הזקן מדרך בית לחם

האיש הזקן, בן תשעים או יותר, נעמד בטבור הכביש ברחוב דרך בית לחם, ממש מול בית הקפה שבו ישבתי, נופף במקל ההליכה שלו כבחרב ממורטת, עצר את התנועה ואז החל לדפוק על חלונות הרכבים ולצעוק "לחֵיפוֹ! לחֵיפוֹ!".
עד מהרה נוצר פקק תנועה ברחוב הירושלמי הצר. חלק מהנהגים נבהלו והסתגרו ברכביהם, חלק יצאו והחלו לנסות לדבר אל לבו של הזקן, אולם הוא ניער אותם מחוצנו כדרך שמנערים יצור טורדני וחזר בעיזוז למלאכתו.

אחרי כמה דקות הגיעו שני שוטרים על אופנועים.
גדולים וכבירי כוח, כפפו קומתם הגבוהה אל עבר הזקן וניסו בנועם לשים יד על שכמו וללוות אותו למדרכה, אך הוא בשלו. "אני הייתי בפרטיזנים, אני!", צעק, מנופף במקלו, "אני נלחמתי ביערות שָׁמוֹ!". בתנועה מפתיעה בזריזותה השתחרר ממעגל השוטרים, פסע למרכז הכביש ושב למעשהו.

השוטרים עמדו לצד אופנועיהם חסרי אונים, מפשפשים מבלי משים בחגוריהם העמוסים, אך באלה לא נמצא כל אמצעי או אביזר שיעזור להם לקדם את האירוע הספציפי הזה לקראת פתרון כלשהו.
לאחר כמה זמן עצר רכב שטח הדור בצד הכביש ואיש מעונב יצא ממנו בבהילות, קרחתו מזיעה ומאדימה. "בוא, אבא", אמר בנימת תחינה, פוכר ידיו, "בוא אבאל'ה, בוא נחזור". הזקן שב והניף את חרב העץ שלו. "קְלָאפּ נִישְׁט אִין טְשַיינִיק אַרָיין מוֹישֶׁה!", צעק אל בנו המתפתל, "אני נוסע לחֵיפוֹ למצוא את הדוד שלך". אבל רגליו כבר החלו לרעוד. מלצרית צעירה רצה להביא לו כיסא והוא התיישב בכבדות, השיב את חרב העץ שלו לנדנה הדמיונית, נעץ עיניים רושפות במורד הרחוב ושתק, מתחבל תחבולות חדשות נוכח ההתפתחויות הלא צפויות.

בינתיים עצר רכב שחור גדול מאחורי רכב השטח. מי שנראה בוודאות רבה כתאומו הזהה של הבן הראשון יצא ממנו ופתח את הדלת האחורית. אישה קטנה וכפופה בחצאית ארוכה ושיער לבן אסוף בקפידה יצאה לאיטה, ניגשה אל הזקן המובס, אחזה בכפות ידיו ונישקה אותן. הצפירות העצבניות ושאון הנהגים נשתתקו באחת ושקט עדין ירד על הרחוב. "קִים, שׁוּלֶם", אמרה האישה ברכות, "קִים, תתן לי יד ונלך שוב הביתה שלנו". "לא!", צעק האיש, אגלים גדולים תופחים בזוויות עיניו, "לא! אני אסע לחֵיפוֹ ואני אחפש אותו ואני אמצא אותו בנמל שָׁמוֹ!".
האישה נאנחה אנחה גדולה, צער עמוק נשקף מעיניה. "אם תוכלי להביא גם לי כיסא", פנתה למלצרית, "אני אודה לך מאד". היא הביטה בשני בניה הנבוכים עד שורשי הווייתם והחוותה כלפיהם תנועות של שהייה והרגעה. הפקק החל להשתחרר לאיטו.

אט אט גלשו הדמעות במורד לחייו המחורצות של הזקן. האישה ישבה לצדו והחזיקה את ידו ומחתה את דמעותיו בממחטת בד כחולה גדולה. הבעת הקרב הנחושה שלבשו פניו הלכה ופינתה מקומה לעווית של ייאוש. פיו רטט עוד ועוד ופרקי אצבעותיו הלבינו על מסעד הכיסא. האישה הניחה יד על ראשו והשעינה אותו על כתפה. "זָיי מוֹיחֵל רִבְקֶלֶ'ה", געה עכשיו הזקן בבכיה, ""זָיי מוֹיחֵל מָיין לִיבֶּע". האישה שתקה וליטפה את ראשו בתנועות איטיות ורכות. לאחר כרבע שעה סימנה לאחד מבניה להתקרב. הם החזיקו בזרועותיו של הזקן, הקימו אותו בעדינות והושיבו אותו במושב האחורי, ואז נכנסו לרכב ונסעו.

