חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - קו עזה

האוטובוס עם היהודים האמריקאים מכל רחבי ארה"ב שנחת אצלנו במוצב לעשות לנו ערב על האש של השמחות.
האחים היקרים הללו, שחתכו ולשו ותבלנו וצלו וערכו, בשיא המרץ, בקור מקפיא, (לצלילי שירים כמו "טֶייק מִי דָאוּן טוּ בְּנֵי בְּרָק סִיטִי קוֹז יֵשׁ הַרְבֵּה מִצְווֹת שֶׁעוֹד לֹא עָשִׂיתִי").
ביניהם כאלה שיכולים להיות ההורים שלי.
והכל במאור פנים, בחיוך גדול, באהבה. ואז גם לא הפסיקו לומר לנו תודה.

האברכים החרדים מאופקים שהזמינו קבוצות קבוצות מאיתנו אליהם הביתה ומילאו שולחננו מכל טוב, תבשילים ושתיה ומתוקים ומגדנות; נשותיהם מעתירות על ראשינו ברכות וילדיהם הקטנים מציצים נרגשים מחדרי השינה, נועצים עיניים באטרקציה החד פעמית - חיילים בסלון. "חכה חכה", חייך מארחי, "מחר בחיידר הם יהיו כוכבי היום".

המתנדבות והמתנדבים במתחמי הפינוק בצומת גילת ובאופקים ובשובה ובמושב פטיש ואיפה לא, מבשלים ושרים, מסנדבצ'ים ורוקדים, מוזגים ומחבקים. עיניהם זורחות והם מלאים אהבה לכל חייל וחיילת. האנשים והנשים הדורכים את צעדינו; המלאכים השומרים שלנו.

הרב זאב גולדשטיין, רבה הראשי של דרום אפריקה, שעבר חייל חייל במתחם הריענון בשובה, חיבק ובירך וחילק מכתבים מתלמידי בתי הספר היהודים במדינה כמי שמחלק אוצרות יקרים מפז.
והחיילים מצדם נענו לו בשירה ובמחיאות כפיים סוערות.

וִים ומתיאס, שני המתנדבים המתוקים מגאודה (חאודה), הולנד, שעשו את כל הדרך מארצות השפלה למתחם הריענון בצומת גילת ומכינים לחיילים צ'יפס עם רוטב הולנדי סודי ומשובח מחמאת בוטנים ("תראה", הם מצביעים בגאווה, "יש לנו אפילו תעודת כשרות!").
"אנחנו נוצרים", אמר לי וים, "אנחנו מאמינים בישו וישו היה יהודי, לא? אז איך אנחנו יכולים לא להיות פה עכשיו יחד אתכם? כשכל זה התחיל אמרתי לכל החברים שלי בהולנד שעכשיו הזמן לתפוס צד בלי להתבלבל ובלי לגמגם. אז הנה, עכשיו אני פה על הצ'יפסר, תורם את חלקי".

איש ההמבורגרים מצומת גילת שחגג שלשום יומולדת אבל לא הסכים לזוז מהמנגל, אז בני משפחתו הביאו את העוגה והבלונים עד אליו.
הבן שלו, שהקפיץ אותי מאוחר יותר לאופקים, סיפר לי על אביו, שקם כל בוקר בחמש לעבוד במכולת המשפחתית, עובד שם עד שבע בערב ואז נוסע ישר למתחם שבצומת, עומד אצל המנגלים הגדולים ומכין המבורגרים לחיילים עד אחת עשרה בלילה.

אורי ממודיעין, שאירגן לפלוגות שלנו מכונת כביסה ומייבש וטלוויזיות וספות ובגדול כל מה שהנגרר שלנו יכול היה לשאת. הסתובבנו איתו בכל רחבי העיר והוא שלף לנו את המכשירים והרהיטים מכל מיני מחבואים: מתוך מכוניות ומקרבי חניונים ומתוך חדרי מדרגות ואפילו מנקודת מסתור מאחורי איזו דלת סודית בקניון עזריאלי, ותוך כדי עוד בלש בערמות האיסוף שליד הפחים כדי לאתר לנו מציאות נוספות.

אבי ומאיר, שני הפיזיותרפיסטים מניו ג'רזי שבאו לפה לשבועיים להתנדב ב"עלה נגב" עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. את אבי פגשתי בערב על האש של החבר'ה האמריקאים במוצב, ואחרי שקצת התחברנו העזתי להתייעץ איתו על הברך שלי, שנדפקה בצו שמונה הראשון בגבול הצפון. בלי להתבלבל הזמין אותי אליו ל"עלה נגב" כדי לעבוד איתי על תרגילים לשיקום הברך ואז הכיר לי גם את אבי חברו, שנחת מארה"ב כמה שעות קודם.
כך מצאתי את עצמי עם שני פיזיותרפיסטים מומחים, אחים יקרים מארץ רחוקה, שיצאו מגדרם כדי לעזור לי במשך שעה ארוכה (ואז גם ביקשו, בנימוס אמריקאי מקסימלי, ואף קיבלו, להצטלם עם הנשק).

