לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק ג' ואחרון

"בני ברית", הממלכה החילונית שמעבר להרי החושך (המטאפוריים), כמטחווי אבן (מטאפורית) מרחוב קאסוטו.
אצלנו כונו בפשטות "החילונִיאִים". אצל חלק מהילדים החרדים - "הגויים" (במלעיל מתבקש). עד כדי כך היה קודקוד נטול כיפה מחזה נדיר בשכונה.

העמק הגדול שהתפרש מרחוב שערי תורה מלוא רוחב האופק והיום מן הסתם כוסה שלמת בטון ומלט. שם היתה המערה החשמלית שלנו, רבע כוך במסלעת הירושלמית שבו התקנו כל דבר בעל כפתורים לחיצים שהצלחנו להניח עליו יד.
שם גם נערכו אימוני הצבא שלנו, "צבא פרנק 32" (שעבדכם שימש מפקדו, פלאס שני שומרי ראש כי המעמד מחייב), עם חרבות עץ, מגינים מקרטוני ירקות שסחבנו מכדורי הירקן ונשאו את סמל הכוחות המזוינים, מחלקת קשתים, מחלקת קלעים עם רוגטקות אימתניות של גולגולי ברוש ויחידת עילית בשם צק"ם (צוות קומנדו משוריין).

המלחמה הראשונה של הצבא שלנו מול צבא פרנק 34. אמנם היינו בעמדות נחותות, אבל הקרב הסתיים בכיבוש המעוז המבוצר של האויב (חכמה קטנה יחסית, בהינתן שננטש על ידי מגיניו מהסיבה הפשוטה שהאמהות שלהם קראו להם הביתה לארוחת ערב לפני האמהות שלנו). הנה תמו יום קרב וערבו.

סמינריסטיות אמריקאיות. בכל מקום. רק במקטע הרחוב שלנו היו שלושה סמינרים כאלה. להקות להקות פוסעות ברחובות השכונה ומצטהלות בדיבור רם ומשוחרר שהפך מהר מאד מושא לעגנו.

מנהג סמינרו-אמריקאי נוסף: לזרוק מהחלון היישר אל החצר המטונפת כל חפץ או בגד שאיבדו בו עניין. את בקבוקי התמרוקים החצי ריקים היינו אוספים מתחת לחלונותיהן, מערבבים את תכולותיהם ערבב היטב ורוקחים מהן מיני שיקויים סודיים על אש קטנה.

בנות האדמו"ר מאמשינוב, בחצאיות כחולות ארוכות וחולצות כפתורים תכולות, רודפות יחד איתנו אחרי כלב רחוב שאימצנו חד צדדית וזכה לשם המחייב "גיבור" (במלעיל מתבקש).

האצבעות של זוג האופטיקאים רוזנברג מרכיבות בעדינות משקפיים חדשות על פניי, מסגרת המתכת, שחוממה קלות לצורכי כיפוף ועיצוב, מעקצצת חום נעים על עורי. וכשאני פוקח עיניים העולם שוב חד ובהיר יותר.

המארב שהצבנו בסלון מדי ערב עצמאות כדי לנסות לתפוס על חם את הבנדיטים שהיו מגלחים את דגל ישראל הגדול ממעקה המרפסת של בית הוריי, אבל כל פעם נרדמנו על משמרתנו לפני שהגיעו. בסוף העביר אבא המיואש את הדגל אל סורגי החלון הגדול, הפנימיים יותר, ותשקוט הארץ.

המניין הקרבי ביותר שהשתתפתי בו בימי חלדי - פרי התעקשותנו, סרוגי הכיפה מאחרי הקום, לערוך תפילת יום עצמאות מלאה פלאס הלל שלם בברכה באמשינוב, כי למה לא בעצם.

חג הסוכות ההוא בו שילח העליון רוח קדים ירושלמית עזה שפירקה את סוכות העץ החדשות ברחוב והעיפה אותן לכל עבר משל היו קרטונים בשוק. כל הברגים והפרפרים המבריקים והעץ הממורק התגלו כשווים לקדחת. רק סוכת דוד המגולוונת, תפלצת העץ-פלדה האימתנית של אבא - שבז בכל מאדו ל"דפנות הצעצוע מהום-סנטר", לא משנה כמה התחננו, כי בעיניו סוכה צריך לבנות לכל הפחות עם פטיש ועוד כהנה וכהנה מסמרים מלוא חופניים, ולא רק עם ברגים ופרפרים "כמו לגו של ילדים" - הביטה אל הרוח בשתי עיני חלונותיה ולא קמה ולא זעה מפניה אף כמלוא נימה, ללמדנו שגם אם אתה חושב שאתה אויבער חוכעם - לפעמים פשוט צריך להקשיב לאבא ולסתום.

 

בתמונה: בית הכנסת הספרדי הגדול במפגש הרחובות בית וגן ועוזיאל, בעת בנייתו.