יום הזיכרון תשפ"ג, פסקול פנימי - חלק ב

ארז יצחק משתכן במיטה שמולי ב"פנטהאוזים" - הדרגשים העליונים של המיטות התלת קומתיות בצוללת (מסדרון השינה המבוטן).
לא פשוט בצוללת. השינה בה חטופה, האור דולק כל הזמן כי תמיד מישהו יוצא לפעילות או חוזר ממנה. רעשים של התארגנות והכנת/פריקת ציוד. לעתים מצטופפים כלבים של יחידות מיוחדות יחד איתנו במסדרון הצר. טרטורי החמ"ל הסמוך לא מוסיפים לפסטורליה והכל צפוף ודחוס ומחניק גם ככה.
שכנים טובים בצוללת זה מאסט, ואני שמח שמחה רבה בשכן החדש שלי - חייכן ושקט ומאיר פנים.
אבל שעון הגורל מתקתק במהירות מעל לראשינו, ואיש אינו רואהו ואיש לא שומעו. ובשבת שמשית אחת של סתיו יפול ארז בעמדתו על כסא הטען-קשר בהתקפת מוצב.

רס"ן אורי גולדפרב סותם עם פלסטלינה ששלח לקנות בטבריה את החורים שקדחו הפגזים הסוריים בטנקים של חטיבה 188, עובר על הסתימות עם צבע ואז מניח ידו על שכמם של אנשי הצוותים החדשים ומשדל אותם בנועם לעלות על הכלים ולהצטרף למשימה הבאה.

אריה אברמזון יושב מולי אצל השולחן בפאתי בית הכנסת של בה"ד עשר, הקלצ'ניקוב המצוחצח שלו שעון כנגד ה-M16 הגנרי והנכלם שלי. אנו מקפלים את תפילינו בתנועות איטיות ומפטפטים על פלאי החווה האקולוגית שיקים על צלע ההר שלו בגליל; גונבים עוד כמה דקות של רוגע לפני תחילת הלו"ז הצפוף.
כשנה וחצי לאחר מכן, שקט ונחוש וכביר כח, יעלה באש השמימה באנצאריה יחד עם עשרה מחבריו לפלגת השייטת.

אבנר חזי מנסה בחיוך נדיב ללמד אותי להיות החייל שלעולם לא אהיה: איך להתארגן על ציוד, איך להתקמבן כמו שצריך, איך לדגם את אפוד החובשים, איך לקחת הכל בקלות כמוהו, איך לחמוק באלגנטיות מתיזוזים, איך להירדם בטלטולית. "הנה תראה, מאד פשוט. כל הסוד הוא לארגן לעצמך ריפוד טוב", הוא צוחק, כורה לעצמו שוחה בתוך ערימת הציודים שמאחורה ורגע אחרי כבר נרדם כמו תינוק.
קצת יותר מחצי שנה לאחר מכן יפול מפגיעת טיל נ"ט בשיירתו, בדרך לבופור.

חזי שגב יושב במיון בצפת עם בנו נמרוד שהתייבש בשטחי ההיערכות בכניסה ללבנון ושומע ממנו בפרוטרוט כיצד ייפגע הטנק שלו וכיצד ייהרג בקרב.
ולבו, לב אב, הומה אל בנו "ברח, כבה את הטלפון, היעלם". אבל זרועותיו מחבקות ופיו מנשק וממלמל מילות פרידה. ונמרוד משתחרר מהמיון, עולה על הטנק, נכנס ללבנון ולא שב.

גדי עזרא רוקד במרכז המעגל (תמיד עם מישהו על כתפיו). גדי במרכז בית המדרש, במרכז השיעור שלו, במרכז ההתנדבות והעשייה החברתית בישיבה, במרכז של כל דבר בעצם. גוש אנרגיה בלתי מתכלה, מתנחשל, צוהל, מאיר, נוכח. ראשון לכל אתגר ולכל משימה. גם למשימת החילוץ ההיא בקרב בג'נין.