כמה כאב צף פה, על הצירים, ביישובים, בנובה, בצמתים עם הפנים היפים הניבטים אליך בכל אשר תפנה מהמדבקות ומהשלטים.
וכנגד זה - אהבה, חיבוק ועיטוף אינסוף בכל אשר נפנה.

צו שמונה #2, קו עזה, סוף שבוע ראשון.
בתמונה: על מחט אורן, כביש 232, אזור צומת מעון

חרבות ברזל: הפוגה אזרחית

 1. באזרחות, לפחות עד שיקראו לנו לחזור.
כולם שואלים אותי איך אני, ואין לי כל כך מה לענות. בעיקר מוזר לי.
המלחמה ממשיכה, שני הגדודים האחרים של החטיבה עודם פרוסים על קו הגבול, ואילו אנחנו פתאום שוב אזרחים, אחרי חודשים בחאקי.
בבוקר הראשון חיפשתי שעה את החגורה שלי, אבל היא נפלה כנראה ברווח שבין החגים למלחמה ונעלמה לה. בסוף, בלחץ הזמן, חגרתי עם הצבאית והוצאתי חולצה. נראה לי שלא שמו לב.

2. חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל חָדֵלּוּ:
בדרך לעבודה שמעתי ברדיו לולן מאחד המושבים של הגבול. כל יום חרף נפשו ועלה ללולים המטווחים, לאסוף ביצים, למלא מים, לשים תערובת. באחד הימים כמעט נהרג. הקורנט פגע כמה מטרים ממנו. למחרת - כשבא לעלות שוב, כי אחרי הכל תרנגולות אי אפשר להאכיל בזום - אמר לו הצבא "חסוּם, תסתובב ותחזור".
מה הוא אמור לעשות עכשיו? ואם הצבא יירה פגז או שניים "בתגובה" אל "מקורות הירי" - זה ישנה במשהו את העובדה שהאויב עושה ביישובי הגבול כבתוך שלו? זה אמור לגרום לי איכשהו להרגיש טוב יותר בתוך הענן הגדול?
זה לא.

3. חבר ותיק:
"אני פליט בארצי. עקור, תלוש, מובס. כל חיי חייתי בעיר הצפונית, אבל לחזור אליה אני לא חוזר יותר. די, אני בן חמישים ושבע ונשבר לי. המדינה שברה את החוזה איתי אז אני שובר אותו בחזרה. אתה יודע מה זה שלושה חודשים בחדר של מלון? מה זה עושה למשפחה? מה זה עושה לדימוי העצמי? אף אחד לא מדבר איתנו, אף אחד לא נותן לנו אופק. תגיד, אנשים רואים אותנו בכלל? סליחה, זה לא אישי, אבל אתה, נגיד, רואה אותנו? אתה חושב שאתה יכול להבין מה אני עובר? תן לי לומר לך, אתה לא יכול. גם אני לא הייתי יכול אם זה לא היה קורה לי בעצמי. למה בכלל שיחררו אתכם, תגיד לי? לפחות היינו יודעים שאנחנו סובלים בזמן שאתם סוגרים שם בשבילנו את הסיפור, אבל לא נתנו לכם להתחיל אפילו. לחזור לפני שתעשו את זה הרי לא נחזור, אז עוד כמה זמן אני אמור לגור בחדר של מלון? שנה? זו העסקה שהמדינה מציעה לי? אה? דבר, תענה, תגיד לי משהו!".
שתקתי.

4. כמעט כל ערב קלסתרים חדשים על המרקע, מאירים כזוהר הרקיע.
בצבא היה לי לאן לברוח מזה. עכשיו כבר אין.
בני אור מופלאים, יפי תואר, צוחקים, עיניהם בורקות. כל החיים לפניהם.
בקרבי ההורים, האחיות והאחים, הרעיות, הילדים, כבר מתחתר כאב הנסירה כלבה שחורה, חורץ תלמי יגון בפניהם, שח את קומתם, ממלא את ישותם כעשן ההולך ומתפשט בחלל סגור.
שיירה ארוכה, על נתיב מסוכן; שיירה, לאיפה את הולכת?!?!

5. מאה שלושים ושישה מאחיי ואחיותיי נמקים במרתפי בני השטן.
מאה שלושים ושישה. בסיוטים הכי גדולים שלנו לא דמיינו גם לא שישית מזה.
קם איתם בבוקר והולך לישון איתם בלילה. לא יודע את נפשי.
בחדשות מדברים על לחזור לאט לאט לשגרה. אז ככה תיראה השגרה החדשה שלנו? ניפגש ונצחק ונשב בבתי קפה ונלך להצגות ולקולנוע ולהופעות ונרקוד ונבלה כשעשרות עשרות אחינו ואחיותינו רמוסים בשביה במעמקים תחת מגפי השפלים?
מויחל טויבעס על השגרה הזו.

6. נקודות אור מחזקות 1:
חיבוק המתמשך מיהודי העולם, בצבא ובאזרחות גם יחד.
אחינו בני ישראל האהובים די בכל אתר ואתר, איזו משפחה מופלאה אתם. אנחנו. אחודת נשמות וחבוקת זרועות ומשולבת פעימות-לב חרֵדות של כאב ודאגה ותקווה ותפילה.
ואיך גם בעולם קר ומנוכר - אִתכם אנחנו אף פעם לא לבד.

