מוישה טנדר

מוישה טנדר, או משה שטרנברג, התפלל בספסל שמאחורי אבי בבית הכנסת.
אצלנו במשפחה קראנו לו מוישה טנדר, כי אי שם בשנות השמונים היה לו טנדר סובארו קטן. אין לי מושג למה מוישה טנדר נהג בטנדר דווקא. לא נראה לי שזה היה לצורך עיסוקו, על כל פנים. אבל אני כן זוכר שהטנדר הזה הסיע בהתנדבות אנשים וציודים מכל מקום לכל מקום. ואולי בגלל זה מוישה טנדר קנה טנדר, כדי שהיה לו קל יותר לעזור לכל דכפין.

מוישה טנדר היה חשוך ילדים, ולכן בבית הכנסת היה קצת כמו סבא של כולנו. תמיד קרנה אלינו אהבה מעיניו הטובות. מאחוריה הסתתר כאב גדול.
כניצולי שואה רבים, רדפה השואה את מוישה כל חייו. הוא עצמו עלה מהונגריה במשלוח הילדים של 1943. אביו, זבולון יונתן שטרנברג, מראשי תנועת 'המזרחי' בהונגריה, אמור היה לקבל סרטיפיקט לארץ ישראל אך זה נלקח ממנו וניתן לרבי אהרון רוקח, האדמו"ר מבעלז. זבולון שטרנברג הצליח לבסוף לעלות על רכבת ההצלה של קסטנר אך כוחו לא עמד לו בתלאות הדרך של נוסעיה (שכידוע הגיעו בתחילה לברגן בלזן) והוא נפטר בשווייץ.
זכור לי כיצד ניסה מוישה במשך שנים ארוכות לזעוק את העוול שנעשה לאביו, אבל אני משער כי מלכתחילה לא היה לו סיכוי להתמודד לבדו מול אימפריית הענק של בעלז.

פעם ביקש ממני מוישה לעזור לו לבנות את הסוכה שלו. כשהלכתי אחריו לפינת המחסן, להוציא את הבדים והמחצלת, ראו עיניי עשרות רבות של קופסאות שימורים אכולות חלודה, שמוישה ורעייתו לא ההינו לזרוק. חייהם של ניצולי שואה לא היו זרים לי ולא הייתי צריך הסברים. ועדיין חשתי גל עמוק של זעזוע למראן. מוישה הבחין בכך, נאנח ואמר "מה אפשר לעשות".

לפני כמה שבועות עבר מוישה ניתוח קשה, ממנו לא התאושש. בשבוע שעבר הלך לעולמו.
"מי יזכור את מוישה טנדר?" כתב לי אחי הצעיר, וכאב חמר בתוכי.
אני מקווה כי את מוישה יזכרו כל אוהביו, מבית הכנסת וממקומות אחרים. אני מקווה כי כוחי יעמוד לי להעלות לנגד עיניי את דמותו וזכרו גם אחרי שנים. ומן הסתם גם אבא - יתום בעצמו מגיל ארבע, הקורא קדיש יתום כל חייו אחרי חשוכי בנים - יקרא אחריו קדיש.
יהי זכרו ברוך.