יום שבת, 10 בדצמבר 2011

קצת על דובים ויענים, ארזים ואזובים

1. יהודים דתיים, אם במקרה לא ידעתם, ממשיכים לבקש לפחות פעם ביום מקודשא בריך הוא שיוליכם קוממיות לארצם, או לחלופין שיבנה כבר במטותא את ירושלים. ואם לא די בכך, פעמיים בשבוע הם גם מזכירים לו בקטנה כי "ירושלים ועמך לחרפה לכל סביבותינו", ככה, שלא ישכח. כפי שכבר הראנו ברשומה הקודמת, התאמת פרטים למציאות משתנה היא לא בדיוק מהתכונות החזקות של ההלכה הפסוקה.

אבל מסתבר שקבעון מחשבתי הוא תופעה אנושית מאד, וככזו היא חורגת כמובן מתחום נחלתם של אוחזי הסידורים לבדם. "מי זה הבנות פה, מהגדוד? מהחטיבה? מהאוגדה?" שאל שר הבטחון ברק את הרמטכ"ל גנץ במהלך תרגיל צבאי ברמה. "הן בהפסקות שרות. בהפסקה הן מתחילות לשיר", ענה האחרון. "אין בעיה שישירו שירה, סולו, הכל יהיה בסדר" הוסיף מפקד חטיבת גולני, אל"מ אופק בוכריס. ברק: "יש פה את דנה מהתקשורת של השר, היא מושבניקית. היא יכולה לשיר בלי מדים". בוכריס: כל עוד היא בלי מדים ועם בגדים זה בסדר".

אז מה היה לנו כאן? התבדחות גברית על סערת שירת הנשים בצה"ל. מוצלחת? לא במיוחד. מכירים את זה שכשמגיע הבוס הגדול אתה משתדל נורא להיות קוּל ומצחיק ולפעמים לא הולך לך? זה כנראה כל הסיפור כאן. אבל לא אם תשאלו את הפמיניסטיות המיליטנטיות, שבמפגן מרהיב של התלהמות חסרת פרופורציות שבו ושפכו, בפעם המי יודע כמה, את תינוקן - המוצדק כשלעצמו - עם המים. הגבר הנורמטיבי, ההומניסט, הליברל, המצדד כמובן ברעיון הפמיניסטי מתוקף אמונותיו אלו - מביט לאחרונה שוב ושוב במסכי התקשורת האלקטרונית ולא מבין מה עקץ את הנשים הללו, עם העשן בנחיריים ועם ריר הזעם הזב מקצוות הפה. הוא אשכרה שואל את עצמו מה הן עושות כל היום אם הן מוצאות זמן פנוי להזדעק, לקרוא צום ועצרה ולשבת שבעה ושלושים על כל רחש-בחש שאיזה מאן-דהו שחרר לאויר העולם. לרגע הוא שואל את עצמו האם זמנן הפנוי הוא במקרה פונקציה של רווחה כלכלית שמקורה במשכורתו של בן זוגן, אבל במשנהו הוא כמובן פוסל את האפשרות הזו על הסף (ככלות הכל, מדובר בפמיניסטיות מיליטנטיות) ושב לתהייתו הראשונה.

נכון, יש עוד הרבה עבודה בגזרת זכויות הנשים במרחב הציבורי, במיוחד בכל הקשור להתבטלותה חסרת הפשר של המדינה בפני החרדים והחרד"לים וגחמותיהם ההזויות. אבל ראבאק, בעידן שבו נשיאת בית המשפט העליון שולחת לכלא נשיא לשעבר על עבירות שלפני שלושים שנה היו בגדר פולקלור; בעידן שבו נשים מנהיגות מפלגות, אופוזיציות, אוניברסיטאות, מדרשות, תנועות חברתיות וחברות-ענק במשק - היש באמת מקום לדבר כוללנית ופשטנית על הדרת נשים כברירת המחדל הלאומית?

אחיותיי למאבק, בפעם הבאה נסו במטותא לא לעזוב לטובת שריפת חזיות בדיוק כשאלוהים מחלק חוש הומור או קלילות. יש מונח מדויק מאד למה שאתן עושות לרעיון בשמו אתן נלחמות ובצדק. קוראים לו "שירות דוב".


2. שיעשע אותי לראות את תגובתם ההיסטרית משהו של יהודי ויורדי ארה"ב לתשדיר הפרסומת של משרד הקליטה (או ההסברה, או התפוצות, או פיתוח הנגב והגליל, או איומים אסטרטגיים, או השד יודע איזה. תסלחו לי שאיבדתי ריכוז לרגע. ככה זה עם הממשלה השמנה בתולדות מדינת היהודים. ועד שזו פוצחת בתכנית מהפכנית למניעת השמנה בקרב ילדי ישראל - אולי תתכבד ותחיל אותה קודם כל על משמניה שלה) הקורא ליורדים לחזור לפני שילדיהם ישכחו לדבר עברית או לפני שבנות זוגן הערלות תבטנה בתדהמה על הגבר המסוקס שלהן הדומע נוכח שידורי יום הזכרון.

קודם כל אבהיר ואומר כי בעיניי התשדירים הללו אכן מגוחכים כשלעצמם. ככלל, יש משהו קצת מטריד בלהיות אזרח של מדינה שמחזרת אחרי יורדיה בלהיטות כזו, ועוד בעזרת נימוקים מופרכים כל כך. משהו שקשור לכבוד עצמי בסיסי. בנוסף, אם כבר חפֵצה המדינה להחזיר את הבנים הביתה, מוטב כי תעזוב את הקשקושים הסנטימנטליים ותתמקד בסיבות בשלן עזבו (רמז: רובן קשורות ליכולתם להתפרנס בה בכבוד). זו המאה העשרים ואחת, למען השם. לא שנות החמישים.