7. נקודות אור מחזקות 2:
הדור שכולנו הסתלבטנו עליו בעוקצנות של אוהבים. "המילניאלז", דור הסמארטפון הטיקטוק והסטוריז באינסטגרם שהתנער כארי והסתער להגן על הבית בכזו טבעיות פשוטה.
צוואות מוצפנות בפלאפונים מתגלות לאחר נפילת כותביהן. אותן שורות חורזות כה רבות מהן...
"חייתי חיים טובים ומלאים"
"תודה לכם על הכל"
"אוהב אתכם ואוהב תמיד"
"תהיו בשמחה אחרי לכתי, תחיו בכל הכוח"
איזו שלמות אישיותית, כמה טוהר. אלו בגרות ועמקות להתקנא בהן.
מי אתם? מי אתם? כיצד נחבא כל האור הזה מעינינו?
מי אתם? מישירים מבט אל המוות בעיניים טובות, נכונות, נחושות. עזי נפש כנמרים, מסתערים קדימה אל מול אש תופת נוכח בני החושך העולים עליכם במספרם עשרת מונים ויכולים להם; צועקים לאחיכם הנצורים בבונקרים "תגידו שמע ישראל, תגידו שמע ישראל"...
לא שמע ישראל של הגלות. שמע ישראל של אריות.
הלוואי שביום שאחרי תעלו אל על, כפארות העזות שאתם, תדחקו הצידה את קליפות הגזע הישנות, תפריחו את עלוותנו ותחדשונו.

בתמונה:
"20 הדקות הטובות בחיי, עלינו לפה בזחילה, נפצעתי ויש מטח עכשיו. חושב עליך ואחשוב כל המסע. אני אוהב אותך"
מילים שכתב בפנקסו סגן יואב מלייב, קצין תקשוב בגדוד עוז 77 של חטיבה 7, לחברתו. בשארית כוחותיו, בדקות האחרונות לחייו, כשהוא שוכב פצוע קשה לאחר שנפגע בקרב שניהל כמפקד כיתת הכוננות בבסיס זיקים.

חרבות ברזל: הקאמראד

לפני כמה ימים נסעתי לאיזה בסיס צפוני שכוח אל למשימת פריקה/העמסה צבאית סתמית ומשעממת, הגם שהתגלתה למפרע כמשימה עם פוטנציאל להעלאה בדרגה שלא כדרך הטבע. כל הדרך הייתי עסוק בלחשב את קיצי לאחור, שכן הנהג שקיבלתי רצה כנראה עד מאד להתקבל לקורס טיס, ומשלא צלח הדבר בידו שיקע את יגונו, ובעיקר את תשוקתו העזה למהירות מאך 3 ומעלה, אל תוך דוושת ההאמר.
ומכל מקום, בסוף הגענו בשלום לבסיס ההוא, בחסד האלוה עלינו, והנגד המקומי ציוות לי כמה מילואימניקים שיסייעו בידי לפרוק ולהעמיס.

אחד מהם, בחור גדול ממדים עם משקפיים עבות ושיער קוצני, ענד על חולצת הב' שלו, מעל לכיס שמאל, לא פחות מארבע מדליות סובייטיות מהדגם המפואר. חיוך גדול נמרח לי על הפנים. "מה נסגר עם המדליות, קאמראד?", שאלתי בבדיחות הדעת, אבל הבחור הגדול רק הטיל שתי מיטות מתקפלות על שכמו, הסתובב ולא ענה.

אחר כך, כשחיכיתי בהאמר לטייס הפרטי שלי, ניגש לאין-חלון, החווה בידו במבוכה על המדליות המעטרות את חזהו ואז סיפר לי על סבא שלו, תיכף בן מאה, שגר אצלם בבית וכמעט לא מדבר, "יושב על הספה בסלון עם שמיכת צמר מול הערוץ ברוסית ושותק".
ואיך מהשביעי לאוקטובר משהו התחיל לבעבע בקרבו, הפך חסר מנוחה, נדבק למסך, ניגב שוב ושוב את עיניו הלחות, אבל המשיך לשתוק.

וכשראה את נכדו עולה על מדים - נרעד, קם בעמל ממושבו, הלך לחדרו וחזר עם קופסת קטיפה שחורה. "המדליות שלו מהמלחמה הגדולה. ותאמין לי, לא יודע כמה זמן לא דיבר איתי יותר ממילה, כמה שנים טובות אולי, אבל ליד הדלת הוא שם לי את המדליות ביד ואמר לי שאני ממשיך עכשיו את המלחמה שלו ושאשים את אלה על המדים. הנה ככה בצד שמאל, הראה לי, ווֹט טָאק".

"ותשמע, זה באמת קצת מביך וכולם מסתכלים, וחלק גם אומרים כל מיני דברים. אבל אצלנו סבא, דְיֶידוּשְׁקָה, זה דבר קדוש. אז אני שמתי, כמו שביקש ממני. הנה, עכשיו אתה יודע מה הסיפור".
"בחיי", אמרתי, "איזה אלוף אתה, קאמראד". וירדתי מההאמר ונתתי לו חיבוק.

