שחיטה לא כשרה

קו ישר ומדאיג עובר בין ההתפרצות של בני המשפחות השכולות על ראש הממשלה ועל שר הפנים בטקס הזכרון לחללי השריפה בכרמל, לבין ההתפרצות של שבואל סחיוורסחורדר, יתום הפיגוע במסעדת סבארו, על מנכ"לית הביטוח הלאומי אסתר דומיניסיני, לבין ההתפרצות של יואל שליט וחברתו אל רחבת טקס הדלקת המשואות בהר הרצל, ובמידה פחותה-אך-סמלית - גם בין כל אלה ובין נאומו המשוכתב של מדליק המשואה הרב שמעון רוזנברג, סבו של מוישי הולצברג ניצול הפיגוע במומבאי.

הקו הזה, שמקבל רוח גבית מלא מעט גורמים תקשורתיים, מעניק לגיטימציה הולכת וגוברת לפעולות של אנשים פרטיים, המחבלות הלכה למעשה, גם אם לא בהכרח בכוונת מכוון, בממלכתיות הישראלית.

שלא אובן לרגע לא נכון. יש מקום רב ולגיטימציה רבה לא פחות לבקר - ואף בחריפות רבה - את גורמי השלטון, במידה והם ראויים לכך. הן גם אני הצב"י עשיתי זאת על הבמה הצנועה הזו לא פעם ולא פעמיים. אבל דבר אחד הוא לבקר ודבר אחר לגמרי הוא לנתץ. ראש ממשלה שלא יכול להשלים נאום בטקס זכרון ממלכתי; סגנו המגורש מאותו טקס עצמו בבושת פנים; מנכ"לית של גוף ממשלתי מרכזי שמנואצת קבל עם ועדה כאחרונת הפושעות; טקס הטקסים הישראלי שנקטע בהפגנות וצעקות, ואפילו מדליק משואה שמרשה לעצמו לעשות בטקסט שניתן לו ככל העולה על רוחו - כל אלה הם סימנים המתחברים יחדיו לכדי רוח רעה המאיימת לנשב במחוזותינו.

ממלכתיות איננה מילה גסה. היא אינה מילה נרדפת לציות עיוור או להיעדר מובנה של מחאה. ממלכתיות היא כורח בל יגונה של כל מדינה חפצת חיים, אשר בלעדיו תדמם את חוסנה למוות - ודאי וודאי אם איתרע מזלה לשכון כבוד בלב קשת הסהר היורֵה. "הווה מתפלל לשלומה של מלכות", קבעו חז"ל, "שאלמלא מוראה - איש את רעהו חיים בלעו". ואם כזאת נאמר על מלכות של נוכרים - במלכות ישראל על אחת כמה וכמה.
כאשר כל התופעות שציינו כאן מתרחשות, הן אינן מתרחשות בואקום. עוקבות אחריהן אינספור עיניים דרוכות וחרישיות, המחפשות בנרות את הסדקים הניבעים בקירות "הישות הציונית". בתוך הקירות הללו פנימה מסתופפים כולנו. אותם יחידים העושים דין לעצמם ומקעקעים את החוסן הממלכתי של ישראל מסכנים הלכה למעשה את עצמם, אבל גם אותנו.

על מישהו, נדמה, לשים סוף סוף את הדברים על השולחן ולומר בכל ברור: גם למשפחות שכולות לא הכל מותר. גם משפחת שליט האהובה איננה נמצאת מעל האינטרס הלאומי הכללי. גם העמדה השוללת שחרור מאות רוצחים ללא תנאי היא עמדה לגיטימית בויכוח המר הניטש סביב גורלו של גלעד (ולמעשה, קיימים לה סימוכין עתיקי יומין בהלכה היהודית). גם ציבורים השוללים אידיאולוגית את המפעל הציוני צריכים לדעת את מקומם בו.
היום בו תנפנה הפרות הקדושות שנמנו לעיל את סכינן על הפרה הקדושה מכולם, על הממלכתיות הישראלית, הוא היום שבו תחל הספירה לאחור.