אבל יהודי ארה"ב והיורדים הגרים בתחומיה יודעים טוב מאד למה התשדירים הללו הרגיזו אותם כל כך. הם הרגיזו אותם כי חרף מטרתם המגוחכת כשלעצמה - הם צודקים מאד. כי בעוד האליטה הכלכלית שלהם תמשיך לשלוח את ילדיה לבתי ספר יהודיים שעולים עשרים אלף דולר לשנה פר תלמיד - מרבית יהודי אמריקה (ודאי נוכח המשבר הכלכלי האחרון, שעוד מורגש בתחומיה הרגש היטב) וכן מרבית היורדים החיים בה (שחרף השמועות והאגדות משתייכים רובם ככולם למעמד הבינוני גם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות) ישלחו את ילדיהם לבתי הספר הציבוריים, שבהם ערכים ומושגים יהודיים שתלמידים בישראל סופגים עם האויר שהם נושמים לא יגיעו לריאותיהם גם בהנשמת חירום מפה לפה.

למזלם ולרוע מזלם כאחד, הילדים הללו גדלים בחברה פתוחה וסובלנית במידה כזו שההבדלים בינם לבין שכניהם הלא-יהודים הופכים בה לא רלוונטיים. הם אזרחיה של תרבות שמגדירה את עצמה לכתחילה כיודיאו-נוצרית, ולכן גם אם גיבורי התרבות שלהם הם במקרה ממוצא יהודי - הם יהיו נשואים במרבית המקרים ללא-יהודים מבלי להתרגש מזה ובלי להתנצל על זה. ומפה לשם, עד שהיורד/היהודי המקומי מספיק לומר "יעקב בן רובין", הילדים שלו נמצאים כבר רחוק מאד מהבית, אי שם בקולג', ואם הוא בוחר להשלות את עצמו שהם ממיינים שם את קשריהם עם בני/בנות המין השני על בסיס השתייכותם/ן לדת משה - שיבושם לו.

אז מה עושים? נוהל בת-יענה. מדחיקים בעוז. ואם במדינת היהודים מעלים קמפיין שמציב מולם מראה מטרידה? אל דאגה. טלפון אחד וראש הממשלה שלה יכשכש מיד בזנבו ויוריד אותו לאלתר מהמסכים. מי אמר שכסף לא יכול לקנות קצת שקט נפשי?
להתראות בכריסמנוכה.


3. קצב סוף סוף בכלא. אמנם ח"כ ניסים זאב עוד ניסה להציע ברגע האחרון שהנידון ירצה את עונשו כאחד האדם בוילה של חבר טוב בריביירה הצרפתית, אבל למצער התברר שזו כבר הושכרה לליין מסיבות החשק של ברלוסקוני.

לא אכביר מילים על תחושת הקבס שעלתה בי נוכח הפסטיבל שרקחה התקשורת מהאירוע הזה, יען כי כבר מזמן הפסקתי להשלות את עצמי בדבר איכויותיהם המוסריות של אנשיה. ערפדים אינם הופכים ביום בהיר אחד את עורם, והניזונים מן הדם לא יעברו לפתע לדיאטת שוקו. אבל באפילה הגדולה הזו, שבמרכזה נשיא לשעבר הנקלה לנגד עינינו, ניסיתי לדבוק במשהו חיובי. בשערי הכלא, כך ראיתי, חיבק קצב את בנו חיבוק עז. היה במעשה הזה, נדמה, משהו אנושי. מעט מכמיר לב.

לכל משפטיו ודיוניו וערעוריו הגיע קצב בצעידה נמרצת מאד, מלווה תמיד בפמליה מנופחת (במקרה יצא לי להכיר את אחד מהניצבים הקבועים בה, סוג של קריקטורה מכמירת לב כשלעצמו) ונראה כמי שמנער מעל חוצנו בעצבנות מטרד אליו נקלע שלא בטובתו. שום דבר בהתנהגות הזו לא היה מפתיע, אגב, באשר היא הלמה אחת לאחת את ההכחשה העמוקה בה הוא חי. אבל החיבוק ההוא בשערי הכלא גרם לי לקוות כי אולי דווקא השהות בין חומותיו תסייע לקצב להשתחרר מתפיסת המציאות המעוותת שלו. הלוא לפי הרציונל היהודי אין באמת טעם בענישה כשלעצמה אם אין בה כדי לגרום שינוי מהותי באישיותו של הנידון (ע"ע ערי מקלט). אם בתקופת מאסרו ישכיל קצב למצות עד תום את התהליך החינוכי הגלום פוטנציאלית בעצם ירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא - הוא עצמו, כמו גם סביבתו הקרובה, ודאי ייצאו מורווחים מכך.

מי יודע, אולי מתוך החומות ייצא בעוד שבע שנים אדם חדש, מודע לאנושיותו ולחולשותיו, שפל-רוח ומטוהר. הלוואי.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

קול באישה? ערוות ההלכה!

עצוב. בעיקר עצוב, כל הסיפור הזה של שירת נשים בכלל ושירת נשים בצבא בפרט.

עצוב לראות כיצד ראשי ישיבות הסדר מסוימים, ולו מעטים, מאבדים את הראש ובלי למצמץ מורים לתלמידיהם לבכר כיתת יורים על פני השמד הנורא של האזנה ללהקת חיל חינוך - גזירה שכנראה לא שערוּה אבותינו בימי אנטיוכוס, המן וחמלניצקי גם יחד (ואולי זה המקום לשאול באמת: היש בצבא איזושהי וועדת קבלה לישיבות הסדר, או לכל הפחות לאותם שמועמדים לעמוד בראשן? כי אם אין כזו - אולי הגיע הזמן שתהיה, ואם יש כזו - רצוי מאד לרענן את שורותיה).

עצוב לראות כיצד ציבור ערכי, אידאליסטי, מסור ותורם כציבור הציוני-דתי מדמם לדעת את הרלוונטיות שלו ואת הפוטנציאל העצום הגלום בשורותיו, בשל פסיקות הלכתיות זרות ומוזרות שבניו אנוסים להישמע להן.

עצוב לחשוב כיצד חיילים ומפקדים מצויינים וחדורי מוטיבציה נתפסים בעיני רעיהם לנשק, או אף גרוע מכך - בעיני פקודיהם, הצופים בהם כשהם קמים ועוזבים במופגן את הטקסים היחידתיים המשותפים בשל שירת חיילות, ובלבם, אני משער, קשת רגשות שנעה בין השתאות לסלידה. הערכה ודאי אין שם.

