הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב ראשון בסדרה

ילדים אהובים,

לאחר חניה קצרה בוינה, נחתנו בז'נבה בשעת ליל. ז'נבה יושבת בדיוק על הגבול בין שווייץ לצרפת, כך שבעצם נחתנו בצד השוויצרי אבל את הרכב אספנו בצד הצרפתי. ואיך עוברים משווייץ לצרפת? בהליכה של חמש דקות בתוך הטרמינל. אירופה של היום היא יבשת אחרת מזו של הדורות הקודמים, ואת ה"גבול" שבין שתי המדינות חצינו כסכין בחמאה אין ספור פעמים.

כמו בטיולים הקודמים גם הפעם דבקנו בסמל האריה השואג, אבל השתדרגנו לפיג'ו 308 דנדשה ומשוכללת. בהמשך המסע היא תקפיד להוכיח לנו פעמים רבות עד כמה מתוחכמת היא. מפה לשם השעה שעת ליל ובטננו הומה, אבל בתחנת דלק סמוכה לשדה חונה משאית האוכל של חאלד וחבריו וקורצת לנו בצבעי ניאון עליזים. כשחאלד שומע שאנחנו מישראל הוא מנהנן בהתלהבות ומספר לנו שמוצאו מג'רבה, עיר הכהנים התוניסאית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת.

אנמאס, העיר בה שוכן אחר כבוד מלוננו "קמפניל", היא עיירת גבול בסיסית למדי, בוודאי בהשוואה לשכנתה השוויצרית, ובימים הבאים היא תהיה לא יותר מבסיס לטיולי הכוכב שלנו. למחרת בבוקר קרן משכימה לעמל יומה ואילו אני מתיישב לי בפיג'ו המפנקת, מדליק רדיו על מלל כלשהו כדי להיכנס לאווירה, הכנפיים נפרשות להן מתוך כלוב צלעותיי ואני ממריא להרפתקה הצרפתית שלי ופניי דרום-מזרחה, אל הקדמונים השגיבים משונני הצוקים ועטורי הכתרים הלבנים, הלוא הם האלפים הצרפתיים.

לאט לאט מתחלף הנוף מאורבני לכפרי ואני נכנס לממלכת מחוז סבואה שבתחומיה יתקיימו טיולינו. יופייה של צרפת הכפרית עוצר נשימה. למרגלות הרי הענק בזוקים כפרים אדומי גגות טבולים בפרחים ובירק מלוא העין. בין היערות העבותים זורמים נחלים שוצפים, העושים את דרכם מטה הישר מפסגות ההרים הלבנות. הכביש עובר בינות לכפרים וחושף את נוים. למרבה השמחה הכפריים הצרפתים לא מסתפקים בשכיות החמדה שהעתיר עליהם הטבע ביד רחבה והם תורמים ליופי הכללי עוד משלהם. הבתים כאן באים בשלל צורות וצבעים, מנוקדים פרחים ממפתן ועד גג. פרחים גודשים גם את הכיכרות והרחובות בשלל תבניות ואדניות. הסמטאות שלוות וציוריות והאנשים כולם מאירים לי פנים. אנגלית לא ממש מדברים בצרפת, לפחות בזו הכפרית, אבל מי צריך אנגלית נוכח השלווה הצרפתית הזו: "בונז'ור מסייה", "בונסואר מסייה", "מרסי", "אורוואר", "בון אפטיט", "דאקור". לאט לאט הנעימות דובקת בי, משרשת דעות קדומות על הסנוביות והשחצנות המיוחסות על פי רוב לזוללי הצפרדעים.  

בכל כפר תמצאו מאפיה, בולונז'ורי. בארץ מאפייה היא לחמניות טריות, בורקס ורוגלך לפי משקל, אבל חנויות הבולונז'ורי בצרפת הן מקדש-מעט לאמנות האפייה. המאפים מוקפדים עד לרמת אמנות ממש ובהתאמה מוצגים לראווה בויטרינות שקופות כיאה להם ולשכמותם. בייחוד הפכו חביבים עלי מאפי הפירות הנימוחים בפה בקשת מרהיבה של טעמים. עוד בכל כפר: אנדרטאות יפות ומכמירות לב לזכר בני הכפרים שנפלו בשתי מלחמות העולם (בשתיהן היתה צרפת מעורבת עד צוואר). לא נכחד, נראה כי הצרפתים טובים יותר בבניית אנדרטאות מאשר בלהילחם, באשר בשתי מלחמות העולם הם הפגינו בעיקר מתודות שונות ומגוונות של נסיגה, התקפלות ומנוסה כללית (וידועה הבדיחה על הטנקים הצרפתים בעלי ההילוך הקדמי הבודד וששת ההילוכים האחוריים). בייחוד מעציבות האנדרטאות לזכר נופלי מלחמת העולם הראשונה, כשמיליוני צעירים מכל מדינות אירופה הוקרבו על מזבח הפעלה שרירותית של בריתות בינלאומיות במלחמה מטופשת וחסרת תכלית.  

