הכבאים

קרן אור קטנה נצנצה מבין האפר, הלהבות ותמרות העשן שבלעו את יערות הכרמל; מבין העצב והאבל והתסכול והאובדן. קרן אור שהיא בעצם סיפור קטן, קטן כל כך עד כי נבלע עמוק עמוק בבליל הדיווחים האינסופי על שריפת הענק ולא נודע כי בא אל קרבו.
היא לא היתה בודדה, אגב. היו קרני אור רבות אחרות, אבל היה בה משהו מיוחד.

לצד משלחות הסיוע הרבות שנחתו כאן, התגייסו לעזור בכיבוי השריפה גם קבוצה של כבאים פלסטיניים. בתיאום עם משרדי הקישור עברו שלוש כבאיות את המחסומים ליד ג'נין והגיעו לאזור הכרמל. עשרים ואחד הכבאים, מרמאללה, בית לחם וג'נין, במדים כחולים עם פסים זוהרים, צוותו מיד למשימות של כיבוי משני בשטח.

מצלמת צוות החדשות חלפה על פני הכבאים הפלסטיניים שעה שעמדו בשורה וציפו להוראות. אני משער כי כל כבאי נמלא דריכות והתרגשות לפני ביצוע המשימה לקראתה התאמן ארוכות, אבל ביום ההוא על הכרמל, נדמה, ניכר ניצוץ אחר בעיניים. "תמיד רציתי לבוא לראות את הנוף המיוחד של חיפה", אמר אחד מהם, מתחנת הכיבוי של בית לחם, "לא תכננתי אמנם להגיע בנסיבות כאלה, אבל אינשאללה, נעזור לכם להחזיר אותו לקדמותו, לטובת כל בני האזור". "האם התקשיתם למצוא מתנדבים?" שאל המראיין. "לא", השיב הכבאי, "להיפך. כולם רצו לצאת. היתה תחרות על כל מקום בצוותים שיצאו".
לאחר התדרוך לחצו הכבאים הישראליים והפלסטיניים ידיים. חלקם אף התחבקו. לרגע קטן אחד נראינו כמו שכנים; אזרחים של מדינות ידידות, המטים שכם ומסייעים זה לזה בשעת מצוקה מתוך תחושה פשוטה ואנושית של שותפות.

לרגע קטן אחד בצבצה הנורמליות. אבל לא לזמן רב. מישהו, היו בטוחים, דאג לכך דאֹג היטב.

עם שוך הלהבות ארגנה מועצת עוספייה טקס הוקרה לכבאים הפלסטיניים. במציאות אחרת, נכונה יותר, לו נמצאו בשדרת ההנהגה שלנו אי אלו אנשים בעלי שאר רוח - היתה ודאי מדינת ישראל הרשמית עומדת מאחורי היוזמה הזו; מגוננת במו ידיה על השתיל הרענן שצמח מהאדמה השחורה, ומשמרת אותו ומטפחת אותו וממנפת אותו. אבל ניחא, גם מועצת עוספיה היא הלוא סוג של גוף ממלכתי.

הכבאים התייצבו נרגשים במחסום. אותו מחסום בו עברו בשעטה כשבערה האש. אבל האש הלוא כובתה זה מכבר, ולפתע נזכר מי שנזכר שלכמחצית מהם אין בעצם אישורי כניסה תקפים. הכבאים שכניסתם אושרה חיכו לחבריהם בעוספיה, אבל הג'ינג'י עם האישורים כנראה יצא בדיוק לאפטר בנתניה, או לנופש באולגה, או לתרבות יום א' בדגניה ב'.

בסופו של דבר, לאחר המתנה ארוכה ועלבון ותסכול ומחאה, בוטל טקס ההוקרה. השתיל הרך נטמן עד לקודקודו באדמה המזרח תיכונית, שמאז ומתמיד אהבה שתילים כאלו, משני הצדדים, בעיקר כשהם קבורים בה עמוק עמוק, שלא יגדלו חלילה, לאסוננו.

מי הם, הפקידים הקטנים האלה, שהצליחו באיוולתם לחנוק גם את השביב הזעיר הזה, של תקווה לנורמליות? מי הם האנשים האטומים הללו, שלא חכמו לאמוד את ערכו; שלא השכילו לראות את ההתרגשות שניצתה לרגע בעיניים, את החיוך המתהסס בזוית הפה, את הידיים המגששות דרכן ללחיצה וסופן מאמצות כתף ושכם?

לעתים נדמה לי, כי מדינה שבוחרת את מנהיגיה לפי משך הזמן בו הסתכלו על ערבים דרך כוונות לא תצלח לעולם לסגל לעצמה תודעה מחשבתית שלמה, שורשית, של שלום.

ולוואי ואוכל את כובעי לתיאבון, כי אז יערב לחכי מכל מעדני עולם.