עצוב לראות רבנים חושבים, אנשי דעת ורוח, הנאלצים לכוף ראשם כאגמון בפני הלכות שלא הם פסקו ומתפתלים כנחש עקלתון בכדי להגן בלית ברירה על איסור שהם אינם באמת מאמינים בו.

ומעל לכל, עצוב לראות את הסיבה לכל אלה, את ההגמוניה ההלכתית, שהפכה להיות דוגמא ומופת של קיבעון, של אנכרוניזם ושל מאובנות מחשבתית.


הלוא מספיק להכיר באופן שטחי את הדיון המקורי בגמרא אודות "קול באשה - ערווה" כדי להבין את עוצמת התהליך המוטציוני שבמסגרתו נלקחה האמרה התלמודית הזו, הוצאה מההקשר בו נאמרה וקובעה כאיסור נפרד שעל גביו נערמו במרוצת הדורות,
כשכבות של טיט, עוד ועוד סייגים ותוספות עד שהפך לבסוף למה שהוא היום: מוטציה הלכתית. איסור אנכרוניסטי שמקומם כל בר דעת. גזירה מנותקת וחסרת פשר עבור כל מי שטרם הזדכה על החלקים הפעילים של מוחו לטובת חיבור ישיר למסוף המרכזי.

האדם הסביר החילוני מביט בדור העתיד של מפקדי ילדיו יוצא מן הטקסים הצבאיים או אוטם את אוזניו או ממלמל רפלקסיבית פרקי תהילים בזמן שעל הבמה נותנות חיילות בלבוש מהוגן את קולן בשיר, מביט ושואל את עצמו: הן לא מדובר כאן בדברים שבין אדם למקום, כמו שבת או כשרות, אלא בתופעות המנומקות בממד ההתנהגות האנושית. האמנם חולקים הבחורים הללו את הממד הזה עם אנשים כמוני? כיצד אני רואה בשירה שכזו משום ביטוי של יופי וטוהר, בעוד הם רואים בה משום איום על טהרת נפשם? האם ההתנהגות הזו משקפת מציאות חיים נורמטיבית?

האדם הסביר המסורתי מביט בהתנהגות החרדתית, הסמי-כפייתית הזו, ושואל את עצמו: מה למציאות הזו ולתורת משה שאני קורא בכל שבת בבית הכנסת? מה לזה ולמסורת היפה והעשירה עליה חונכתי ולאורה חינכתי את ילדיי?

גם האדם הסביר הדתי, שקורא את השורות הללו, יודע היטב כי חיילת ששרה בטקס זכרון צבאי את שיר הרעות לא אמורה לגרום לאיש להרהר הרהורים אירוטיים, וכי אם אכן קיים אדם שאלו הן האסוציאציות העולות במוחו בנסיבות כאלה הרי שהוא איננו עוד בגדר אדם סביר ורצוי שייפגש עם גורם מקצועי ובהקדם. בינו לבין מצפונו הוא מודע היטב לעוצמת אי הסבירות העולה מן המציאות הזו, אך החינוך שקיבל מונע ממנו לצאת במופגן כנגד ההגמוניה ההלכתית והוא חושק שיניים ומציית (או - אם אינו יכול עוד לעשות שקר בנפשו - פשוט קם ועושה דין לעצמו, נקודתית או מערכתית).


השאלה הגדולה, לכן, אמנם אינה מונחת לפתחו כי אם לפתחם של רבניו ופוסקיו, אלו שאליהם ועליהם מדברת התורה בקבעה "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט"; אותם שעליהם הטילה את האתגר הגדול להתאים את רוחה ומהותה לתקופתם דווקא בגלל שצפתה מראש את השתנות הטבעים והתנאים במרוצת הדורות. אבל בשביל זה צריך אומץ וצריך חזון. בשביל זה צריך לגדל אישיות עצמאית ובוטחת ולא כזו הבורחת אל המשען הבטוח של פסקי ופוסקי העבר, לא רלוונטיים ככל שיהיו, ואז מזיעה כמו חסיד גור בשטיבל בני-ברקי בשלהי אוגוסט כדי לדברר אותם בכל מחיר, גם במחיר ההיגיון הבריא.

ואם אלה הם הרועים, מה לנו כי נלין על הצאן?

יום חמישי, 24 בנובמבר 2011

עוד על העיוורון



כמו פספוס שמעז לרגע לתת קטנה לז'לוב של הכיתה - נזכרה השבוע מדינת ישראל (ברתת וזיע, יש לשער) לזמן לחקירה את הרב שמואל אליהו, רב העיר צפת, לאחר שאמר על אזרחיה הערבים בערך הכל חוץ מלקבוע רשמית שהם שמים שיליית חתולים בבצק של הכנאפה. כמובן, היא לא מצאה לנכון לעשות כן כשהרב הנזכר קרא שרירותית לא להשכיר להם דירות. כמובן, גם כעת - איש ודאי לא ייגע במשרתו הממלכתית ובמשכורתו המשולמת כדין בידי המדינה שהם, יעני, אזרחים שווי זכויות בה. בכל זאת, לא צריך להיסחף. גם להתעשתות ממלכתית קצרת טווח יש גבולות.

נכון, באנשים טרופים אלה לא קל לשמור על מעמדך בצמרת מנפקי הפנינים של העולם הרבני. בטח לא כשהרב אליוקים לבנון מטיל שוב ושוב את מלוא כובד משקלו למערכה הכבדה, ואף שעוד לא יבש הדיו על פסיקת כיתת היורים הנלבבת שאך הוציא תחת ידו - הוא כבר עובד מן הסתם על זו הבאה, לפיה "הבאה לתת קולה בשיר - קנאים פוגעין בה והלכה ואין מורין כן ואידך זיל גמור לה את הצורה". ובכל זאת, הרב אליהו אינו אומר נואש. יש לו נישה משלו, וקוראים לה ערביי ישראל, ואף אחד לא יעקוף אותו במגרש הביתי.

