(בתמונה: עוד ספר קצת אחר(
עם הלצון שחמד לו אלוהים להפריד עולמית בין חלקנו חסר המזל לבין שערות ראשו עוד לפני שהפך תקליט - מתמודד כל אחד מאיתנו בדרך אחרת. יש שמשקיעים זוזים לא מעטים בהשתלת שיער, יש הנוקטים אי אלו תרגילים מעוררי רחמים של הלוואה וחיסכון. כשלעצמי, אני נוטל מכונה, מכוון למספר 1.0, מפקיד אותה בידי הזוגה תליט"א ומצווה עליה לגוזמני אל החומש.
אבל ביום קיץ אחד, בעת שהשמש הטבריינית האימתנית קפחה ללא רחם על ראשי ועל סבך הפרא שעיטרו כזר קוצים, החלטתי להעניק לעצמי פינוק חד פעמי ונכנסתי אחר כבוד אל חנותו הצנועה של שמעון הספר ברחוב הגליל.
ככל דריה של טבריה בעצם ימי אוגוסט היה שמעון שרוי בעלפון זמני על הספה בחנותו, מפנה מבט זגוגי אל עבר מסך הטלוויזיה הקטן שעל הקיר ובאופן כללי נעדר כל סימני חיים ממשיים. אולם כניסתי אל החלל הקטן נסכה בגוף השרוע כוחות מחודשים. שמעון קם במרץ ממפלתו וחגר בחגיגיות רבה פאוץ' שחור. בזוית העין הספקתי לספור משהו כמו שני תריסרי מספריים שבצבצו ממנו.
ניסיתי למלמל משהו על הרגלי משכבר להסתפר במכונה, אך בתגובה לבשו פניו של
שמעון זעזוע של אמת. הוא שלף את המספרים הראשונות והחל לגזום את פרע ראשי
בשקדנות נמרצת. בשניות גזם את צדעיי. השלישיות נתייחדו למרום הקודקוד. הרביעיות - לניכוש העדין שסביב האוזניים. כך, בעוד ראשי הולך ונגזז ועיניי נפערות בהשתאות הולכת וגוברת, לא הותיר שמעון ולו זוג מספריים אחד מיותם. ולא זו אף זו, אלא שבאופן פרדוקסלי משהו ככל שהלכו וקטנו המספריים בידיו הלך ונתמלא עיזוז. קצות אצבעותיו העמלניות אותתו התרגשות גוברת והולכת, מבשרות לי כי רגעי השיא של התספורת עוד מצפים לנו במורד הדרך.
לאחר שאזלו כל הזוגות הנראים לעין, פתחתי את פי להביע התפעלות רבתי, ואולם אז נשלף מחביונו זוג מספריים זעיר למראה, הכלאה מפוקפקת במיוחד של מזמרה ופינצטה, ובעליו, בתחושת שליחות שאין לטעות בה, החל לספר את גבותיי (המורמות, מיותר לומר, עד לשיא גובהן!). כשסיים, נפנה לפאוזה דרמטית, נשם עמוקות, התמתח וחייך חיוך מלא ערגה ומסתורין. כל ישותו אומרת הדר, בעיניו הברק הטמיר - פתח שמעון רוכסן אחורי בפאוץ' השחור, שלף כמנצח את המספריים הקטנות ביותר שראיתי מעודי ואני ניתרתי ממקומי, הסרתי באחת את יריעת הניילון מצווארי ואמרתי אהה תודה רבה שמעון היה באמת נהדר אבל אני אהה חושב שנסתפק בזה כרגע.
