20.8.19: נעמלי בת 16

סיפור קטן שהיה באמת על מחסומים ושבירתם (ואולי, מי יודע, גם על קארמה של אנרגיה טובה).

ה-20 באוגוסט 2002 מצא אותי בתעסוקה מבצעית בשומרון. יחד עם חיילים נוספים מהפלוגה שלי איישתי את המחסום הדרומי של שכם. היה חם ומאובק. הימים ימי שיא האינתיפאדה השניה ועל העיר הוטל כתר. האוויר היה מוטרף מפחד ושנאה.

ציבור מיוזע ומיואש הצטופף לפני המחסום. מלכתחילה היה ברור שהתקהלו שם יותר מדי אנשים משניתן יהיה להעביר על בסיס הומניטרי, ושרק מיעוטם יזכו לעבור את הבטונדות וגדר התיל ולהמשיך הלאה. הנוכחים משני צדי המתרס הפנימו זאת אט אט, כל צד בדרכו. מן הצד הישראלי הגבירו המילואימניקים המותשים את קצב הקללות העסיסיות שסיננו בינם לבין עצמם, מנסים לחשב את הזמן שנותר עד לקץ משימתם המעיקה. דבוקת הפלסטינים, מצידה, הצמיחה עד מהרה עשרות רבות של זרועות שנופפו במרץ רב, מנסות ללכוד את מבטי החיילים ואת תשומת ליבם, ולשכנע אותם כי דווקא בעליהן חייבים לעבור את המחסום ברגע זה ממש.

בקצה המחסום, הרחק מהמולת הממתינים, עמד אדם צעיר והמתין בשקט. סערת הנפש שהשתקפה במבטו משכה את תשומת לבי. ניגשתי אליו. בקול רועד מהתרגשות הוא סיפר לי כי אשתו ילדה את בנם הבכור בבית חולים ברמאללה לאחר ציפייה של שנים, ואילו הוא תקוע כאן בשכם המסוגרת, ללא יכולת לראות את אשתו ואת בנו לו חיכה זמן רב כל כך. בו ברגע גמלה בלבי ההחלטה שאת האדם הזה אעביר ויהי מה. נטלתי ממנו את תעודת הזהות ועליתי בקשר מול החמ"ל הגדודי. "מבקש בדיקת ת.ז.". ממתין. הרשת כורעת תחת עומס הפניות. הסמב"צים עצבניים מתמיד: "אין זמן". "תחזור אח"כ". "אין אישור, חוזר - אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל החטיבה. לא נענה. ממתין. ממתין. "אין אפשרות לברר מספר ת.ז.". "העומס רב מדי". "לא מתפקידנו". "אין אישור"... לא מתייאש. עולה מול חמ"ל האוגדה. "נחזור אליך". ממתין. ממתין. השעות חולפות. השמש כבר עומדת לשקוע. עוד מעט ייסגר המחסום והעוצר יוטל מחדש. לא נענה. מנסה שוב. סוף סוף סמב"צית נחמדה, סבלנית. מקריא שוב את המספר. המתן. ממתין. חוזרת אלי. יש אישור!

קפצתי מהעמדה ורצתי אליו. סע לרמאללה, אמרתי לו, וחבק את אשתך והילד. מזל טוב!
עיני האיש דמעו. לחצתי את ידו ועקבתי אחריו במבטי עד שנעלם בעיקול הדרך, ממש עם שקיעת השמש. רק אז פרשתי אל תוך העמדה, הסרתי את הקסדה ואת השכפו"ד והנשק, טמנתי את ראשי בין ידיי ובכיתי. בכיתי עליו, שבוי בכבלי מציאות מטורפת הקורעת אותו מעריסת בנו לו ייחל והתפלל שנים ארוכות. ועל אשתו, המצפה בעיר זרה לבעלה ואבי בנה. וגם על ילדנו שלנו, שאנו כה כמהים לו והוא עודנו מבושש לבוא.

ובדיוק שנה לאחר מכן - ב-20 באוגוסט 2003, עם שקיעת השמש - באה לאוויר העולם נעמה בתנו הבכורה ואלף שמשות זרחו באופק חיינו. ומני אז ועד היום הן נוגהות את אורה המיוחד לה, המשמח אלהים ואנשים גם יחד.