הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב שני ואחרון

ילדים אהובים,
עוד יום עולה לו מעל לפסגות האלפים הצרפתים. גל חום שוטף את אירופה והמזגן בפיג'ו שלנו עובד בפול ווליום. השלגים מפשירים בעוז במרומי הפסגות הלבנות, קרחוני הענק נמסים לאיטם וצלעות ההרים הכבירים נוטפות מפלים ופלגי מים. היום אנו בדרך ל"ונציה הצרפתית", הלוא היא אנסי היפהפיה, שתמונותיה שבו את לבנו כבר בארץ.

בדרך לאנסי אנו עוצרים לחניית ביניים בגשר תלוי כביר, הלוא הוא גשר קרלו אלברטו. בזמן בנייתו היה הגשר הגבוה באירופה וגם כיום הוא הגשר התלוי הגבוה בתחומיה, נמתח בין ארבעה צריחי ענק בסגנון ימי הביניים, שניים בכל צד, וצופה על הקניון התלול שתחתיו (ומדרום גם על גשר הקשת המודרני שנמתח בסמוך אליו מעל אותו קניון עצמו). הגשר, כך למדתי מאוחר יותר, נבנה כמתת הוקרה לקרלו אלברטו מלך סרדיניה. קרלו עצמו היה מלך לא מוצלח במיוחד, שסיים את חייו בעליבות הגלות בפורטוגל לאחר שלא הצליח לגבור על האוסטרים בשדה הקרב במסגרת ניסיונותיו לאחד את איטליה. לרוב מזלו, מעבר לגשר שנקרא על שמו - הותיר קרלו אלברטו בעולם גם את בנו, ויטוריו אימנואלה השני, שהצליח בגדול היכן שכשל אביו, איחד את איטליה והיה למלכה הראשון של איטליה המאוחדת ולאחד האישים החשובים בהיסטוריה האיטלקית (תשאלו את סבתא).

אנסי מקבלת את פנינו במזג אוויר שמשי ובהמולה מתרוננת של יום ראשון. המונים פורסים שמיכות ומחצלות סביב אגם אנסי, שהקנה לעיר את פרסומה והדרה. זהו אחד האגמים הגדולים בצרפת, שנוצר, ממש כמו תופעות טבע רבות אחרות בסביבת האלפים הצרפתיים, מקרחון גדול שנמס לו אי שם בעבר הרחוק. אגם אנסי גם שולח זרועות אל הרובע העתיק היפה של העיר ושוזר תעלות מים לאורכו ולרוחבו, מה שהעניק לאנסי את הכינוי שזכרנו למעלה. אם נהיה כנים, אנסי היא לא באמת ונציה, או משהו שמתקרב אליה, אבל היא יפהפיה אמיתית בזכות עצמה ויופיה הרחיב את לבנו עד מאד.

למחרת חוזרת קרן לעמל יומה ואני שב ומתיישב לי בפיג'ו הנאמנה, שזה אולי המקום לספר לכם גם על מעלליה הפחות קולגיאליים. הלוא תסכימו איתי, שאם יוצא לכם להסתובב עם רכב שכל מה שצריך לעשות כדי להניע אותו הוא ללחוץ על כפתור הסטארט (אכן, אין מפתח ואין קודן) כדאי מאד להקפיד לנעול אותו. ואולם, מעשה שטן, תמיד כשחזרנו לרכב מצאנו אותו פתוח, לא משנה כמה פעמים נעלנו אותו לפני שעזבנו. מה עושים? טלפון קצר לחברת ההשכרה העמיד אותנו על טעותנו ועל הדרך הוציא אותנו בורים טכנולוגית באופן מביך למדי. הנה כי כן מסתבר, כי כל אימת שקרבים אל הצרפתיה המתוחכמת עם המפתח בכיס, יודעת הגוילעמע מאשינע לזהות אותו ונפתחת לכבודו אוטומטית. נו, למדנו משהו.

ומכל מקום, כרגע שועטת המתוחכמת על הכבישים הנמתחים מאנמאס לכיוון דרום מזרח, בדרכה אל הסבא הגדול, שגיב הלבנים, הלוא הוא המון בלאן – ההר הלבן, ההר הגבוה באלפים והשני בגובהו באירופה, שמושך אליו מטפסים מכל רחבי העולם, וכדרכם של הרים מסוגו גם מקפיד לקטול אי אלו מהם בדרכם לכבוש את פסגתו. העובדה הזו לא עוצרת כמובן את זרם המטפסים. כמו באוורסט, ב-K2 ובהרי ענק נוספים, מתעקשים היבחושים האנושיים לקרוא תיגר על פסגות הענק הטמירות גם במחיר סיכון חייהם. אגב, בעבר הלא רחוק התחכם ההר גם למרוח על מדרונותיו שני מטוסים הודיים שטייסיהם טעו בחישוב לקראת נחיתה בנמל התעופה של ז'נבה והפגישו את מטוסיהם עם מכיתות הצור המשוננות של פסגתו.