קצוות שיער הזהב הארוך-ארוך של שירי נגארי חרוכות מאש הפיצוץ בקו 32א.
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ, כתבה כמה זמן קודם לכן
קוֹל יָפֶה הָיָה לוֹ, לַמְחַבֵּל שֶׁלִּי, לִפְנֵי שֶׁפּוֹצֵץ לִי אֶת הָאוֹטוֹבּוּס
אֲבָל אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְהַעֲלִיב אוֹתוֹ / לִפְגֹּעַ בְּרִגְשׁוֹת הַמִּעוּט שֶׁלּוֹ
וְיָדַעְתִּי הַכֹּל מֵרֹאשׁ / וְשָׁמַעְתִּי אֶת כָּל הַתְּגוּבוֹת
אָהַבְתִּי לְפֶתַע אֶת הָאֲנָשִׁים סְבִיבִי, שֶׁהָיוּ שֻׁתָּפִים לַגּוֹרָל הַזֶּה / כָּאַב מַה שֶּׁהִפְסַדְנוּ
אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי / יִקְרֶה מַה שֶּׁיִּקְרֶה...

יום הזיכרון תשפ"ג, פסקול פנימי - חלק א

אודי פוגל טופח עזות על שכמי בכל יום גיוס של הגדוד (תמיד הבחין בי ראשון) ואני מסתובב ישר אל החיוך הגדול שלו ומצטהל. "היי, תראו מי פה, אודי חמודי".
מתחבקים, מתעדכנים זריז וקובעים להתווכח א ביסעל פוליטיקה מתישהו בהמשך, באימון או בתעסוקה.
יום אחד, בארץ רחוקה, יביטו בי פניו הטובות ממסך המחשב, ותהום תיפער תחתיי.

סגן אודי אלגרבלי עומד חשוף בעמדת המפקד בנגמ"ש בשיא ההפגזה על הפיתול שלפני מוצב ריחן, מוודא שכל חייליו בפלחי"ק צנחנים תפסו מחסות ומוגנים מפני האש.

דגן ורטמן עובר כסופה במסדרונות הישיבה. תמיד ממהר לשיעור או לחברותא, תמיד מחייך מאוזן לאוזן, כל כולו שילוב מרהיב, דיאלקטי, של עזות וענווה. "ראיתי בני עליה והם מועטים".
בחדר מלון אילתי, ממלט את משפחתי מבאר שבע המטווחת במבצע עופרת יצוקה, תהלום בי כקורנס בשורת מותו בקרב בג'בליה.

סגן בני חנני מוביל ללא מורא את כוח החילוץ שלו, שני נגמ"שים בסך הכל, היישר אל טבור המערך הסורי שעל המסולעת מול תל א-סאקי הנצור. הסורים, נדהמים מתעוזת הכוח הקטן שמגיע עד לאגפם, מאפשרים לנגמ"שי כוח חנני להיכנס עמוק למארב. ליד בריכת המים שלמרגלות התל נפגעים שני הנגמ"שים בזה אחר זה, הלוחמים פורקים מהכלים ומתחילים להסתער כתף אל כתף על המסולעת. ארבעה עשר צנחנים חשופים מול פלוגה ערוכה ומחופרת, אומצים להגיע אל חבריהם הנצורים שעל התל. רעות.

עדיאל קולמן, אחי גיסתי, מושיט לי כף יד גדולה ללחיצת איתנים בשמחות המשפחתיות הרבות. עיניו טובות ופיו מחייך וכל אורחותיו נֹעם ותום.

יוני דבירי שרוע בחרמונית על ספסל המתכת מוכתם הבוץ בכניסה לחמ"ל, אוחז בטלפון הירוק ומדבר עם חברה שלו, מירי. ככה כמעט בכל רגע פנוי. בטלה לבנון ובטלו מוצביה. בטלו פצמ"ריה וכוננויותיה, מדמנתה וערפיליה. ורק יוני, חולמני ומחויך, מרחף לו עם מירי שלו בתוך בועה של אהבה שמידותיה כמידות ספסל המתכת ההוא.
כשאני משתרך לידו ומחייך הוא עוצר אותי עם הרגל, מבקש רגע סליחה ממירי ואומר לי "התקשרת כבר הביתה השבוע? אתה אחריי בטלפון, בפקודה. תתקשר כבר לאמא שלך, שלא תדאג".

