הפארק הלאומי ברייס קניון, כבר כתבנו כאן, הוא פנינת טבע אמיתית. הגלגל הגדול והטוחן של הזמן הפליא לצור בסלעיו אין ספור צורות שונות ומשונות. באחת מנקודות השיא של הפארק הגענו לבקעת ענק בה ניצבים אלפים אלפים של זקיפי סלע אדומים, כתומים וורודים. הצ'יפים האינדיאנים הזקנים, כך למדנו, הסבירו לנתיניהם כי אין זקיפים אלו אלא בניו של שבט קדום ואכזרי ששעבד את אבות אבותיהם. משעלתה שוועתם של הללו השמימה החליט סוף סוף "הרוח הגדולה", אלוהי השבט המעונה, לשים סוף לחזירות. הוא הורה לכל בני שבט הנוגשים להתעטות במיטב מחלצותיהם, להתעטר במיטב גווניהם ולהתהדר ביפות שבנוצותיהם, ואז להתכנס בבקעה רחבת הידיים הסמוכה לכפרם. כפי שודאי כבר ניחשתם, ברגע שנכנסו המנוולים לבקעה, מפורכסים כחתנים, חסם "הרוח הגדולה" את כל פתחי המילוט, ואז תירגל על קרבנותיו את נוהל "אשת לוט" (שפילח, אין צורך לומר, מהאלוהים של היהודים).
כשלעצמי, אגב, מצאתי את המעשיה הזו נלבבת מאד, אך בתי נעמה, רודפת צדק ידועה, התקוממה נגדו בזעם שפוך. עם כל הכבוד ל"רוח הגדולה" ולשיקול דעתו האלוהי, טענה היורשת בלהט, אין זאת אלא שנבלה נעשתה בברייס קניון. שכן אם קפאה אשת לוט לכדי נציב מלח - הרי לבדה קפאה, ובחטאה מתה והלוא דין הוא. אך מה פשעו כל התינוקות האינדיאנים המסכנים, שנגזר עליהם לשעשע תיירים אמריקנים שמנים בתפקיד זקיפי אבן עד סוף כל הדורות, בשמש ובגשם ובשלג? בתחילה עוד ניסיתי לפייסה, אך אז הבהירה לי יוצאת חלציי הזועמת באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מוטב שלא אזכיר את המעשיה הזו באוזניה עד עולם.
ומכל מקום, דווקא ביום בו שמנו פעמינו לחקור את מכמניו הנפלאים של ברייס קניון נפתחו ארובות השמיים פתיחה טובא. מילא גשם ביולי, כבר התרגלנו. אבל סופות ברקים? בתחילה עוד חשבנו לאמץ מנהג אבותינו, לשים פס על צליפות החשמל המתברקות ברקיע ולפצוח בטיול רגלי אל לב הבקעה הנזכרת, אבל מבט מהיר שמאלה וימינה לשולי הדרך הבהיר לנו כי הברקים של ברייס - פגיעתם רעה, ואין לדעת אם יסתפקו היום בעצים בלבד או שמא יעברו קדימה בשרשרת המזון. אשר על כן העיזה אותנו ריינג'רית יפה ונעימת הליכות בשם מייגן אל אולם מהודר וספון עץ בטבורו של הפארק, ושם, ברוח היום, סיפרה לנו את הסיפור הלא ייאמן על רוי סאליבן, הלוא הוא דוּמְד רוי, רוי המקולל, שמחזיק בשיא העולמי של פגיעות ברק (טוב, אם לא נחשיב לרגע את איתן כבל).
ההארקה האנושית רוי סאליבן היה ריינג'ר בפארקים הלאומים של וירג'יניה אי שם בטבורה של המאה העשרים. את מפגשיו הבלתי אמצעיים עם ברקים הוא החל בשנת 1942, כשעמד במגדל תצפית. הברק זרם לאורך גופו ואיווה את בוהן רגלו למוצא, תוך שהוא צולה את ציפורנו צלֹה היטב ומעלה אותה בסערה השמיימה.
עשרים ושבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1969, כילה ברק נוסף את זעמו בגבותיו של סאליבן והותיר אותו מחוסר הכרה ברכבו. שנה לאחר מכן, כשיצא לאסוף את הדואר מן התיבה שבקדמת ביתו, עשה ברק שלישי שפטים בכתפו השמאלית, מה שהתברר למפרע כטיפול מתחשב למדי בהשוואה לברק הבא, שהיכה שנתיים לאחר מכן והפך את ראשו של הריינג'ר ללפיד בוער.
עבודות השיקום על ראשו של רוי המקולל נפסקו באבן כאשר קרוב משפחה רחוק של הברק מ-1972 חזר להשלים את המלאכה, פוצץ את כובעו של סאליבן לרסיסים, הצית בשנית את שיערו, העיף אותו מתוך הרכב בו נהג והטיס את נעלו השמאלית לגבהים שנעליים לא מכירות בדרך כלל.
שלוש שנים של הפסקת אש חלפו לפני שחזרו הברקים להתעלל ברוי סאליבן, הפעם בפגיעה ממוקדת בברך. הברק השביעי והאחרון השיג את האומלל בעודו ישוב בספינת דיג בטבורו של אגם.
סיפורו הבלתי נתפס של רוי המקולל, כך מסתבר, גרם לאי אלו מדענים לתהות האם כל פגיעה ופגיעה של ברק בבן אנוש הופכת את האחרון למטרה מועדפת יותר ויותר עבור הפלאש השמיימי, הכמֵה, כך שיערו, לפרוק את מטענו המחושמל במכריו משכבר הימים דווקא. התיאוריה על שמו לא הוכחה עד היום, אך למצער קיבל סאליבן הומאז' יפהפה בסרטו מעורר ההשראה של דייויד פינצ'ר "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" (שכבר נזכר כאן בעבר, דומני) שעה שסיפורו נארג אל תוך העלילה הראשית (והבדיונית) של הסרט.
רוי סאליבן מצא בסופו של דבר את מותו מפצע ירי. אחרי ששרד שבע פגיעות ברק, ירה סאליבן בחזהו שלו כאשר גברת אחת עמה ניהל מערכת יחסים עלתה לו באופן סופי ביותר על העצבים.
אתם הבנתם את זה, חברים? אלוהים בכבודו ובעצמו ניסה שבע פעמים להרוג את הברנש ולא הצליח. לא היה מנוס מלהזעיק את המומחים במשקל כבד...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה