הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב שני ואחרון

ילדים אהובים,
עוד יום עולה לו מעל לפסגות האלפים הצרפתים. גל חום שוטף את אירופה והמזגן בפיג'ו שלנו עובד בפול ווליום. השלגים מפשירים בעוז במרומי הפסגות הלבנות, קרחוני הענק נמסים לאיטם וצלעות ההרים הכבירים נוטפות מפלים ופלגי מים. היום אנו בדרך ל"ונציה הצרפתית", הלוא היא אנסי היפהפיה, שתמונותיה שבו את לבנו כבר בארץ.

בדרך לאנסי אנו עוצרים לחניית ביניים בגשר תלוי כביר, הלוא הוא גשר קרלו אלברטו. בזמן בנייתו היה הגשר הגבוה באירופה וגם כיום הוא הגשר התלוי הגבוה בתחומיה, נמתח בין ארבעה צריחי ענק בסגנון ימי הביניים, שניים בכל צד, וצופה על הקניון התלול שתחתיו (ומדרום גם על גשר הקשת המודרני שנמתח בסמוך אליו מעל אותו קניון עצמו). הגשר, כך למדתי מאוחר יותר, נבנה כמתת הוקרה לקרלו אלברטו מלך סרדיניה. קרלו עצמו היה מלך לא מוצלח במיוחד, שסיים את חייו בעליבות הגלות בפורטוגל לאחר שלא הצליח לגבור על האוסטרים בשדה הקרב במסגרת ניסיונותיו לאחד את איטליה. לרוב מזלו, מעבר לגשר שנקרא על שמו - הותיר קרלו אלברטו בעולם גם את בנו, ויטוריו אימנואלה השני, שהצליח בגדול היכן שכשל אביו, איחד את איטליה והיה למלכה הראשון של איטליה המאוחדת ולאחד האישים החשובים בהיסטוריה האיטלקית (תשאלו את סבתא).

אנסי מקבלת את פנינו במזג אוויר שמשי ובהמולה מתרוננת של יום ראשון. המונים פורסים שמיכות ומחצלות סביב אגם אנסי, שהקנה לעיר את פרסומה והדרה. זהו אחד האגמים הגדולים בצרפת, שנוצר, ממש כמו תופעות טבע רבות אחרות בסביבת האלפים הצרפתיים, מקרחון גדול שנמס לו אי שם בעבר הרחוק. אגם אנסי גם שולח זרועות אל הרובע העתיק היפה של העיר ושוזר תעלות מים לאורכו ולרוחבו, מה שהעניק לאנסי את הכינוי שזכרנו למעלה. אם נהיה כנים, אנסי היא לא באמת ונציה, או משהו שמתקרב אליה, אבל היא יפהפיה אמיתית בזכות עצמה ויופיה הרחיב את לבנו עד מאד.

למחרת חוזרת קרן לעמל יומה ואני שב ומתיישב לי בפיג'ו הנאמנה, שזה אולי המקום לספר לכם גם על מעלליה הפחות קולגיאליים. הלוא תסכימו איתי, שאם יוצא לכם להסתובב עם רכב שכל מה שצריך לעשות כדי להניע אותו הוא ללחוץ על כפתור הסטארט (אכן, אין מפתח ואין קודן) כדאי מאד להקפיד לנעול אותו. ואולם, מעשה שטן, תמיד כשחזרנו לרכב מצאנו אותו פתוח, לא משנה כמה פעמים נעלנו אותו לפני שעזבנו. מה עושים? טלפון קצר לחברת ההשכרה העמיד אותנו על טעותנו ועל הדרך הוציא אותנו בורים טכנולוגית באופן מביך למדי. הנה כי כן מסתבר, כי כל אימת שקרבים אל הצרפתיה המתוחכמת עם המפתח בכיס, יודעת הגוילעמע מאשינע לזהות אותו ונפתחת לכבודו אוטומטית. נו, למדנו משהו.