חרבות ברזל: שיר החנייה

יוֹם אֶחָד אֶקַּח אֶת הַנְּכָדִים שֶׁיִּהְיוּ לִי

לְטַיֵּל בָּעִיר הַצְּפוֹנִית

וְאַגִּיד לָהֶם, "בּוֹאוּ נִכָּנֵס לַסּוּפֶּר, מְתוּקִים

וְאֶקְנֶה לָכֶם בָּנָנִית"

וְאָז, בַּחַנְיוֹן, אוֹמַר בְּנוֹנְשְׁלַנְט

רוֹאִים תַ'חֲנִיָּה הַהִיא, הַכְּתוּמָה?

סַבָּא גָּר בָּהּ שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת

פַּעַם, בַּמִלְחָמָה

חרבות ברזל: שישה שבועות

הַזְּמַן נֶעֱצַר עַל שִׂמְחַת תּוֹרָה

כְּבָר שִׁשָּׁה שָׁבוּעוֹת תּוֹפְסִים תַּ'גִזְרָה

יָשֵׁן בְּחֶנְיוֹן, הָרְחוֹבוֹת נְטוּשִׁים

בַּכְּבִישׁ הָרָאשִׁי מְטַיְּלִים נַגְמָ"שִׁים

כָּל בֹּקֶר מַשְׁכִּים, הַכָּאפָה מַכָּה בִּי

מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִים בִּסְנִיף שֶׁל מַכַּבִּי

בַּחֲדַר הַכֹּשֶׁר הָרֵיק יֵשׁ מִקְלַחַת

פַּעֲמַיִם בְּיוֹם אַזְעָקָה מִצְטַוַּחַת

מֵטֶר מִפֹּה תּוֹתָחִים רוֹעֲמִים

הִפְסַדְתִּי בְּדַמְקָה שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים

שִׂחַקְתִּי קְצָת קָאטָאן, אִבַּדְתִּי עִנְיָן

שִׁפְצַרְתִּי אֵפוֹד, הִשְׁלַמְתִּי מִנְיָן

מִיַּנְתִּי מַדִּים, סָחַבְתִּי מַנָ"קִים

הִקְשַׁבְתִּי, הִכַלְתִּי, סִפָּרְתִּי מוֹרָ"קִים

קָרָאתִי תַּ'סֶפֶר שֶׁל אֵנְדֶּרְסוֹן קוּפֶּר

פָּרַקְתִּי זִוּוּד עִם עֲגָלָה מֵהַסּוּפֶּר

הִרְצֵיתִי לִקְצִין מַרְגֵּמוֹת עַל מָרָנוֹס

הָפַכְתִּי מֻמְחֶה לְסֶנְדְּבִיץ' קַבָּנוֹס

אָכַלְתִּי שֶׁמֶן עִם קְצָת מָקָרוֹנִי

בַּלַּיְלָה בָּכִיתִי עַל לִיאֵל חֶצְרוֹנִי

וְיֶלֶד אֶחָד שֶׁפָּגַשְׁתִּי בָּרְחוֹב

חִבֵּק וְאָמַר לִי "תִּשְׁמֹר עָלַי, טוֹב?"

חרבות ברזל: שבר בת עמי

משהכל התחיל וגויסתי, לא הייתי באף הלוויה או שבעה, למעט שבעה אחת של משפחה יקרה ללבי שהצלחתי לצאת אליה. ידעתי שבהזדמנות הראשונה שאצא ואוכל אלך להר הרצל, לשהות קצת בתוך הכאב והצער שירדו כשמיכה שחורה על הארץ.
הגעתי להר באור בין ערביים. חלקה שלמה כבר הולכת ומתמלאת קברים רעננים. לצד כמה מהם כורעים אנשים ונשים; מלטפים ולוחשים, מלטפים ושותקים.

על קברו של רב"ט אדיר טהר, לוחם גולני שנפל בקרבות שמחת תורה, חגגו לו משפחתו וחבריו יומולדת עשרים, עם שני בלונים ענקיים כסופים בצורת "20", שני זרי בלונים גדולים בצהוב וירוק ואפילו עוגת קצפת. הם הציעו לי פרוסה, והגולה שהלכה והתעבתה לי בגרון עוד קודם איימה לפרוץ החוצה דרך העיניים. סירבתי בנימוס וברחתי קצת לחלקה שמעל, לומר שלום לחבריי מלבנון שנשארו שם בני עשרים ולבקש מהם לדאוג טוב טוב לכל החבר'ה החדשים שרק הגיעו.
אחר כך, כשירד החושך, חזרתי והסתובבתי לאור הפנסים בין תלי העפר הלחים והמצבות החדשות; מביט ומסתמרר, קורא ונזכר.