סמוך למון בלאן, על אותו הרכס, מתנשא הר לא פעוט בפני עצמו העונה לשם המעניין אגי דה מידי, ובתרגום חופשי "מחט הצהריים". זאת על שום מה? על שום שאם מביטים עליו מהכנסיה שבטבורה של שאמוני, העיירה שלמרגלות המון בלאן, השמש עומדת בצהריים בדיוק מעל השפיץ של פסגתו. אגי דה מידי מאפשר גם לעצלנים מדופלמים לנשום אויר פסגות בעזרת מערכת של שני רכבלים המטפסים אל מרומיו. הראשון, הסגור, נושא אותי משאמוני אל עבר תחנת מעבר בחצי הגובה, וממנה אני ממשיך את המסע ברכבל פתוח. הגבהים מסחררים ולוקח זמן להתרגל לחוויה המצמיתה, קצת כמו בלונה פארק. אבל משמסכין הגוף עם פחד הגבהים והעיניים מביטות סביב - הנופים המתגלים עוצרי נשימה, משכרים ביופיים. אני מנצל את העובדה שספסלי הרכבל מעליי ומתחתיי ריקים וצורח מלוא ריאותיי אל מול הפסגות הצחורות.
סמוך לפסגה הרכבל עוצר, ואני מוצא לי מדרון ראוי ומושלג לטפס עליו  (בכל זאת, גם לנצנוץ יש גבול). בסופו של הטיפוס אני עומד בשלג עד ברכיי אבל מוריד חולצה בשל המאמץ. סוריאליסטי משהו. מכאן אני שם פעמיי במסלול משכר חושים אל אגם לאק בלאן, האגם הלבן, שמשובץ כפנינה על קו הרכס ומזכה אותי במראה מהפנט של לבן וכחול, תכלת וירוק. התחושה היא כזו שקשה לתאר במילים. משהו על גבול ההזיה.

קשה עלי פרידתו של הסבא הכביר, אבל השעון דוחק. את היום האחרון לשיטוטיי אני מקדיש לקשת הפרסה האלפינית שליד סיקסט פר א שבאל, אחד מאדירי הטבע המפעימים שראיתי בימי חלדי. בשורת תהליכים גיאולוגים שאין לי בהם מושג וחצי מושג, הלכה והתהוותה בתוך רכס האלפים קשת פרסתית, חצי סהר אדיר ממדים, גובהו כגובה ההרים שסביבו. העמידה מול הקשת היא חוויה מהפנטת. מסובבים את הראש מגבולה האחד לגבולה השני ומתחילים לספור מפלים. במורד צוקיה הכבירים של הקשת נופלים מגובה עצום עשרות מפלים שמקורם מהשלג המפשיר על פסגותיה. המרחק מאט את תנועת המים הנופלים והכל נראה כמו בתוך חלום. העין גומעת וגומעת את המראות המופלאים ואינה שובעת.

האתר מציע גם מסלולי הליכה לרוחב ולגובה הקשת אבל לי יש מטוס לתפוס ואני נפרד, אסיר תודה, מן המחזה המיוחד הזה.

בפעם אחרונה אני גומע את כבישי מחוז סבואה לכיוון ז'נבה, אוסף את קרן ממשרדיה ואנו חוצים את העיר השוויצרית בדרכנו לשדה התעופה. שם כבר מתמרק לו לכבודנו מטוס האיירבוס האדום-לבן של סוויס אייר. הוא ייקח אותנו אל נמל התעופה המצוחצח של ציריך. משם ימריא לו איירבוס נוסף, ינסוק עם רדת ליל מעל שלוות הרי שווייץ ואגמיה, יטה את חרטומו דרום מזרחה וייקח אותנו הביתה, אליכם.

ועד אז, נשיקות וגעגועים מלוא הטנא מאתנו,

קרן ואבא המטיילים בעולם. 