האמת שכבר נמאס לי לשאול את עצמי ואתכם כיצד מי שמתיימרים לשאת בעולה של הנהגה רוחנית יכולים ללקות בעיוורון מעשי ומוסרי כבד כל כך. כיצד טחו עיני הרב אליהו מלראות את מה שרואה ומבין כל בר דעת, שזכויותיהם ורווחתם של ערביי ישראל הנם לא פחות מאשר אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה; שיחס המדינה אליהם צריך להימצא בחזית חלון הראווה שלנו כלפי העולם בכלל וכלפי העולם הערבי בפרט; שבמידה ומדינת ישראל לא תשכיל להעניק שוויון זכויות מלא ואמיתי לאזרחיה הלא יהודים - לא תהיה לה זכות קיום כמדינה יהודית ודמוקרטית. למעשה, לא רק קיומה של המדינה תלוי בכך, אלא במידה רבה גם חוסנם ובטחונם של יהודי התפוצות, שלאושרם נמנעת מהם הפריווילגיה המפוקפקת לקרוא בעיתון על פסיקות דתיות האוסרות שרירותית להשכיר להם דירות בערי המדינות בהן הם מתגוררים. באיזה מקום בדיוק מציבות אותם הפנינים היוצאות מבית מדרשו של הרב הנכבד?

כשאני פוסע במסדרונות המוסד בו אני מלמד ורואה סטודנטים וסטודנטיות ערביים ממלאים את כיתותיו ונהנים משירותיו מתוך שוויון זכויות מלא – לבי מתרחב בגאווה, באשר אני יודע שגם לקונספט הייחודי של המדינה שלי, מדינת לאום בהגדרתה, יש צידוק ערכי ומוסרי. לרב אליהו וחסידיו, לעומת זאת, עצם המראה הזה היה ודאי גורם אולקוס חמור. כשבקורסים שלי יושבים סטודנטים ערבים ומתאמצים להבין מושגי יסוד של תרבות שאיננה תרבות עמם; שלומדים במאמץ רב על רש"י ורמב"ם ורבן גמליאל - אני מתרשם ומתרגש. הרב אליהו וחסידיו היו ודאי מתגרדים בכל הגוף מעוצם חילול הקודש. שאלה של השקפה, כנראה.

קל לך לדבר, יטענו ודאי תומכיו כנגדי. אתה לא משלם את המחיר של מגורים בשכנות לערבים. מי שמשלם אותו יהיו תמיד בני השכבות החלשות - עליהם הוא נזעק להגן, כביכול. אז נכון, אף אחד לא אוהב לגור ליד שכנים רעים. תאמינו לי, אני גם מדבר מניסיון אישי מאד במקרה הזה. אבל לא שמעתי שהרב אליהו יוצא נגד השכרת דירות לאנשים רעים. לא שמעתי שהוא אוסר להשכיר נכסים לערסים, למשל. אם אתה ערס או בריון או סתם חייל של משפחת דומרני – אהלן וסהלן, אחינו. בוא תניח תפילין ותעשה אצלנו שבת. אבל אם אתה מנתח לב מבית החולים פוריה שבמקרה קוראים לו ד"ר עדנאן – אנא בטובך, תרחיק מאתנו את החמולה שלך עם הגמלים והדרבוקות ואת הילדים שלך עם העיזים והנזלת ואת האישה שלך שאתה בטח מרביץ לה כל ערב עם המסבחה.
זו, חברים, איננה "דאגה לשכבות החלשות". זוהי גזענות לשמה, או לכל הפחות קסנופוביה בוטה. ולא נעים לי לכתוב פה מי יכול היה לברך את הרב וחסידיו לרגל כניסתם למועדון המפוקפק הזה.

חקירה נעימה, כבוד הרב. זה יהיה קצר, לפרוטוקול. לא ייצא מזה שום דבר ולא יקרה לך כלום.

להתראות בפסיקה הבאה.

יום חמישי, 17 בנובמבר 2011

הַרַבֵהוּד


הרב אהוד ברזילי, "הרב אהוד", או פשוט "הַרַבֵהוּד", היה הר"מ של השיעור שלי בשנה השניה של ישיבת ההסדר.
שיעוריו, ובייחוד שיעורי המחשבה שלו, הפכו מהר מאד לשם דבר, וקבוצת מעריצים קנאית ומסורה, בעלת קודים פנימיים וגאוות יחידה בשמיים, התאגדה סביבו.

באופן אישי לא השתתפתי בשיעוריו, אך נפשי נקשרה בו לאהבה אותו עד מאד. יצא לכם להכיר אנשים שכל הווייתם היא טוּב מזוקק? הרב אהוד היה אדם כזה. טוב ושמחה נבעו מתוכו כמעיין שופע ואורם קרן למרחוק. לא רק פיו חייך כל הזמן, אלא גם עיניו ופניו ודיבורו וקִשבו ותנועותיו והליכתו ומילותיו ושתיקתו.
"ראיתי בני עליה והן מועטין". מתי מעט כמוהו פגשתי בימי חלדי.

לפני כמה שנים חלה במחלה קשה, אכזרית, ואנכי לא ידעתי. לאחר ייסורים ארוכים וקשים נתבקש בשבוע שעבר לבית עולמו, והוא רק בן ארבעים ותשע. הבשורה על פטירתו הכתה אותי בהלם. עצב גדול ירד עלי ועטפני כשמיכה שחורה.

נוח בשלום, הרב אהוד. איש יקר ומתוק. כור גרעיני של שמחה וטוב לב.
תודה על שהקרנת מהווייתך גם עלי. תודה על שנגעת בנשמתי.

אזכור אותך כל חיי.

יום ראשון, 13 בנובמבר 2011

הרנסנס של רחל אמנו


כבר לא מעט שנים שאני רוצה לכתוב על הרנסנס של רחל אמנו.

ללא ספק דמות מקראית מרתקת, רחל אמנו. רעיה נאהבת ואם אוהבת, שידעה בחייה הקצרים בעיקר צער וכאב, אך לאחר מותה - תחת ידיהם האמונות של חז"ל - הפכה להיות מזוהה דווקא עם תקווה וגאולה.

