמו"ר מטאלנא מקוששים עשירי למניין לטובת בית המדרש הפצפון של חסידותם הזעירה בסוף רחוב הפסגה, והאדמו"ר הזקן מברך במאור פנים כל צוציק בר מצווה זב חוטם שגויס למשימה כמו היה א גרויסער חשובער ייד.

סיבובי "לראות ולהיראות" עם החבר'ה בערב שבת ברחוב הפסגה, בתפילה חרישית שבנות השבט עורכות סיבוב מקביל משלהן.

תשליך במאגר המים. ילדות שלמה של תשליך בלי לראות טיפת מים אחת לרפואה. אנשים נצמדים במאותיהם אל קיר האבן של המאגר ומפללים בסילודים משל היה מינימום הכותל המערבי.

ריח גריז, אבק והמתנה עולה מסככת תיקוני האופניים הירוקה של רומן. עד היום אזהה את הריח הזה בין אלף אחרים. אבנר, הבן הממשיך, תמיד בגופיה חושפת שרירים, רכון מעל גיגית מים, מנסה למצוא את החור העקשן של הפנצ'ר ומקלל את יומו ואת החור גם יחד.

ריח נעים של סבון עולה מידיהם המטופחות של הספר ובנו מרחוב הפסגה ליד הדואר, שכונו אצלנו "האפור והשחור" לפי צבע שיערם.

תהילים אצל אדון צבי כהן בבית כנסת "חסידים". אמנם היינו מזרוחניקים, אבל לממתקים שמקבלים בסוף אין השתייכות מגזרית, כידוע, והמארגנים בטח לא יגידו לא לילדים יהודים שבאים לומר תהילים, גם אם על ראשם מתנוססת הכיפה ההיא שהשכל בורח דרך החורים שלה.
בחורף היינו מקבלים מין כלי שחמט חלולים מפלסטיק ובתוכם אבקת זיפ מתוק-חמצמץ, בקיץ קרטיב ענבים בד"צ.
ילדים סרוגי כיפה לצד ילדים חרדים צועקים מלוא גרונם "אֲזַי עוֹבַר עַל נַפְשֵׁינוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹינִים, בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְסוֹנוֹנוּ טֶיייירֶף לְשִׁנֵּיהֶם, נַפְשֵׁינוּ כְּצִפּוֹר נִמְלֵיטוֹ, מִפַּאַח יוֹיקְשִׁים הַפַּאַח נִשְׁבּוֹר וַאֲנַאַחְנוּ נִמְלוֹטְנוּ", אך לבם מכוון כל כולו כנגד הקרטיבים הממתינים בארגזי הקרטון שעל הספסל, שלא ימסו בינתיים, חלילה, בחום של אוגוסט.

גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז

האיש העיוור מולל בעצבנות את כיסוי הגומי של ידית מקל ההליכה שלו וכבש את עיניו בקרקע. "בוא", אמר לו הקבצן שלמרגלותיו, שרוע על מזרן בין מעברי החצייה, "בוא, כבר אחת בלילה. אני בדיוק הולך לקנות לי פיצה עכשיו. בוא איתי ואקנה לך גם ונאכל ואחר כך נראה כבר".

ואני, הלך מתמיד עם תרמיל על הגב
מאזין נצחי לרחש העולם
צייד בלתי נלאה של רוח האדם
אני עברתי שם במקרה, ממש לשבריר שניה
שהספיק בדיוק כדי ללכוד את שבר השיחה הזה
לדעת רגע קצרצר, חמקמק, של אור יקרות בתוך החשיכה.
ואז לכתוב אותו פה, שתדעו אותו גם.

וְלִבִּי מְבַקֵּשׁ, תִּהְיֶה נִשְׁמַר

אב קושר לבנו הקטן את השרוכים בבוקר.
השרוכים, מצדם, דקיקים. "שרוכי חופש".
והבן, מצדו, עוד לא ממש יודע לקשור אותם היטב לבדו.

והאב יודע שהקשירה שלו צריכה להחזיק לפחות עד סוף יום הלימודים, כי אם תיפרם סביר להניח שלא יהיה מי שיקשור מחדש את נעלי בנו עד שישוב הביתה.

אז הוא תופס זווית מיטבית ומותח ומהדק, מותח ומהדק, ואצבעותיו עומלות לשקע בקשר את מרב המתח והחוסן. ויש שדעתו אינה נוחה מקשירתו והוא פורם וקושר מחדש ביתר עוז. שיחזיק.

ואז, על מפתן הדלת, הוא נזכר עד כמה מעשה קשירת השרוכים הוא בעצם רק שיקוף, מטאפורה, למשהו גדול בהרבה, והוא קורא לבנו המתרחק שישוב לרגע על עקבותיו ואז נושק לו שוב על ראשו ומאמץ אותו שוב חזק חזק אל לבו, נוטע בו עוז וחוסן שיספיקו עד שובו הביתה.

וְלִבִּי מְבַקֵּשׁ

תִּהְיֶה נִשְׁמַר

תִּהְיֶה אָהוּב וְקָרוֹב...

וְלִבִּי כּוֹרֵעַ

וּמִשְׁתַּחֲוֶה

חֲסֹךְ מִלִּבּוֹ בּוּשָׁה וְעֶלְבּוֹן וּפַחַד

עולה של תשובה

הערב קניתי פלאפל בטבריה. המוכר היה בחור צעיר, בן עשרים ומשהו, שפטפט בעליצות עם חברים שבאו לבקרו. תחתיו עבד מעין שוליה, אולי בן 15, שמאד השתדל אבל כל הזמן חטף צחוקים ודאחקות והערות על הראש מהמוכר ומחבריו. הרגשתי עקצוצים של אי נעימות על העור, אבל שתקתי.

כשהפיתה היתה מוכנה ביקשתי מהמוכר שיכניס לי פנימה גם חציל מטוגן או שניים והוא פקד על השוליה לעשות כן. היו מלקחיים ממש מול עיניו אבל הוא תר אחר אחרים ועורר עליו את זעמו של המוכר. "יא אללה איתך, איך אתה לא רואה את המלקחיים מול העיניים שלך?", צעק. "ראיתי אותם", התכווץ השוליה האומלל, "אבל הם היו בתוך הסלט וחשבתי ש...". המוכר וחבריו פרצו בצחוק לעגני.

תדע לך, אמרתי למוכר, שבזכות העובד שלך, שהיה לו אכפת ממני עד כדי כך שלא רצה להשתמש באותם מלקחיים, בזכותו אחזור לפה שוב ואקנה ממך עוד פעם.
הצחוק נדם.

ממש לפני שנכנסתי לרכב שמעתי מישהו רץ אחריי. זה היה המוכר. הוא נתן לי שקית נייר מלאה כדורי פלאפל חמים ואמר "תודה שאמרת גבר, אני אתקן".