הטיול שלנו לאלפים הצרפתים - מכתב ראשון בסדרה

ילדים אהובים,

לאחר חניה קצרה בוינה, נחתנו בז'נבה בשעת ליל. ז'נבה יושבת בדיוק על הגבול בין שווייץ לצרפת, כך שבעצם נחתנו בצד השוויצרי אבל את הרכב אספנו בצד הצרפתי. ואיך עוברים משווייץ לצרפת? בהליכה של חמש דקות בתוך הטרמינל. אירופה של היום היא יבשת אחרת מזו של הדורות הקודמים, ואת ה"גבול" שבין שתי המדינות חצינו כסכין בחמאה אין ספור פעמים.

כמו בטיולים הקודמים גם הפעם דבקנו בסמל האריה השואג, אבל השתדרגנו לפיג'ו 308 דנדשה ומשוכללת. בהמשך המסע היא תקפיד להוכיח לנו פעמים רבות עד כמה מתוחכמת היא. מפה לשם השעה שעת ליל ובטננו הומה, אבל בתחנת דלק סמוכה לשדה חונה משאית האוכל של חאלד וחבריו וקורצת לנו בצבעי ניאון עליזים. כשחאלד שומע שאנחנו מישראל הוא מנהנן בהתלהבות ומספר לנו שמוצאו מג'רבה, עיר הכהנים התוניסאית בעלת ההיסטוריה היהודית המפוארת.

אנמאס, העיר בה שוכן אחר כבוד מלוננו "קמפניל", היא עיירת גבול בסיסית למדי, בוודאי בהשוואה לשכנתה השוויצרית, ובימים הבאים היא תהיה לא יותר מבסיס לטיולי הכוכב שלנו. למחרת בבוקר קרן משכימה לעמל יומה ואילו אני מתיישב לי בפיג'ו המפנקת, מדליק רדיו על מלל כלשהו כדי להיכנס לאווירה, הכנפיים נפרשות להן מתוך כלוב צלעותיי ואני ממריא להרפתקה הצרפתית שלי ופניי דרום-מזרחה, אל הקדמונים השגיבים משונני הצוקים ועטורי הכתרים הלבנים, הלוא הם האלפים הצרפתיים.

לאט לאט מתחלף הנוף מאורבני לכפרי ואני נכנס לממלכת מחוז סבואה שבתחומיה יתקיימו טיולינו. יופייה של צרפת הכפרית עוצר נשימה. למרגלות הרי הענק בזוקים כפרים אדומי גגות טבולים בפרחים ובירק מלוא העין. בין היערות העבותים זורמים נחלים שוצפים, העושים את דרכם מטה הישר מפסגות ההרים הלבנות. הכביש עובר בינות לכפרים וחושף את נוים. למרבה השמחה הכפריים הצרפתים לא מסתפקים בשכיות החמדה שהעתיר עליהם הטבע ביד רחבה והם תורמים ליופי הכללי עוד משלהם. הבתים כאן באים בשלל צורות וצבעים, מנוקדים פרחים ממפתן ועד גג. פרחים גודשים גם את הכיכרות והרחובות בשלל תבניות ואדניות. הסמטאות שלוות וציוריות והאנשים כולם מאירים לי פנים. אנגלית לא ממש מדברים בצרפת, לפחות בזו הכפרית, אבל מי צריך אנגלית נוכח השלווה הצרפתית הזו: "בונז'ור מסייה", "בונסואר מסייה", "מרסי", "אורוואר", "בון אפטיט", "דאקור". לאט לאט הנעימות דובקת בי, משרשת דעות קדומות על הסנוביות והשחצנות המיוחסות על פי רוב לזוללי הצפרדעים.  

בכל כפר תמצאו מאפיה, בולונז'ורי. בארץ מאפייה היא לחמניות טריות, בורקס ורוגלך לפי משקל, אבל חנויות הבולונז'ורי בצרפת הן מקדש-מעט לאמנות האפייה. המאפים מוקפדים עד לרמת אמנות ממש ובהתאמה מוצגים לראווה בויטרינות שקופות כיאה להם ולשכמותם. בייחוד הפכו חביבים עלי מאפי הפירות הנימוחים בפה בקשת מרהיבה של טעמים. עוד בכל כפר: אנדרטאות יפות ומכמירות לב לזכר בני הכפרים שנפלו בשתי מלחמות העולם (בשתיהן היתה צרפת מעורבת עד צוואר). לא נכחד, נראה כי הצרפתים טובים יותר בבניית אנדרטאות מאשר בלהילחם, באשר בשתי מלחמות העולם הם הפגינו בעיקר מתודות שונות ומגוונות של נסיגה, התקפלות ומנוסה כללית (וידועה הבדיחה על הטנקים הצרפתים בעלי ההילוך הקדמי הבודד וששת ההילוכים האחוריים). בייחוד מעציבות האנדרטאות לזכר נופלי מלחמת העולם הראשונה, כשמיליוני צעירים מכל מדינות אירופה הוקרבו על מזבח הפעלה שרירותית של בריתות בינלאומיות במלחמה מטופשת וחסרת תכלית.  

