לגדול בבית וגן: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי ילדות - חלק א'

גיברת שוורץ מהמכולת שמול אמשינוב לוחשת לנאדר, הפועל הערבי טוב הלב שלה, "נאדר, תביא לי מים, אני מתעלפת".

שלמה אגאי, הנהג המתוק מקו 39, מברך אותנו מדי בוקר לשלום כשאנו עולים עם הילקוטים של כיתה ב' על גבינו. ברדיו מושמעות שוב ושוב ססמאות הגיוס של מלחמת לבנון, "בובת חרסינה, בובת חרסינה", "קופסת שימורים, קופסת שימורים" ואנחנו מתפקעים מצחוק לשמע צירופי המילים המשונים הבוקעים מהמקלט. אני משער שאת היחידות המגויסות הם הצחיקו פחות...

בשטיבלאך של אמשינוב המניינים נודדים בין החדרים. מתחילים מהמסדרון, או אפילו מהחצר, ואז, לאורך התפילה, מנסים להשתדרג. בערב יום כיפור מתעופפות תרנגולות הכפרות בפרפורי גסיסה אחרונים לאורך ולרוחב החצר הפנימית של הבניין. אחרי הפעם הראשונה שראיתי אותן, כילד, לא נגעתי בבשר חודשיים.

אנשי האדמו"ר מטאלנא מקוששים עשירי למניין לטובת בית המדרש הפצפון של חסידותם הזעירה בסוף רחוב הפסגה, והאדמו"ר הזקן מברך במאור פנים כל צוציק בר מצווה זב חוטם שגויס למשימה כמו היה א גרויסער חשובער ייד.

סיבובי "לראות ולהיראות" עם החבר'ה בערב שבת ברחוב הפסגה, בתפילה חרישית שבנות השבט עורכות סיבוב מקביל משלהן.

תשליך במאגר המים. ילדות שלמה של תשליך בלי לראות טיפת מים אחת לרפואה. אנשים נצמדים במאותיהם אל קיר האבן של המאגר ומפללים בסילודים משל היה מינימום הכותל המערבי.

ריח גריז, אבק והמתנה עולה מסככת תיקוני האופניים הירוקה של רומן. עד היום אזהה את הריח הזה בין אלף אחרים. אבנר, הבן הממשיך, תמיד בגופיה חושפת שרירים, רכון מעל גיגית מים, מנסה למצוא את החור העקשן של הפנצ'ר ומקלל את יומו ואת החור גם יחד.

ריח נעים של סבון עולה מידיהם המטופחות של הספר ובנו מרחוב הפסגה ליד הדואר, שכונו אצלנו "האפור והשחור" לפי צבע שיערם.

תהילים אצל אדון צבי כהן בבית כנסת "חסידים". אמנם היינו מזרוחניקים, אבל לממתקים שמקבלים בסוף אין השתייכות מגזרית, כידוע, והמארגנים בטח לא יגידו לא לילדים יהודים שבאים לומר תהילים, גם אם על ראשם מתנוססת הכיפה ההיא שהשכל בורח דרך החורים שלה.
בחורף היינו מקבלים מין כלי שחמט חלולים מפלסטיק ובתוכם אבקת זיפ מתוק-חמצמץ, בקיץ קרטיב ענבים בד"צ.
ילדים סרוגי כיפה לצד ילדים חרדים צועקים מלוא גרונם "אֲזַי עוֹבַר עַל נַפְשֵׁינוּ הַמַּיִם הַזֵּידוֹינִים, בָּרוּךְ ה' שֶׁלֹּא נְסוֹנוֹנוּ טֶיייירֶף לְשִׁנֵּיהֶם, נַפְשֵׁינוּ כְּצִפּוֹר נִמְלֵיטוֹ, מִפַּאַח יוֹיקְשִׁים הַפַּאַח נִשְׁבּוֹר וַאֲנַאַחְנוּ נִמְלוֹטְנוּ", אך לבם מכוון כל כולו כנגד הקרטיבים הממתינים בארגזי הקרטון שעל הספסל, שלא ימסו בינתיים, חלילה, בחום של אוגוסט.