אישה אחת, נמוכה וכסופת שיער, ידיה עמוסות שקיות ניילון ובקבוקים ריקים, נעמדה לידי ועיינה עיון רב בנשק ובסמל הגדוד שעל כובעי. "זה לא עוזי, נכון?", שאלה לבסוף. "לא", אמרתי, "זה M-16". "לבעלי היה עוזי", אמרה בשקט, "הוא היה בחי"ר. אתה לא בחי"ר, נכון?". "נכון", עניתי, "אני בשריון". "זהו", אמרה, "כי ראיתי את הטנק על הכובע שלך. אני באתי לבעלי, הוא פה למטה. כמעט כל יום אני באה אצלו. שמעתי אותם שרים 'היום יום הולדת' אז עליתי לפה למעלה לראות. לא שומעים פה שירים כאלה בדרך כלל". "נכון", אמרתי בשקט, הגולה שבה ומתעבה בגרוני. האישה שתקה.
"ולמה אתה באת?", שאלה לבסוף. משכתי בכתפי ושתקתי.
"ולמי באת?", הוסיפה והקשתה. שתקתי שוב.
אחר כך החוויתי בידי סביב ואמרתי "לא יודע, נראה לי שבאתי לכולם".

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 2

בכי אחד ביום.
לא בשעה מוגדרת, לא בהפרשי זמן קבועים, אולי מדלג יום אחד פה ושם.
אבל, בגדול, בכי אחד ביום.
בדרך כלל בלילה, תמיד כשאני לבד.
מתפרץ כמו לבה מתהומות הנפש, שוטף בלי מעצורים.
כך כמה דקות, עד שהנפש נשטפת, ואז חוזרים ללו"ז, למשימות, למטלות.

לפעמים הבכי-אחד-ביום שלי הוא דווקא נגזרת של שמחה, כמו שמחת נישואיה של הילה שלנו מהגדוד, כמו החתונה של אורן וייס ששני הוריו נרצחו בבארי.
לפעמים גואה מול הלוויות הנופלים.
לפעמים נוכח המחשבה על החטופים.
ולפעמים מעומקי הזוועות של השבת השחורה.

היום התפרץ למשמע ידיעה בחדשות: זוהתה גופתה של רות פרץ, הנערה בעלת הצרכים המיוחדים שרקדה במסיבת הטבע יחד עם אריק, אביה, ואז נרצחה יחד איתו.
אריק, קראתי, היה אבא מהאגדות; לקח את בתו לפסטיבלי מוסיקה בכל העולם. המוסיקה היתה צינור החיות של רות, שהיתה כובשת את הרחבה, מניעה את כיסא הגלגלים שלה אחורה וקדימה וזורחת משמחה.

בכיתי על פסגת האושר הזו, שנתהפכה בן רגע לפלצות אשר נכחה הליט פניו גם אשמדאי בעצמו.
בכיתי על האימה; איך אפשר לברוח מפני המרצחים עם ילדתך שבכיסא גלגלים? ילדתך האהובה, שכל חייה היית לה מבצר ומגן, ועכשיו...
ובכיתי על בני האדם שהיו אריק ורות, שתי צלעות של אבן טובה אחת, יקרה מכל יקר. על בני האור שהיו, קורעים יחד את כבלי הגוף ומתרוממים אל על עם המוסיקה. לו הייתי זוכה לראותם רוקדים יחד - היו זולגות ממני דמעות של התרגשות והודיה, על שישנם אנשי אור כאלה כאן לצדנו בעולם; על המזל שנפל בחלקי לראותם במו עיניי.
ולמולם, בני החושך שצדו אותם; הארורים, מצורעי הנפש, ילידי השטן, אלה שכל בשורתם לעולם היא מארה ואפלה וצלמוות. הם וודאי כיוונו נשקיהם אל האב ובתו האומצים לנוס על נפשם וגיחכו נוכח המטרה הקלה שנזדמנה להם.

כמו תמיד בדברי ימי העולם, גם הפעם יובסו בני החושך בידי בני האור, וייגררו בשערותיהם אל שערי האופל ממנו נחצבה נשמתם.
ואריק ורות? "בַּחוּץ שָׁמַיִם בְּלִי תִּכְלַה" והם ודאי רוקדים במרחביהם; חופשיים ומאושרים, טסים אל על כחץ שלוח, צורחים באושר אל הרוח. מאירים כזוהר הרקיע.

(איור: רוני בן סעדון)

חרבות ברזל: מלחמת בני אור - 1

ברדיו שמעתי היום את דודתה של שני לוק סופדת לה. היא סיפרה על נשמה טהורה, כזו שכשחתול ברחוב סבל - כאב לה; ששפתה היתה שפת אהבה ללא גבולות או גדרות. ילדת פרחים, שהריקוד היה לה לתפילה.
שמעתי וחשבתי על הסרטון ההוא שלה על הטנדר בעזה. ואמרתי לעצמי, גם בזה יש נחמה קטנה, שבעת שצולם כבר דאתה נשמתה הזכה גבוה גבוה למעלה מן הארורים השפלים שביזו את גופה.

יש רגעים שהם בבחינת זיקוק של זיקוק. תמצית התמצית. הניגוד הזה, שבין ילדת האור התמה הזו לבין בני החושך שהקיפו אותה כעדת פראים מוכי שטן, הוא דוגמא לרגע כזה.
וכמו השועל שיצא מבית קודשי הקודשים וגרם לרבי עקיבא לראות בעיני רוחו את הגאולה העתידה דווקא מתוך טבור החשכה, כך חשתי גם אני הלילה.

כי בדברי ימי העולם בני החושך תמיד הפסידו לבסוף לבני האור, וכך יהיה גם הפעם. כל גדולתם של חמאס ומקביליו העמלקים מסתכמת ביכולתם להפתיע ולעקוץ בשעת חולשה או חוסר ערנות. אין להם שום כוח ויכולת להשיג הישג כלשהו מעבר לכך, כי בכל אספקט של שגשוג והתפתחות ובניית כוח בר קיימא הם היו ונותרו כישלון גמור. לא לחינם הם מבטיחים לחסידיהם השוטים את כל מנעמי תבל לאחר מותם מות "קדושים" כביכול, כי על פני האדמה כל שיכלו לספק להם הוא עוני וחורבן, בערות ופיגור. "זרוע אווירית" של פריקינג רחפנים, אבל מחילות עכברים של הביוקר - זה כל הסיפור של הארגון הזה ושל מקביליו בקליפת אגוז. תשאלו את נסראללה, אביר "הניצחון האלוהי" מ-2006, שאוטוטו סוגר עשרים שנה בלי ויטמין די.
והאופק החרב והשחור שהוא נחלת חייהם - הוא גם בשורתם לעולם, כמו תאים סרטניים התוקפים תאים בריאים כדי לקעקעם עמם יחד.

אנחנו לא בני האור הראשונים שהופתעו לאורך ההיסטוריה, אבל הסוף של הסיפור הזה הוא תמיד אותו הסוף: בני האור מתנערים, קמים ממפלתם, מגייסים את עוצמתם שנבנתה בעמל ובתבונה ומכים את בני החושך שוק על ירך. גם הפעם הזו לא תהיה שונה. כולנו יודעים שסינוואר, הנייה, משעל ואל-ערורי לא ימותו במיטתם. כולנו יודעים שניר עוז ובארי ונחל עוז וכפר עזה ישובו לשגשג ולפרוח כשעזה עוד תעמוד בחורבנה. הנחש, תהא נשיכתו מכאיבה ככל שתהא, נשאר נחש, והאריה נשאר אריה.

בשבועות האחרונים יש לי בכי אחד ביום. בדרך כלל לפני השינה. כמה שניות של בכי חד ועמוק, שמנקה לי את הנשמה ממכאוביה. והלילה התפרץ מתוכי דווקא כבכי של נחמה, נוכח שמחת חתונה.
עמיר ומתי וייס נרצחו בטבח בבארי. בנם, אורן, נישא היום למירית בת זוגו. בחופה הזו עמד רק זוג הורים אחד, אבל היא התקיימה, במועדה, עם הטלית והטבעות והחליפה ששרדו את החורבן, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". אני שומע את זה סביבי לא מעט לאחרונה. עוד זוג ועוד חופה, עוד בית ועוד משפחה, לבנים איתנות הולכות וסוגרות את הפרצות שניבעו בחומת ירושלים. "עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית, בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ, וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשַׂחֲקִים".

חרבות ברזל: מעשה מחייל וילד

מעשה מחייל אחד שיצא בגדוד בתוך המלחמה, והיה הגדוד של אותו חייל מוצב בעיר אחת שהתרוקנה מתושביה, והיו חייליו לנים בחניון של קניון אחד שהיה באותו העיר.
ובכל בוקר היה אותו חייל קם מיצועו אשר בהחניון ולוקח מגבתו ומברשת שיניים שלו ומשרך דרכו למעלית שבהקניון ולוחץ "קומה 1" וסר לקופת חולים שהיתה שם לשטוף פניו ולצחצח שיניו, ואז הולך למכון כושר אחד שהיה שם לרחוץ גופו.
ומשום שהיתה העיר ההיא מרוקנת מתושביה, היה תמיד הקניון בלא אנשים כלל, מלבד החיילים דמן אותו הגדוד.

ואולם בוקר אחד, כשנכנס החייל להקופת חולים שהיה רוחץ שם פניו, מצא בה ילד קטן ואמו שהיו מחכים לרופא, והחייל נמלא פליאה וחייך חיוך גדול לעומת הילד הקטן. והילד הקטן מצדו נענה לו ואמר "שלום חייל, אני יכול לצייר לך ציור?" והחייל ענה שבטח ונטל כיסא קטן שהיה שם והתיישב ליד הילד, והיה מביט בו מצייר בשקידה, ומחייך לעצמו.
ומשום שהילד סיפר לחייל כי משפחתו נשארה בהעיר הנטושה וכי כל חבריו נסעו להם, אמר לו החייל שיוכל לבוא לבקרו מתי שרק ירצה, והילד שמח ואמר שבאמת ביתו שוכן ממש ממול לאותו הקניון ואף אמו נענתה ושמחה ואמרה שתביאהו לבקר את החייל.

ובאמת באותו היום אחר הצהריים הביאה האם הצעירה את הילד לבקר את החייל ליד אותו הקניון שהיה החייל ישן שם. והילד והחייל שיחקו קצת בכדור שהביא מביתו, והחייל קנה לילד סופגניה בהסופרמרקט שהיה באותו הקניון ועיני הילד נצצו.
וכשהתיישבו לאכול שאל הילד את החייל למעשיו בהגדוד והחייל ענה שהוא חובש. והילד אמר "אני מקווה שלא תהיה לך עבודה אף פעם" והחייל אמר שגם הוא מקווה.

וכשאמו קראה לו לשוב, הצביע הילד על ביתו שממול ואמר לחייל, "שם אני גר. תשמור עלי, טוב?" והחייל ליטפו על ראשו ואמר "אני מבטיח".

חרבות ברזל: מעשה מגדוד ואמא

מעשה מגדוד אחד שגויס למלחמה, והיו חיילי הגדוד זקוקים לגטקעס ולגופיות חמות. והיה אחד החיילים בגדוד מפרסם הדברים בכיכרות המרשתת, למען יידע כל מאן דבעי כי בהגדוד שלו לכה"פ נזקקים העולם לגטקעס ולגופיות חמות.
ואותו החייל שהיה מפרסם הדברים, פרסמם גם בקרב בני משפחתו, למען יפיצום על פני כל הארץ.

ואמו של אותו החייל, תחי', שהיתה יידישע מאמע תקנית - שלא לומר, מדגם מהדרין ממש - תיכף אמרה לעצמה א-נו שוין, מה יושיענו share? הן הגדוד למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהם גטקעס וגופיות חמות לאלתר ולחיים טובים!

הלכה אפוא אותה האמא, והתקינה לעצמה קופסת פח ריקה של עוגיות סבתא (שהלוא סבתא היתה) ושילחה בת קול ברחבי מעונה שבדיור מוגן אחד אשר בירושלים לאמור, דהגדוד של בנה שיחי' למעות הוא צריך, למען יוכל לקנות בהן גטקעס וגופיות חמות, להחם גווי חייליו מפני צינת הסתיו.

ובת הקול, מצדה, פרשה לה כנפיים (כי זה מה שבנות קול עושות) ותיכף ומיד כבר באו שכניה הטובים, זה בכה וזה בכה, אנשים ונשים, ישישות וישישים, מקלותיהם ומעותיהם בידם, והפקידו המעות בהקופסה הנזכרת, כנדבת לבם הטוב.
והנה ממש בן לילה נתמלאה הקופסה מעות לרוב. והשכנות והשכנים, מצדם, ממשיכים ובאים, ותורמים עוד ועוד, כהנה וכהנה, ומגדישים סאת נדבתם.

וסופו של מעשה, שעד שבא הדבר לידי גמר - כבר לא נצרך עוד אותו הגדוד לגטקעס ולגופיות חמות, ועל כן נטלה אותה האמא קופסתה הגדושה, ונתנה תכולתה לשלוחי מצווה שלה, והלכו וקנו בה מעין נאדות של בד היותר מהודרים ומלאים בכל טוב, שהחיילים שבאותו הגדוד היו מכנים בלשונם בשם "פק"ל קפה", ושילחו הנאדות צפונה אל גבול הארץ, מקום שאותו הגדוד היה יושב שם.

ומני אז ועד הנה מסבים החיילים דמן אותו הגדוד על סיפוני הפלדה של שריוניהם, שותים קפה חם להחם גופם מפני צינת הלילה ומשיחים זה לזה בשבח אותה האמא ובשבח שכניה הטובים.

והאמא היתה מאושרת.

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - גבול לבנון 3

מי אתם, האנשים והנשים שאימצו את הגדוד שלנו אמש בערב הגדודי?
מי אתם, מלאכיות ומלאכים ששטפו אותנו באור ובחום ובאהבה עד גדותינו? שהאכילו והשקו ופינקו גדוד שלם (מאות לוחמים ותומכי לחימה) ללא לאות, במסירות, בשפעי שפעים?
שאלתי אחד מכם לזהותכם והוא בענווה ובקול שקט ענה לי "אנחנו רק כמה חברים, כל כמה ערבים מאמצים גדוד אחר. עזוב, אנחנו לא הסיפור. אתם הסיפור".

אז עד עכשיו אני לא ממש יודע מי אתם - הגברים שעמדו אצל המנגלים הענקיים כל הערב, מנפנפים ורוקדים, מנפנפים ושרים, מנפנפים ומחבקים ומנשקים ועוטפים; הנשים שהכינו מופלטות לגדוד שלם, ובלושן את הבצק מלמלו פיותיהן תפילות וברכות להצלחתנו וידיהן שיקעו את מילותיהן הטובות בתוך הבצק פנימה; הנערות והנערים שסבבו בינינו בלי חשך עם מגשי סלטים ותוספות ופינוקים וקינוחים.

אני לא יודע מי אתם, אבל אתם לגמרי הסיפור. מי שלא ראה את האושר שקרן מפניכם, את השמחה שנתברקה מכל תנועה שלכם, את עיניכם הנוצצות מהתרגשות - לא ראה מחזה מופלא מימיו.
אתם הכי הסיפור; אתם החוסן והדלק והכוח והתעצומות הדורכים את צעדינו, המלאכים השומרים שלנו. יהי חלקי עמכם, ענוי עולם.