ומכל מקום, כרגע שועטת המתוחכמת על הכבישים הנמתחים מאנמאס לכיוון דרום מזרח, בדרכה אל הסבא הגדול, שגיב הלבנים, הלוא הוא המון בלאן – ההר הלבן, ההר הגבוה באלפים והשני בגובהו באירופה, שמושך אליו מטפסים מכל רחבי העולם, וכדרכם של הרים מסוגו גם מקפיד לקטול אי אלו מהם בדרכם לכבוש את פסגתו. העובדה הזו לא עוצרת כמובן את זרם המטפסים. כמו באוורסט, ב-K2 ובהרי ענק נוספים, מתעקשים היבחושים האנושיים לקרוא תיגר על פסגות הענק הטמירות גם במחיר סיכון חייהם. אגב, בעבר הלא רחוק התחכם ההר גם למרוח על מדרונותיו שני מטוסים הודיים שטייסיהם טעו בחישוב לקראת נחיתה בנמל התעופה של ז'נבה והפגישו את מטוסיהם עם מכיתות הצור המשוננות של פסגתו.

סמוך למון בלאן, על אותו הרכס, מתנשא הר לא פעוט בפני עצמו העונה לשם המעניין אגי דה מידי, ובתרגום חופשי "מחט הצהריים". זאת על שום מה? על שום שאם מביטים עליו מהכנסיה שבטבורה של שאמוני, העיירה שלמרגלות המון בלאן, השמש עומדת בצהריים בדיוק מעל השפיץ של פסגתו. אגי דה מידי מאפשר גם לעצלנים מדופלמים לנשום אויר פסגות בעזרת מערכת של שני רכבלים המטפסים אל מרומיו. הראשון, הסגור, נושא אותי משאמוני אל עבר תחנת מעבר בחצי הגובה, וממנה אני ממשיך את המסע ברכבל פתוח. הגבהים מסחררים ולוקח זמן להתרגל לחוויה המצמיתה, קצת כמו בלונה פארק. אבל משמסכין הגוף עם פחד הגבהים והעיניים מביטות סביב - הנופים המתגלים עוצרי נשימה, משכרים ביופיים. אני מנצל את העובדה שספסלי הרכבל מעליי ומתחתיי ריקים וצורח מלוא ריאותיי אל מול הפסגות הצחורות.
סמוך לפסגה הרכבל עוצר, ואני מוצא לי מדרון ראוי ומושלג לטפס עליו  (בכל זאת, גם לנצנוץ יש גבול). בסופו של הטיפוס אני עומד בשלג עד ברכיי אבל מוריד חולצה בשל המאמץ. סוריאליסטי משהו. מכאן אני שם פעמיי במסלול משכר חושים אל אגם לאק בלאן, האגם הלבן, שמשובץ כפנינה על קו הרכס ומזכה אותי במראה מהפנט של לבן וכחול, תכלת וירוק. התחושה היא כזו שקשה לתאר במילים. משהו על גבול ההזיה.

קשה עלי פרידתו של הסבא הכביר, אבל השעון דוחק. את היום האחרון לשיטוטיי אני מקדיש לקשת הפרסה האלפינית שליד סיקסט פר א שבאל, אחד מאדירי הטבע המפעימים שראיתי בימי חלדי. בשורת תהליכים גיאולוגים שאין לי בהם מושג וחצי מושג, הלכה והתהוותה בתוך רכס האלפים קשת פרסתית, חצי סהר אדיר ממדים, גובהו כגובה ההרים שסביבו. העמידה מול הקשת היא חוויה מהפנטת. מסובבים את הראש מגבולה האחד לגבולה השני ומתחילים לספור מפלים. במורד צוקיה הכבירים של הקשת נופלים מגובה עצום עשרות מפלים שמקורם מהשלג המפשיר על פסגותיה. המרחק מאט את תנועת המים הנופלים והכל נראה כמו בתוך חלום. העין גומעת וגומעת את המראות המופלאים ואינה שובעת.

האתר מציע גם מסלולי הליכה לרוחב ולגובה הקשת אבל לי יש מטוס לתפוס ואני נפרד, אסיר תודה, מן המחזה המיוחד הזה.

בפעם אחרונה אני גומע את כבישי מחוז סבואה לכיוון ז'נבה, אוסף את קרן ממשרדיה ואנו חוצים את העיר השוויצרית בדרכנו לשדה התעופה. שם כבר מתמרק לו לכבודנו מטוס האיירבוס האדום-לבן של סוויס אייר. הוא ייקח אותנו אל נמל התעופה המצוחצח של ציריך. משם ימריא לו איירבוס נוסף, ינסוק עם רדת ליל מעל שלוות הרי שווייץ ואגמיה, יטה את חרטומו דרום מזרחה וייקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות וגעגועים מלוא הטנא מאתנו,

קרן ואבא המטיילים בעולם.