למרגלות האלפים הדרך מתחילה להתעקל ולטפס מעלה. רשתות גדולות בצדי הדרכים אמורות לתפוס את סלעי הענק שהאלפים מנערים מדי פעם מדש מדרונותיהם. מעבר לעיקול מחכה מורזין היפה (והמתויירת עד זרא). מורזין מציעה למשחריה מדרונות תלולים וקניונים שוצפים ורחובותיה מלאים רוכבי דאונהיל מקוסדים ועטויי מגינים. הרגע סיימו לגלוש על אופניהם את המורדות המסולעים שסביב העיירה וכעת, רועדים מהתרגשות, עיניהם לא רואות עוד דבר מלבד הדרך המהירה ביותר לרכבל שייקח אותם ואת אופניהם שוב לפסגה. הרכבלים במורזין עובדים בלי הפסקה, הקרונות יורדים ריקים ועולים עמוסי ציוד ורוכבים להוטים ושיכורי מדרונות.

מאחר ובכושרי הנוכחי לא רצוי שאצטרף לרוכבים הללו, פן אתפזר כפינייאטה לאורך המורד כולו, אני נפרד ממורזין ושם פעמיי אל היעד הבא.

גורז'ה דו פונט דו דיאבלה, קניון גשר השטן, הוא מהמקומות היפים והמיוחדים שראיתי בצרפת ובכלל. קרחון ענק מעידן הקרח התמוסס לו ולאיטו ומימיו חתרו דרך סלע הגיר הרך מטה מטה, יוצרים קניון צר ועמוק מאד. עוד כך וכך שנים חלפו להן, ובולדר ענק הידרדר ונתקע בדיוק בין כתלי הקניון, מותח מעין גשר טבעי בין שתי גדותיו. לאורך השנים ניסו היבחושים האנושיים להתחכם לאדיר הטבע הזה וירדו לקניון התלול במערכת מסוכנת להפליא של חבלים ומדרגות חצובות בסלע החלקלק, מהסוג שאם החלקת מהן לא תקבל הזדמנות שניה. רק ב-1948 נחנכה מערכת המדרגות המסודרת לאורך כל המתלול עד לערוץ הנחל.

תשאלו מה ענין השטן לפה? ובכן, לפי האגדה המקומית, הגשר הטבעי שזכרנו קודם היה למעשה מתנת השטן לבני האנוש. קודם לו ניסו הללו לחצות את הערוץ התלול ללא הצלחה מרובה, אך כשפנו ברוב ייאושם לאלוהיהם וביקשו עזרה, הפכו הללו לפתע עסוקים מאד וחמקו באלגנטיות מהסינג'ור. השטן מצדו הביע נכונות מפתיעה לעזור, אולם, כמנהגם של שטנים מאז ומעולם, הכניס קוץ דוקרני במיוחד לאליית הצעתו: האדם הראשון שחוצה את הגשר צריך להיות מוקרב לו לעולה. בלית ברירה הסכימו בני האדם לעסקה, אך ברגע האמת (כמה צפוי) השתפנו ושלחו עז לחצות ראשונה. השטן לקח את התרמית באופן אישי מאד, ומאז הוא אורב למבקרי הקניון וחוכך אם ליטול מהם את נקמתו (שני חרכים מאירים וסמוכים בתקרת המצוק הם, לפי האגדה, עיניו האורבות).
בעליה המפרכת למעלה אמרתי למדריכה הצרפתית שגם אצלנו היהודים התחכמו לסבן את השטן עם עז, וכל זה כבר לפני שלושת אלפים שנה. "דאקור", היא חייכה, "בסוף בני האדם דומים בכל מקום".      

ובמכתב הבא? נספר על אנסי היפהפיה, על השגיא שבהרי האלפים הצרפתיים ועל קשת אדירת ממדים ורוויית מפלים בלב הרכס הכביר. ועד אז, צרור נשיקות וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.