ועדין, אפילו היא, רבת תהפוכות שכמותה, ודאי כשלה מלנבא את הרנסנס המופלא לו זכתה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, כמה אלפי שנים טובות לאחר מותה. ממש כזְקֵנתו של בעלה לפניה, היתה גם לה לפתע עדנה נפלאה, מפתיעה. אמת, יום פטירתה צוין אמנם כבר קודם לכן בלוחות השנה, אך בכל זאת - מי מילל ומי פילל לשדרוג אשר כזה פתאום בצהרי הניינטיז? טקסים ועצרות, מערכי שיעור והרצאות בכל מוסד חינוכי דתי המכבד את עצמו. אני מקווה שהיא יודעת לפחות למי לשלוח פרחים.

אבל האמת היא, אל תגידו בדרך אפרתה, שלולא נפטרה היא עצמה בתאריך זה - כל מי שאיתרע מזלו להיאסף אל עמיו ביום י"א בחשוון היה ודאי זוכה במקומה לשדרוג איכותי לא פחות, ויהא זה בוקי בן פלטיאל, מעלה באוב משבט זבולון, או דוסתאי הבורסקאי חרום האף, תנא אזוטרי מכפר חוקוק. כל דכפין ייתיה ויוספד, רק לא ההוא, לא חשוב שמות, נו, אתם יודעים, הזה שפעם קרא לנו פרופלורים וממש העליב אותנו ואפילו לא הסכים לעבוד בשביל פרוייקט "ראשית צמיחת גאולתנו" הייחודי שלנו, עד שיום אחד, ממֶש אאוט אוף דה בּלוּ, קם לו איזה עיישב שוטה מאחורי הגב שלנו וירה בו. לא נעים, באמת שלא. אבל היעלה על הדעת שעכשיו נצטרך לדבר עליו כל שנה בגלל זה? סורי. לא מתאים. בשביל להתעסק בעל כורחנו עם אנשים שלא ממש בא לנו עליהם יש את ליל הסדר, וזה מספיק לנו לגמרי. תודה.
***
חברים, קִראו לי שמאלן, קִראו לי פיינשמקער, קִרעו לי את הצורה ורססו לי "תג מחיר" על הקירות, על הדלת ועל האוטו - אבל כבר שנים שאני מוצא את העובדה לפיה בתי הספר של המגזר הדתי-לאומי בוחרים בהמוניהם לדלג באלגנטיות על יום הזכרון הממלכתי ליצחק רבין לא פחות ממדהימה. הלוא אם יש מגזר בחברה הישראלית שהיה צריך לעמוד ראשון בתור לחשבון נפש עמוק ונוקב לאחר הרצח זהו המגזר הזה. נכון, רבים ממנהיגיו, עסקניו ורבניו ניסו לא אחת למכור לנו סיפור אחר, משוכתב יפה-יפה, על איזה עשב שוטה, שלמד בכלל בישיבה סמי-חרדית, והופעל בכלל בידי סוכני שב"כ, ומה לו ולנו, ומה לנו ולו, ומה לנו ולאלימות בכלל, ועוד נגד ראש ממשלת יסוד כסא ה' בעולם? הכל טוב ויפה, אלא שיש רק בעיה אחת. היינו שם. היינו שם ולכן קצת קשה לעבוד עלינו. היינו שם, אמנם בגילאים סוערים למדי אך בדעה צלולה מאד, ואנחנו יודעים טוב מאד מה ראינו. ראינו אנשים שסרבו לקבל את מרות השלטון הדמוקרטי וכצידוק להתנגדותם האלימה הצביעו על כל תרגיל מפלגתי שקידם את האג'נדה המדינית לה התנגדו כאילו היה חורבן הבית. אלופי העולם בקומבינות פוליטיות פשוט לא יכלו להסכין מוסרית עם מעשה אלכס גולדפרב והמיצובישי. ראינו הפגנות נוטפות ארס ושנאה ברמות שלא יאומנו. ראינו את תמונותיו של רבין בכאפיה ובמדי אס.אס. ראינו את שלטי "רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ו"אלטלנה". ראינו אנשים שלא חשבו אפילו לעצור באדום, בוהק ככל שיהיה. על קודקוד רובם המוחלט התנוססה כיפה סרוגה. זו עובדה.

לו היה למגזר הדתי-לאומי רבע מהאינטגריטי שהוא טוען לבעלות עליו - כל בתי הספר הממלכתיים היו צריכים להסתכל על הטקסים וימי העיון שהיו נערכים בבתי הספר שלו ביום הזכרון ליצחק רבין. להסתכל וללמוד. ולא, לא היה צריך אפילו להרחיב על רבין האיש, ועל המורשת שיש לו או אין לו. רק על הלקח הנורא מהתקופה השחורה ההיא, לקח שנכתב בדם. לו היו מנהיגי הציבור הזה, עסקניו ורבניו מביטים נכחה מעומק מצפונם אל המציאות האיומה עמה הסכינו - היתה ודאי זעקת הוידוי שלהם נשמעת מסוף העולם ועד סופו: אבל אשמים אנחנו על אחינו. חטאנו, עווינו ופשענו. בעוורוננו המטנו קלון נורא על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בשתיקתנו כמעט והמטנו חורבן על המפעל הציוני כולו.

אבל במקום זה רבים מהם מעדיפים להסתיר את ערוותם ההיסטורית בעזרת עלה התאנה שנתרם להם חינם אין כסף על ידי רחל האומללה, שלא בטובתה. כמה עצוב. כמה עלוב. ובכלל, כמה קונטיינרים של קיבעון מחשבתי צריך לצרוך כדי לצום מדי שנה בשל רצח פוליטי של מנהיג יהודי זוטר, פקיד של האימפריה הבבלית, שאירע לפני יותר מ-2500 שנה, ובו בזמן להתחמק בעוז מכל עיסוק או דיון אמיתי בגורמים ובהשלכות של רצח ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל לפני עשור וחצי.

שקט, מדחיקים.

יום שני, 7 בנובמבר 2011

ספיישל "מפי עוללים"


אבא, אתה יודע כבר כמה שנים אני מחכה לראש השנה? (יונתן, לפני השינה).


יונתן: איזה כיף לנעמה שקוראים לה נעמה מרים. הלוואי שגם לי היו קוראים יונתן מרים.
אבא: למה?
יונתן: מה, גם אני רוצה שיקראו תוף על שמי!


נעמה: אבא, זוכר את מה שסיכמנו לפני חמש דקות? אז החלטתי לבטל את הסיכום.
אבא: מהההההה? מה זה פה? בלי חרטות!
נעמה: למה בלי חרטות? חרטות הופכות את העולם למקום טוב יותר.