למרגלות האלפים הדרך מתחילה להתעקל ולטפס מעלה. רשתות גדולות בצדי הדרכים אמורות לתפוס את סלעי הענק שהאלפים מנערים מדי פעם מדש מדרונותיהם. מעבר לעיקול מחכה מורזין היפה (והמתויירת עד זרא). מורזין מציעה למשחריה מדרונות תלולים וקניונים שוצפים ורחובותיה מלאים רוכבי דאונהיל מקוסדים ועטויי מגינים. הרגע סיימו לגלוש על אופניהם את המורדות המסולעים שסביב העיירה וכעת, רועדים מהתרגשות, עיניהם לא רואות עוד דבר מלבד הדרך המהירה ביותר לרכבל שייקח אותם ואת אופניהם שוב לפסגה. הרכבלים במורזין עובדים בלי הפסקה, הקרונות יורדים ריקים ועולים עמוסי ציוד ורוכבים להוטים ושיכורי מדרונות.

מאחר ובכושרי הנוכחי לא רצוי שאצטרף לרוכבים הללו, פן אתפזר כפינייאטה לאורך המורד כולו, אני נפרד ממורזין ושם פעמיי אל היעד הבא.

גורז'ה דו פונט דו דיאבלה, קניון גשר השטן, הוא מהמקומות היפים והמיוחדים שראיתי בצרפת ובכלל. קרחון ענק מעידן הקרח התמוסס לו ולאיטו ומימיו חתרו דרך סלע הגיר הרך מטה מטה, יוצרים קניון צר ועמוק מאד. עוד כך וכך שנים חלפו להן, ובולדר ענק הידרדר ונתקע בדיוק בין כתלי הקניון, מותח מעין גשר טבעי בין שתי גדותיו. לאורך השנים ניסו היבחושים האנושיים להתחכם לאדיר הטבע הזה וירדו לקניון התלול במערכת מסוכנת להפליא של חבלים ומדרגות חצובות בסלע החלקלק, מהסוג שאם החלקת מהן לא תקבל הזדמנות שניה. רק ב-1948 נחנכה מערכת המדרגות המסודרת לאורך כל המתלול עד לערוץ הנחל.

תשאלו מה ענין השטן לפה? ובכן, לפי האגדה המקומית, הגשר הטבעי שזכרנו קודם היה למעשה מתנת השטן לבני האנוש. קודם לו ניסו הללו לחצות את הערוץ התלול ללא הצלחה מרובה, אך כשפנו ברוב ייאושם לאלוהיהם וביקשו עזרה, הפכו הללו לפתע עסוקים מאד וחמקו באלגנטיות מהסינג'ור. השטן מצדו הביע נכונות מפתיעה לעזור, אולם, כמנהגם של שטנים מאז ומעולם, הכניס קוץ דוקרני במיוחד לאליית הצעתו: האדם הראשון שחוצה את הגשר צריך להיות מוקרב לו לעולה. בלית ברירה הסכימו בני האדם לעסקה, אך ברגע האמת (כמה צפוי) השתפנו ושלחו עז לחצות ראשונה. השטן לקח את התרמית באופן אישי מאד, ומאז הוא אורב למבקרי הקניון וחוכך אם ליטול מהם את נקמתו (שני חרכים מאירים וסמוכים בתקרת המצוק הם, לפי האגדה, עיניו האורבות).
בעליה המפרכת למעלה אמרתי למדריכה הצרפתית שגם אצלנו היהודים התחכמו לסבן את השטן עם עז, וכל זה כבר לפני שלושת אלפים שנה. "דאקור", היא חייכה, "בסוף בני האדם דומים בכל מקום".      

ובמכתב הבא? נספר על אנסי היפהפיה, על השגיא שבהרי האלפים הצרפתיים ועל קשת אדירת ממדים ורוויית מפלים בלב הרכס הכביר. ועד אז, צרור נשיקות וגעגוע מאתנו, קרן ואבא המטיילים בעולם.