רונן אשל מסתובב במוצב עם חיוך של מיליון דולר ושום דבר, אבל שום דבר, לא ימחק אותו. מתפוצץ מגאוות יחידה וגדוש תכניות וחלומות כרימון, הוא מזדהר ככוכב שביט על רקע האפור-בטונדה-חום-בוץ העגום של המוצב. ולא משנה כמה עייף או שבוז היית, האור המדבק של רונן היה יורד על ראשך כטל רענן, וחיוך גדול היה מתפשט על פניך. "יא אללה שלך, אשללל".
בוקר ראש חודש אדר תשנ"ח. אני כבר באזרחות. הקריין ברדיו שבחדרי מעיר אותי משנתי. "חילופי אש כבדים בגזרה המערבית", "סמ"ר רונן אשל", "סמ"ר יוני דבירי"...
מליט פניי מתחת לשמיכה, אלף גיצי אש מתפוצצים בבטני. רוצה רק לברוח ואין לאן.

מעורב ירושלמי, שלהי שבט תשפ"ג

האיש הגוצי מרחוב יפו, ליד מייק'ס פלייס, שהביא בכנפיו את החידוש המרענן ביותר בו נתקלתי לאחרונה בגזרת נביאי הבירה: נביא על קורקינט חשמלי. ידו האחת על הכידון, ידו השניה מנופפת בעיזוז ומפיו ניתכות נבואות עברה וזעם בספרדית שוטפת על קודקוד יושבי עיר הקודש. עד שחתול אחד, שכנראה חתך מכיכר החתולות לבלות קצת בעיר ואולי גם שתה קצת יותר מדי בפאב האירי שבסוף רחוב הלל, קפץ היישר אל גלגלי הנביא, והוא, מצדו, נמרח מלוא קומתו הקצרה על פסי הרכבת הקלה.
וכשהושטתי לו יד להקימו הביט עלי בבוז השמור לנביאי תוכחה מן המעלה העליונה, ניער את בגדיו השחורים, עלה על הקורקינט והמשיך לשייט ולשפוך זעמו במעלה הרחוב בואכה כיכר ציון.

האיש שעמד ליד תחנת הרכבת עם שלט "עזרה למשפחה", מבטו מושפל לקרקע ועיניו עצומות, וגם כשניסיתי לתפוס את מבטו, כדי לומר לו א ביסעל מילים טובות יחד עם המעות, לא פקח את עיניו אף לרגע. עצוּם עיניים, ראשו מורכן מטה, רק מלמל שוב ושוב "תודה רבינו, מחילה. תודה רבינו, מחילה".

האיש שישב לפניי באוטובוס, ולפתע בלי שום התראה הסתובב אלי כמכר ותיק ואמר "מה אתה חושב? אני צריך להביא מתנה לבן אחותי לחתונה? זה אמנם בן אחותי, אבל היא לא באמת הזמינה אותי, אבל בסוף באתי בכל זאת, אבל לא באמת היה לי מקום נורמלי, אבל בעלה לא ישכח לי את זה אם אנ'לא יביא, הוא רואה חשבון בחברה גדולה, אבל אנ'לא זוכר איזה, אבל עוד מעט בטוח אני ייזכר ואני יגיד לך, אבל אחותי ממילא לא סופרת את בעלה אז מכ'פת לי, אבל בסופו של דבר זה בן אחותי שהתחתן, אז אולי אני בכל זאת צריך להביא לו משהו? מה לדעתך אני צריך לעשות?".

האיש ששכב על אי התנועה, עטוף כולו, מכפות רגליים עד קודקוד, בסחבות ושמיכות, להחם עצמו מפני הצינה הירושלמית העזה, ורק ידו מבצבצת החוצה, מקרקשת בקופת הצדקה. וכשהטלתי את המטבעות פנימה נענה לי בקול עמום אי שם ממעמקי גולם הבד שלו ואמר "ברכה לראש משביר".

האיש מאחוריי בתור לפלאפל, שראשית העריך בתשומת לב רבה את אורך התור ואת משך הזמן שנותר לשנינו לעמוד זה לצד זה עד למנה המיוחלת, וכשנוכח שנותרה לו די והותר שהות לדברים שרצה לשאת הודיע לי חגיגית כי א. שמו מאיר וב. איזו זכות גדולה נפלה בחיקי לעמוד לידו בתור, כי "אמנם כל החיים היו לי ניסים משוגעים, דברים שלא תאמין, אבל מאז שחזרתי בתשובה זה כבר נהיה מטורף לגמרי אחי. הנה, ממש הרגע חזרתי ממבשרת אחרי שהקמתי שם ארבעה אנשים מכסאות גלגלים. כן, מה שאתה שומע אחי, ארבע אלף ירוק נקי ביד. ואל תראה אותי ככה קונה פלאפל בתחנה המרכזית אחי. אני יש לי וילה עם בריכה במלחה".
ואחרי שעה ראיתי אותו שוב במחניודה, מתמקח התמקחויות של סוף יום בדוכן ירקות כאחד האדם, כאילו לא מדובר ברבי מאיר בעל הנס גרסת המאה ה-21 עם ארבע אלף ירוק נקי בכיס. וחככתי אם לומר לו שוב שלום, אבל אז נמלכתי וחשבתי שאולי עדיף שלא.