יונתן: אבא, מאיפה זורם הדלק לרכב?
אבא: מהמשאבה. הנה, תרגיש את הדלק זורם בצינור.
יונתן: אהה, ומתחת למשאבה יש בריכות ענקיות של דלק שה' מזרים לשם במיוחד בשבילנו!
אבא: באמת? אז למה בעצם אנחנו צריכים לשלם כל כך הרבה?
יונתן: ומה אתה חושב, שהמשאבה זה בחינם?


נעמה: אבא, תקנה לי בסופר שוקולד אבעבועות (שוקולד אוורירי).
אבא: בסדר גמור.
נעמה: אה, וגם אל תקנה בשר, או יין, בשלושת השבועות הקרובים.
אבא: מהההה? למה?
נעמה: האוגר שלנו בכיתה מת היום. אני במנהגי אבלות.


יונתן: אבא, למה נתת לינון מהממתק שלי?
אבא: איזו שאלה? כי אני אוהב אותו.
יונתן (בבוז): אוהב אותו... פחחחח
אבא: בטח אוהב אותו. הוא הבן שלי. אני הולדתי אותו.
נעמה: לא אתה ילדת אותו. אמא ילדה אותו. למרות שלפעמים באמת היה אפשר להתבלבל...


אמא: ילדים, רואים כמה שהבית נקי? בבקשה שימו לב.
יונתן: וואו, אמא, נכון! מי ניקה?
אמא: נו, מי ניקה? הגמדים.
יונתן (צוחק): לא, לא הגמדים.
אמא: אז אולי פיה היתה פה בלילה?
יונתן: לא, אמא. אני לא מאמין בפיות. זה כנראה הגמדים.


יונתן: אבא, אני מצטער שלא התנהגתי כל כך יפה הבוקר.
אבא: זה בסדר, מתוקי.
יונתן: אתה חייב להבין, זה פשוט שעדיין הייתי שיכור לגמרי מהמיץ ענבים של ההבדלה.


יונתן (בשיחה לאמא בחו"ל):
E-ma, when are you coming back? I really miss your iPhone


אוףףףףף, אלה לא החיים שעליהם חלמתי (יונתן מתמרד נגד המשימה לחגור את ינון ברכב).

יום שבת, 22 באוקטובר 2011

הנשכחים


אחת בלילה. הצבעת הממשלה על עסקת שליט הסתיימה, ובמאהל המחאה ליד כיכר פריז ניתן למשש בידיים את השמחה וההתרגשות. אנשים זרים זה לזה מתחבקים באושר מצדדיי ומאחוריי. עשרות בני נוער יהודים אמריקאיים צופים בהשתאות בפיסת ההיסטוריה הישראלית לה הפכו עדים לשניה. ילד כבן אחת עשרה מנופף במשך שעה תמימה בדגל המאבק, בתנועות עזות וללא חשך. "לא התלמוד עיקר אלא המעשה", נואם שר המשפטים נאמן ממש מעבר לכתפי באוזני מראיין צעיר. "אם אתם בתקשורת לא הייתם מדברים כל כך הרבה, אפשר היה לבצע את העסקה כבר לפני חמש שנים. אתה הבנת את זה?". הוא מחווה בידו כלפי הכיפה הזעירה שעל ראשו של העיתונאי הצעיר וסונט בו כסבא נרגן. "לא התלמוד עיקר אלא המעשה. מכיר? לא מכיר? אז אולי במקום לכתוב תלך ללמוד קצת". שר המדע הרשקוביץ נעמד בחזית ואן משטרתי גדול, מישיר מבט למצלמה ואומר "היה קשה, קשה מאד, אבל לא היתה ברירה".

מול ההמולה השמחה, על המדרכה השניה, עומדת בשקט נערה צעירה, מחזיקה שלט לבן. "הדם של ההורים שלי צורח מהקבר" נכתב בו באותיות שחורות, מטפטפות.

בדרך חזרה לבית הוריי אני רוכב ליד מה שהיה פעם קפה מומנט. חבר שלי, חובש מד"א שהוזעק לאירוע ההוא, סיפר לי בזמנו איך מצא את הצעירים שבילו שם כשהם עדין יושבים על הבר באותה תנוחה, שלמים לחלוטין ומתים מאד. הרבה פיגועים חווה בתקופה הנוראה ההיא, לא אחד ולא שניים, אבל הפיגוע במומנט הותיר בנפשו צלקת עמוקה ממנה טרם השתקם לגמרי. אני שואל את עצמי האם מתכנני המתקפה ההיא כלולים גם הם בעסקה. מאוחר יותר אני מגלה שהמתכנן הראשי נותר בכלא, אבל שותפיו הולכים הביתה. "עשרה מאסרי עולם ועוד שישים שנה!", ודאי הכריזו השופטים ברוב פאתוס בתום משפטם. מעניין אם הנאשמים צחקו כבר אז.

***

יום לאחר מכן מתקיים בבית המשפט העליון דיון לפרוטוקול בעתירות משפחות הנרצחים. מצעד אומלל של אנשים מוכי גורל מתאסף כדי להשתתף בקרב אבוד ואכזרי מאין כמותו, בו ינסו לשווא למנוע את שחרור רוצחי יקיריהם במחיר עימות עם תקוותה האחרונה של משפחה מוכת גורל אחרת. המקומות האיומים אליהם גוררים אותנו אויבינו הם לעתים בלתי נתפשים.