חרבות ברזל: מי כעמך ישראל - גבול לבנון 2

האישה מקריית שמונה שראתה אותי ממתין לשווא לאוטובוס לירושלים (בואו, לישון בחניון זה מספיק קשוח, לא צריך להוסיף לזה עוד נהיגה של שלוש שעות), עצרה לי במיוחד ולקחה אותי לראש פינה. וכל הדרך שאלה אותי לאן לקחת אותי לאכול, ולא הועילו כל הסבריי שאכלתי ממש לפני שיצאתי לדרך. ואז, כשהגענו, מלמלה משהו על "שמור לי רגע על האוטו אני כבר חוזרת", חזרה אחרי כמה דקות עם קומבינציית אדירים של סושי בשקית נייר גדולה ותירצה במבוכה "טוב, אז נניח שעכשיו אתה לא רעב, אבל הרי עד שתגיע לירושלים כבר תהיה רעב בטוח, לא?".

החקלאי המבוגר שראה אותי מיד לאחר מכן יושב בתחנת האוטובוס בראש פינה, עצר את הפיק אפ הגדול שלו ורעם "בוא חייל, הולכים לאכול". חייכתי חיוך גדול, החוויתי בידי על שקית הסושי ואמרתי שתודה רבה, ושהוא מתוק מדבש, אבל מה אעשה וכבר הקדימו אותו, והוא מצדו ספק כפיו והלך. אבל אחרי חמש דקות חזר עם שקית מלאה שוקולדים ואמר "אולי באוכל הקדימו אותי אבל לא בקינוחים".

המוסיקאי המקסים מגוש עציון, שתרם לגדוד שלנו גיטרה אקוסטית, מפוחית, דרבוקה גדולה ותופי מרים שרוממו ושימחו את נפשנו בימים הארוכים, נוכח העצב הגדול.

גרשון המתוק - שאני מכיר מילדות, מהסניף של תנועת הנוער - שהופיע אצלנו יום אחד כרוח סערה מלווה באשתו ובילדיו ובמעשנת העופות המסתובבת הכי מגניבה שראיתי בחיי, שבנה במסגריה שלו, והעניקו לחצי גדוד ארוחת פינוקים בטעם גן עדן.

ככה הם מסתובבים בכל הארץ, ברכב המשפחתי הגדול, עם מעשנת הפלא הענקית על הנגררת מאחור, קונים עופות וירקות מכספי תרומות ומפנקים אינספור חיילים בכל חור אפשרי. בענוה ובמאור פנים, כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם שמשפחה פרטית תרים לבדה הפקה כזו שוב ושוב ושוב.

הנשים המסורות שישבו וסרגו לנו מאות כובעי צמר להחם את ראשינו מפני הצינה, ובתוכם טמנו מכתבים מעתירי עיטוף ואהבה.

אהוד בנאי, מחוזק בארז שמידע הנפלא (מ-OSOG ו"קו אחורי") שהופיעו לנו בהתנדבות בערב הגדודי ורוממו את רוחנו מעלה מעלה ואז עוד התנצלו שהם צריכים לסיים כי יש להם הופעה נוספת בלילה ברמת הגולן, ליחידה אחרת.

חבורות המאמצים שפשטו לנו על הגדוד אחת לכמה ערבים עם מנגלים ומעדנים ופינוקים והאכילו אותנו כיד המלך. פעם חבר'ה דרוזים מהמכון היהודי-ערבי בהסתדרות, פעם חבורה עליזה של עולים חדשים מצרפת, פעם קבוצת ישראלים ותיקים לא יודע אפילו מאיפה. כולם ענוים, כולם מאירים, כולם זורחים מאושר, אפילו יותר מאיתנו.

גדי, איש המזגנים התעשייתיים ממתן שליד כפר סבא, שאסף אותי בצומת המוביל עוד לפני שהספקתי להגיע לתחנה. אמרתי לו שאני צריך לירושלים, אמר לי תעלה, נקדם אותך. כל הדרך אנחנו משוחחים. הוא בן חמישים, אחרי שירות ארוך בסדיר ובמילואים בחיל הים, עם ילד לוחם שייטת שכרגע נלחם בעזה. מדברים על החיים, על המלחמה, על הלם השביעי לאוקטובר, על לילות נטולי שינה, על האושר שבילדים הגדלים ופורחים. בינתיים עוברים ככל מחלף אפשרי שמוביל לכפר סבא, אבל אני נזכר שגדי זרק משהו על משרד בפתח תקווה ושותק. כשכל הפניות לפתח תקווה כבר מאחורינו אני אוזר אומץ ושואל אותו מה בדיוק נראה לו שהוא עושה. "נו מה, עוד לא הבנת שאני לוקח אותך לירושלים?", הוא מחייך, ואז גם מתעקש לקנות לי בגט במחלף שורש. "טוב, מה עכשיו, גדי? אני כולה שלוש שנים צעיר ממך, לא חייל בן עשרים", אני צוחק, "אני יכול לקנות לעצמי בגט אם אני רוצה". עזר לי קדחת.
בחניה של הר הרצל נפרדנו לשלום. לא ידעתי את נפשי ממבוכה, הבנאדם צריך לחזור עכשיו עד כפר סבא בגללי. אבל הוא חייך לעומתי. "הכל בסדר", אמר, "הכל כשורה. אתה תעשה את שלך ואני את שלי".