רחלי

לצורך הענין בואו נקרא לה רחל, או רחלי.
רחלי היא תלמידת כיתה ח' ב"מגמה הכללית" בבית הספר בית יעקב בעמנואל. לא, אל תנסו להיזכר. לא קראנו עליה מילה אחת בפולמוס המתמשך סביב פרשת ההפרדה. לא עליה ולא על חברותיה לכיתה. 

כל כך הרבה מלל נשפך סביב הפרשיה הזו. על מי לא קראנו, בעצם? על "הרבנים הגאונים" ועל לוחכי פנכותיהם; על "העסקנים החשובים" מכל הצדדים; על הבנות מהמגמה החסידית שנאלצו לשבת שבועות שלמים בבית (!!); על האמהות החסידיות הבוכיות והאומללות, שבעליהן נשלחים לכלא; על ילדי האסירים, מייבבים ומניפים שלטי "אבא - אני אהיה חזק" מול שערי מעשיהו (אגב, כשאני יוצא לחודש מילואים פעם בשנה - הילדים שלי איכשהו מסתדרים גם בלי שלטים קורעי לב ודמעות שליש, אבל ניחא. ענין של סגנון) וכמובן על האסירים עצמם, "שליחי הציבור הקדושים", שלבשו לכבוד יום מאסרם באקישטע ושטריימל, עטו על גופם סרטים א-לה מלכּוֹת יופי ולא נחה דעתם עד שגם עטרו את פרקי ידיהם העדינים באזיקים סמליים. 

על כל אלה הלוא קראנו עד זרא. אז בואו נדבר קצת על רחלי.

רחלי גרה בעמנואל משנולדה ולומדת בבית יעקב המקומי עוד מכיתה א'. תעודותיה מראות הצטיינות יתרה בלימודים. הליכותיה קצרו עם השנים שבחים ומחמאות לרוב.
רחלי יודעת היטב שהיא ממוצא ספרדי. כשאתה גר בעיר כמו עמנואל אתה לומד את זה מהר מאד. היא גם ספגה פה ושם הערות ועלבונות הקשורות במוצאה, ומישהי אפילו קראה לה פעם "ספרדג'וקית", אבל רחלי לא התרגשה. אלו היו בעיניה כעננים קטנים המסתירים לרגע קט את השמש. היא אפילו השתדלה ללמד זכות על העולבות, ממש כמו שלימדוה מורותיה מספריהם והנהגותיהם של הרבנים הגדולים (והאשכנזים), הניבטים אליה מדי יום מן התמונות במסדרונות בית הספר.

לקראת סוף שנת הלימודים תשס"ז משהו החל להתרחש סביב רחלי. תכונה ערה ניכרה בבית ספרה. עסקנים חמורי סבר נכנסו ויצאו. אנשי הנהלה התלחשו ביניהם, משמשו בזקנם והניפו בהתלהבות את ידיהם אנה ואנה. וכששנת הלימודים תשס"ח עמדה בפתח כבר יצאה השמועה בעיר הקטנה: כל כיתה בבית הספר (בית ספר של מאה וחמישים תלמידות בסך הכל) חולקה לשתי מגמות: המגמה הכללית והמגמה החסידית. גדר עטויית ברזנט הוקמה בן לילה לאורך חצר בית הספר. קיר חוצץ נבנה באחת בטבור המסדרון הפנימי.

הסיבה להקמת המגמה החסידית, כפי שהסבירו מקימיה בלהט, היתה לאפשר לתלמידות החפצות בכך ליהנות מרמה רוחנית גבוהה יותר. אך בניגוד למה שניתן היה לשער לאור הכרזה מעין זו - לא נערכו אליה כל מבחני התאמה או קבלה. ההזמנות אליה חולקו באישון ליל, ולבוקר נודע: למגמה המיוחסת צורפו כל התלמידות האשכנזיות (למעט בודדות המשתייכות לחינוך המיוחד) וכן אי אלו יוצאות עדות המזרח, שאיתרע מזלן להיוולד להורים מקושרים. רחלי וחברותיה נותרו בכיתה ה"רגילה". על חברותיהן לכיתה עד לפני חודשיים נאסר לדבר עמן, פן ירעיפו עליהן חלילה "השפעה שלילית" ויפגמו ברמתן הרוחנית החדשה. רחלי לא הצליחה להבין בשום אופן על איזו השפעה שלילית מדובר. היא גם לא ידעה להיכן להוליך את תדהמתה. אבא הסתגר בתוך עצמו. עיני אמא דמעו ושתקו. הילדות האחרות בכיתה נראו נפחדות ונבוכות בדיוק כמוה. והמחנכת? את המחנכת לא העזה אפילו לשאול. הן בעלה היה ממקימי הגדר...

צללים ישנים וחבויים התעצמו באחת לנגד עיני רחלי. כתם שחור הלך והתפשט מעגלים מעגלים בתוך נפשה פנימה. פקעת דוקרת הלכה ותפחה בגרונה, ללא מוצא. 

למן שנת הלימודים תשס"ח, הפכה רחלי רשמית לאיום חינוכי, והיא אפילו לא ידעה שהיא כזו. היא חשה מלוכלכת, דחויה ומושפלת. פניה מאדימות מבושה, הסיטה מבטה מטה כל אימת שנתקלה ברחוב במי מחברותיה לכיתה עד לפני כמה חודשים; בוהה בהפסקות ביריעות הברזנט שעל הגדר, בחנה חזור ובחון את התנהגותה בשנים שקדמו להפרדה, מנסה להבין: מה פסול מצאו בה? מדוע סימנו אותה והבדילוה?

בתפילותיה התחננה בדמעות להסרת הענן השחור והמאיים שהתעבה מול שמש חייה, אך הללו חזרו ריקם.

ואז, לקראת סוף שנת הלימודים תש"ע, אחרי שלוש שנות בושה והשפלה שאין להן תכלה ואומדן - גבר הלחץ הציבורי והמשפטי על מחוללי ההפרדה, ורחלי וחברותיה הפכו מסתם איום חינוכי לַאויב בהתגלמותו. שכניה לבנין זעקו בגרון ניחר "שמע ישראל" והכריזו כי לעולם לא יוותרו על זכותם להיבדל ממנה; ילדים מסולסלי פיאות שאביהם נידון למאסר הביטו בה ברחוב במשטמה גלויה; מאות אלפי אנשים בראשות "גדולי הדור" מהתמונות בבית הספר התאספו ברחובות קריה, זעקו והתנדנדו בסילודים וגלגלו עיניהם כלפי שמיא לנוכח שמד ה"רחליות" החדש שניחת על ראשיהם; בני עירה - עטורי שטריימלים וסרטים - עמדו על הבמה והכריזו בקול ניחר כי איש לא יפחידם וכי גם אם ייגזרו עליהם הנוראות שבגזירות הם לא ייכנעו, וימסרו את נפשם כמעשה אבותיהם הקדושים והטהורים שבכל הדורות, ולא ייתנו בשום פנים ואופן לבנותיהן ללמוד עם רחלי, כי בנפשם היא! נחילי "בני התורה" הריעו להם באקסטזה. ורחלי צופה, שותקת.
כמה פעמים נרמסת נשמה?

לו הייתי יכול, הייתי מחבק את רחלי ומאמצה אל לבי, ואומר לה כי תחת כנפיו הבלתי נראות של הצדק היא תמה וברה כחמה, ומעניה יירשו גהינום.