ביניהם עמד גם אחד, שבואל סחיווסחורדר שמו. בפיגוע במסעדת סבארו נמחתה מחצית משפחתו בשניה אחת. כמה ימים קודם לדיון בעליון נתפס כשהוא משחית את אנדרטת הזכרון ליצחק רבין. מה לרבין ולאינתיפאדה השניה, שפרצה חמש שנים אחר הירצחו? אבל שבואל כבר לא לא פועל בממדים של היגיון. אחלם תמימי, המחבלת שהגתה והוציאה לפועל את הפיגוע, נמצאת במקום של כבוד ברשימות המשוחררים, והסכר האחרון שאולי עוד הכיל איכשהו את קרעי נפשו נפרץ באחת. "אם לא אצליח לעצור את ההידרדרות הזו כאן - אלך ואבצע תג מחיר במחבלים בעצמי" צרח ונופף בידיו בייאוש במסדרון בית המשפט. באתרי החדשות המגוייסים התייחסו אליו כאל קוריוז, אך אני הבטתי אל תוך התהום השחורה בעיניו וממעמקיה נשקפה לעיניי דמותה של המדינה שלו-שלי, זו שלא הצליחה להגן על משפחתו ולאחר מכן כשלה להעניק לו ולאחיו שנותרו בחיים את הסיוע שהגיע להם ולקינוח משחררת לחופשי את המפלצת שהרסה את חייו עשר שנים בלבד לאחר שגדעה חמש עשרה נפשות, מהן שבעה ילדים רכים. תמימי, בחישוב פשוט, ריצתה פחות משנת מאסר על כל קרבן שרצחה, ובעסקה הזו היא ממש לא היחידה שמחזיקה ביחס כזה. חרטה, אגב, לא הביעה מעולם. להיפך. חיוך השמחה-לאיד המפורסם שלה הפך לאחד מסמליה של אינתיפאדת אל אקצה.

תהום כאבו של שבואל, שאין לה תכלה ואין לה אומדן ואין לה מזור עולמית, נמדדה וכומתה ונסחרה ונמכרה בסופו של דבר. איזה מפלט הותירה לו מדינתו מלבד טירוף הדעת? כולם מדברים כעת על ערך הערבות ההדדית כמשקל נגד ראוי ומוסרי לטירוף שבשחרור מאות רוצחים מועדים לחופשי, ואני שואל את עצמי: היכן ערבותה של המדינה כלפי האזרח שבואל סחיווסחורדר, וכלפי מאות מקביליו שקראו על שחרור רוצחי יקיריהם בעיתון? מהו ערכו של ההסכם הבסיסי כל כך שבין אזרח למדינתו, לפיו אם ייפגע ייעשה צדק של אמת עם מעווליו, אם ברצותה מבטלת אותו האחרונה כקליפת השום?

נועם שליט - אדם יקר ואציל נפש, שנהג כפי שהייתי נוהג בעצמי מבלי לפקפק לשניה לו הייתי במקומו ונלחם כארי על חיי בנו - עמד באותו יום עייף ומותש מול המצלמות באולם בית המשפט ודקלם את מה שמן הסתם שיננו באוזניו יועצי התקשורת שלו. עם כל הצער, חזר ואמר, דבר לא יחזיר את הנרצחים לחיים. ואני שב ושואל את עצמי: באיזה מישור לוגי טיעון שכזה מחזיק מים? לפי ההיגיון הזה, לו ישתלט מישהו על ציור המונה ליזה בפריז ויאיים לחתוך אותו לגזרים אם לא ישוחררו עשרות טרוריסטים-רוצחים מבתי הכלא - ראוי יהיה להיענות לדרישותיו. ככלות הכל מדובר כאן במונה ליזה, והנרצחים הלוא ממילא לא ישובו.

אבל היגיון בריא, מסתבר, איננו בדיוק לחם חוקם של יועצי תקשורת. כזכור, החבר'ה האלה חתומים גם על האמירה הגאונית לפיה אם בני נוער יידעו שייתכן כי יישבו שנים בשבי האויב - הם יימנעו מלהתגייס. האמנם? ככל הידוע לי, בני נוער שמתגייסים לצבא עושים זאת בידיעה ברורה שיכולים לקרות להם גם דברים גרועים יותר משנות שבי ארוכות. כשהצבא צילם את שיניי לאורך ולרוחב בהיותי בן תשע עשרה שנים לא סיפרתי לעצמי שמדובר בהכנה לטיפול שגרתי אצל השיננית היחידתית. ידעתי בדיוק מדוע זכיתי במחווה המפוקפקת הזו ובכל זאת המשכתי אחר כבוד לתחנה הבאה בשרשרת החיול. לפי יועצי התקשורת של קמפיין שליט הייתי אמור כנראה לברוח על נפשי בנקודה הזו, יחד עם כל חבריי למחזור.

***

אמת, אף עין לא נותרה יבשה כששליט הרזה והתשוש חיבק בעוז את הוריו. גם לא עיניי שלי. אמת, אני מודע היטב לכך שאת הדברים שאני כותב כאן קל מאד לכתוב על שולחן העבודה בבית חמים ומוגן. הרבה פחות קל לכתוב אותם כשאתה יושב במאהל ברחובה של עיר ונלחם על חיי בנך, ועוד פחות מכך כשאתה מבלה נצח בלתי נתפס של חמש וחצי שנים במרתף חשוך ומבודד. אבל העובדות נותרות בעינן. והעובדות הן שאנחנו חיים במזרח התיכון, ובמזרח התיכון שולטת ללא עוררין השורה תחתונה.

ובשורה התחתונה, ארגון של ערסים עזתיים שלוחמיו אינם מסוגלים להוציא לפועל התקפה מחלקתית הוריד את מדינת ישראל הגדולה על ברכיה, ולקינוח גם סובב לה את היד לאחור ודפק לה נוגרה במצח. ראש הזרוע הצבאית של חמאס, דובי שמנמן ולא מגולח עם תלבושת של פקיד מס ביום רע וחיילים שיודעים בעיקר לקפוץ דרך חישוקים בוערים ולחתוך דגלי ישראל בגלישת סנפלינג, מכונה כאן בתקשורת "רמטכ"ל חמאס". לא פחות ולא יותר. טחו עינינו מראות כיצד במו ידינו אנו מעצימים את אויבינו לכדי פי אלף מכפי כוחם האמיתי.

בשורה התחתונה, הערבות ההדדית שכולם עסוקים בלהתפאר בה כל כך, מעבר לשקר הגלום בעצם התפארות הזו, עליו כבר עמדתי לעיל - אינה מרשימה את אויבינו בגרוש. קשה להאמין, אבל ככל הנראה בחמאס לא עסוקים כרגע בלהירשם בהתרגשות לסמינריון ערכים של בני עקיבא אלא בלתכנן בהתלהבות רבה את החטיפה הבאה או את הפיגוע הבא, ודי סביר להניח שאת שניהם גם יחד.

