הרנסנס של רחל אמנו

כבר לא מעט שנים שאני רוצה לכתוב על הרנסנס של רחל אמנו.

ללא ספק דמות מקראית מרתקת, רחל אמנו. רעיה נאהבת ואם אוהבת, שידעה בחייה הקצרים בעיקר צער וכאב, אך לאחר מותה - תחת ידיהם האמונות של חז"ל - הפכה להיות מזוהה דווקא עם תקווה וגאולה.

ועדין, אפילו היא, רבת תהפוכות שכמותה, ודאי כשלה מלנבא את הרנסנס המופלא לו זכתה בסוף שנות התשעים של המאה העשרים, כמה אלפי שנים טובות לאחר מותה. ממש כזְקֵנתו של בעלה לפניה, היתה גם לה לפתע עדנה נפלאה, מפתיעה. אמת, יום פטירתה צוין אמנם כבר קודם לכן בלוחות השנה, אך בכל זאת - מי מילל ומי פילל לשדרוג אשר כזה פתאום בצהרי הניינטיז? טקסים ועצרות, מערכי שיעור והרצאות בכל מוסד חינוכי דתי המכבד את עצמו. אני מקווה שהיא יודעת לפחות למי לשלוח פרחים.

אבל האמת היא, אל תגידו בדרך אפרתה, שלולא נפטרה היא עצמה בתאריך זה - כל מי שאיתרע מזלו להיאסף אל עמיו ביום י"א בחשוון היה ודאי זוכה במקומה לשדרוג איכותי לא פחות, ויהא זה בוקי בן פלטיאל, מעלה באוב משבט זבולון, או דוסתאי הבורסקאי חרום האף, תנא אזוטרי מכפר חוקוק. כל דכפין ייתיה ויוספד, רק לא ההוא, לא חשוב שמות, נו, אתם יודעים, הזה שפעם קרא לנו פרופלורים וממש העליב אותנו ואפילו לא הסכים לעבוד בשביל פרוייקט "ראשית צמיחת גאולתנו" הייחודי שלנו, עד שיום אחד, ממֶש אאוט אוף דה בּלוּ, קם לו איזה עיישב שוטה מאחורי הגב שלנו וירה בו. לא נעים, באמת שלא. אבל היעלה על הדעת שעכשיו נצטרך לדבר עליו כל שנה בגלל זה? סורי. לא מתאים. בשביל להתעסק בעל כורחנו עם אנשים שלא ממש בא לנו עליהם יש את ליל הסדר, וזה מספיק לנו לגמרי. תודה.

***

חברים, קִראו לי שמאלן, קִראו לי פיינשמקער, קִרעו לי את הצורה ורססו לי "תג מחיר" על הקירות, על הדלת ועל האוטו - אבל כבר שנים שאני מוצא את העובדה לפיה בתי הספר של המגזר הדתי-לאומי בוחרים בהמוניהם לדלג באלגנטיות על יום הזכרון הממלכתי ליצחק רבין לא פחות ממדהימה. הלוא אם יש מגזר בחברה הישראלית שהיה צריך לעמוד ראשון בתור לחשבון נפש עמוק ונוקב לאחר הרצח זהו המגזר הזה. נכון, רבים ממנהיגיו, עסקניו ורבניו ניסו לא אחת למכור לנו סיפור אחר, משוכתב יפה-יפה, על איזה עשב שוטה, שלמד בכלל בישיבה סמי-חרדית, והופעל בכלל בידי סוכני שב"כ, ומה לו ולנו, ומה לנו ולו, ומה לנו ולאלימות בכלל, ועוד נגד ראש ממשלת יסוד כסא ה' בעולם? הכל טוב ויפה, אלא שיש רק בעיה אחת. היינו שם. היינו שם ולכן קצת קשה לעבוד עלינו. היינו שם, אמנם בגילאים סוערים למדי אך בדעה צלולה מאד, ואנחנו יודעים טוב מאד מה ראינו. ראינו אנשים שסרבו לקבל את מרות השלטון הדמוקרטי וכצידוק להתנגדותם האלימה הצביעו על כל תרגיל מפלגתי שקידם את האג'נדה המדינית לה התנגדו כאילו היה חורבן הבית. אלופי העולם בקומבינות פוליטיות פשוט לא יכלו להסכין מוסרית עם מעשה אלכס גולדפרב והמיצובישי. ראינו הפגנות נוטפות ארס ושנאה ברמות שלא יאומנו. ראינו את תמונותיו של רבין בכאפיה ובמדי אס.אס. ראינו את שלטי "רבין רוצח" ו"רבין בוגד" ו"אלטלנה". ראינו אנשים שלא חשבו אפילו לעצור באדום, בוהק ככל שיהיה. על קודקוד רובם המוחלט התנוססה כיפה סרוגה. זו עובדה.

לו היה למגזר הדתי-לאומי רבע מהאינטגריטי שהוא טוען לבעלות עליו - כל בתי הספר הממלכתיים היו צריכים להסתכל על הטקסים וימי העיון שהיו נערכים בבתי הספר שלו ביום הזכרון ליצחק רבין. להסתכל וללמוד. ולא, לא היה צריך אפילו להרחיב על רבין האיש, ועל המורשת שיש לו או אין לו. רק על הלקח הנורא מהתקופה השחורה ההיא, לקח שנכתב בדם. לו היו מנהיגי הציבור הזה, עסקניו ורבניו מביטים נכחה מעומק מצפונם אל המציאות האיומה עמה הסכינו - היתה ודאי זעקת הוידוי שלהם נשמעת מסוף העולם ועד סופו: אבל אשמים אנחנו על אחינו. חטאנו, עווינו ופשענו. בעוורוננו המטנו קלון נורא על ההיסטוריה של מדינת ישראל ושל העם היהודי. בשתיקתנו כמעט והמטנו חורבן על המפעל הציוני כולו.

אבל במקום זה רבים מהם מעדיפים להסתיר את ערוותם ההיסטורית בעזרת עלה התאנה שנתרם להם חינם אין כסף על ידי רחל האומללה, שלא בטובתה. כמה עצוב. כמה עלוב. ובכלל, כמה קונטיינרים של קיבעון מחשבתי צריך לצרוך כדי לצום מדי שנה בשל רצח פוליטי של מנהיג יהודי זוטר, פקיד של האימפריה הבבלית, שאירע לפני יותר מ-2500 שנה, ובו בזמן להתחמק בעוז מכל עיסוק או דיון אמיתי בגורמים ובהשלכות של רצח ראש ממשלה נבחר במדינת ישראל לפני עשור וחצי.

שקט, מדחיקים.