בשורה התחתונה, מדינה ששמה את גזרי הדין של רוצחי אזרחיה ללעג ולקלס אינה ראויה לאמונם של האחרונים.
מדינה שהנהגתה, תחת השפעת משרדי פרסום, החליפה את האתוס "עד קצה העולם" תמורת האתוס ההזוי "בכל מחיר" - סופה שתתפרק מנכסיה האסטרטגיים, לאט אבל בטוח.
מדינה שדם החיילים שהיא שולחת לקרב יקר בעיניה מאות מונים מדמם של אלה עליהם נשלחו להגן היא מדינה שאיבדה את הצפון לטובת התמכרות לפרוזאק אסקפיסטי קצר-טווח.
מדינה שמשלחת לחופשי בסיטונות-נטולת-פרופורציה את השפלים והבזויים שבאויביה איננה מדינה חפצת חיים.

ובשכונה שלנו, אם אתה לא חפץ חיים - אתה בבעיה גדולה מאד.

***

שבוע אחרי פרסום הרשומה שלחו לי כמה וכמה קוראים את הקישור לכתבה הזו. כדאי לצפות, עם ובלי קשר לדברים שנכתבו כאן.

יום שבת, 8 באוקטובר 2011

חברתי, מרים מילמן

חברתי מרים מילמן היתה מחנכת במסגרת החינוכית בה שימשתי כרכז לימודי היהדות.

כבר בפגישת ההנחייה הראשונה שלנו הרגשתי כמי שעומד בטבורה של סופה. מרים, שעד לזמן פגישתנו כבר חינכה ולימדה שנים רבות וארוכות, היתה מלאת אנרגיה, תשוקה ובעירה של מי שזו לה שנתה הראשונה במערכת. בפגישות הבאות כבר למדתי להכיר את תופעת הטבע שהיתה; את הנחשול התמידי, המתגבר, של רעיונות ויוזמות שזרם מראשה בלי חשך, מלווה בהתלהבות מידבקת. "הנה בא ההוריקן" התרינו זה את זו בצחוק כל אימת שנכנסה לחדר המורים.

כמי שאחזה בלב ובנשמה גדולים מהממוצע, הכל אצל מרים היה בגדול. כשהתלהבה - התלהבה בגדול, וכשנרתמה - נרתמה בגדול, וכשאהבה - אהבה בגדול, וכשהתווכחה - התווכחה בגדול, וכשנעלבה - נעלבה בגדול, וכשהתפייסה - התפייסה בגדול. היה לה טמפרמנט דרום אמריקאי שנורה מתוכה כלבה מפתחו של הר געש ולא הותיר איש סביבה אדיש או שווה נפש.

ולפעמים, אחרי פגישות ההנחייה או בסוף יום העבודה, היינו יושבים, נטולי לחץ המשימות התמידי, ומדברים על החיים. מרים היתה בשיאו של הליך התחזקות שנמשך שנים ובו מצאה עוגן ומרגוע לסעור נשמתה. במקביל, החליטה להקדים במקצת את מועד פרישתה לגמלאות. השנה האחרונה לעבודתנו המשותפת היתה אמורה להיות שנתה האחרונה במערכת, וחלק גדול מהשיחות בינינו נסב על התוכניות ליום שאחרי. כמוני, גם מרים אהבה מאד לנסוע, והכנפיים שהיו מקופלות בין צלעותיה כבר החלו להיפרש לקראת המסעות הרבים והמרתקים שצפן לה העתיד הקרוב.

אבל אז, רגע לפני, בעוד אחד מן התעלולים האכזריים שהחיים מזמנים לנו - היכתה בה המחלה. כשבאתי לבקרה בבית החולים יכולתי כמעט לראות בחוש את רוחה מנסה להתגבר על סורגי כאבי הגוף ולסעור סביבנו כמקודם. החודשים הארוכים שלאחר מכן, כדרכו של הנגע הערמומי והנבזי הזה, מלאו שיפורים ונסיגות, תקוות והתנפצויות, וחוזר חלילה. בינתיים נסעתי לחו"ל לשנתיים. ידעתי שמרים ממשיכה כל העת הזו במלחמתה ותליתי תקוות באופיה החזק, הנחוש.

מעט לאחר שחזרתי, לאחר מאבק ארוך ועיקש, כזה שרק נשמות עם בעירה פנימית כזו מסוגלות לו, נכנע גופה לשריגים הממאירים שלפתו אותו ונשמתה יצאה למסע הגדול. נכון, לא המסע ההוא עליו דיברנו בהתלהבות של שני אנשי ציפור בחדר המורים. מסע אחר, טמיר ונעלם; מסע אל האין-סוף, בו רוחה, חופשיה ומאושרת, ודאי טסה אל על כחץ שלוח, כְּלָבּה הנורית מפתחו של הר געש, כסערה מתנחשלת. ממש כפי שהיתה בחייה. כמו בשיר המופלא ההוא של זלדה.

נִשְׁמָתִּי
שָׁמַעְתְּ עֲצַת מְחוֹשַׁי
וְדָבַקְתְּ כְּמוֹ אֵזוֹב
בְּקְיר יָשָׁן.
קוּמִי קוּמִי
בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה
קוּמִי
הַמְּחוֹשִׁים לוֹחֲשִׁים
שֶׁבִּכְסָלַי סְתָו -
אַךְ כְּנָפַיִם אֵינָן נוֹשְׁרוֹת
עַל סַף הַחרֶֹף,
בַּסְּתָו נוֹשְׁרִים רַק עָלִים
שֶׁהִצְהִיבוּ.
בַּחוּץ רוּחַ מְפָרֵק הָרִים
עוּפִי עוּפִי
גַּם צִפֳּרִים נוֹדְדוֹת
טוֹבְעוֹת לִפְעָמִים
אוֹ נִתְקָעוֹת בַּקֶּרַח
(כָּךְ שָׁמַעְתִּי)
אַל תִּפְחֲדִי מִמּוֹתִי.


מרים מילמן הלכה לעולמה ביום כ' בתמוז תשע"א. יהי זכרה ברוך.