הנביא שישב על ספסל האבן מאחורי דוכן התפילין של חב"ד מול התחנה המרכזית - זקן לבן ארוך וסבוך, כיפה בוכרית גדולה וטלית קטן לבן מעל חולצה מהוהה - והתנבא אל העוברים והשבים האדישים החולפים על פניו במהירות. גם החב"דניקים החביבים החלו כבר לקפל ציודים ולא שתו עוד לבם לנבואותיו. אולם אף שנעמדתי ממש מולו, שומע-לקח בודד וסקרן בטבור עיר ושאונה, כלל לא הביט לעברי אלא נשא מבטו אנה ואנה אל עבר מאות המאזינים שסבבוהו בעיני רוחו. "מי שאומר שהוא מכבד", קרא בקול רם, "זה לא אומר שהוא מכבד. זה רק אומר שהוא אומר שהוא מכבד. כן, חברים, זה רק אומררר שהוא אומרררר שהוא מכבד. כי לומר ולעשות, חברים", נופף אצבעו בפאתוס נוכח פני הרחבה הריקה, "לומר ולעשות אלה שני דברים שונים בתכלית התכלית! בתכלית התכלית!!".

הברסלבער בכיכר ציון שרקד על עומדו עם אקוסטית חבוטה ובלנסטון חומות גדולות ושר את walk of life של דייר סטרייטס עם מילים מנוחמנות למשעי, ואז שאל אותי במבטא צרפתי כבד נוכח המדים הירוקים שלי אם "באתי מהשדה של הקרב". וכשעניתי בשלילה שלף קמע של רבי נתן, תלה לי אותו ברוב טקס על כיס המעיל הצבאי ואמר "אז שיהיה לך לפעם הבאה שתלך לשדה של הקרב. ושתדע לך, זה לא רק נגד כדורים. זה גם עובד מעולה עם בנות".

שישי במחניודה

בַּסְּטֵנְד שֶׁל בְּרֶסְלָב בַּכְּנִיסָה לְמַחְנֵיוּדָה

חָסִיד עִם גְּלִימָה שֶׁל סוּפֶּרְמֶן

קוֹפֵץ, כֻּלּוֹ אַדְרֵנָלִין

חַבַּ"דְנִיקִים עַמְלָנִים נוֹתְנִים פּוּשׁ אַחֲרוֹן

"צַדִּיק, הִנַּחְתָּ כְּבָר תְּפִלִּין?"

לְיַד רְחוֹב הָאַגָּס צֶ'ה גֶּוָארָה תֵּימָנִי

כּוֹבַע חָאקִי עִם מָגֵן דָּוִד אָדֹם

מָגֵן דָּוִד תּוֹאֵם עַל הַחֻלְצָה

עֵינָיו יוֹקְדוֹת, דָּרוּךְ כִּקְפִיץ מַבִּיט סָבִיב

וּמְטַכֵּס עֵצָה

בְּרַסְלְבֶר עִם דַּרְבּוּקָה וְצִיצִית תְּכוּלָה

נוֹשֵׁף בְּדִיגִ'ירִידוּ גָּדוֹל

עֲצוּם עֵינַיִם, מְיֻמָּן

תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף תּוֹפֵף נוֹשֵׁף וְאָז עוֹצֵר

שׁוֹאֵג לַכְּלִי נַ נַח נַחְמָן מִאוּמָן

סַקְסוֹפוֹנִיסְט זָקֵן, נִרְגָּן

גּוֹעֵר בְּמִישֶׁהִי מִצְטַהֶלֶת

"בּוֹאֵנָה כַּמָּה רַעַשׁ אַתְּ עוֹשָׂה"

"דַּוְקָא חֲמוּדָה", הוּא אוֹמֵר כְּמִתְנַצֵּל

"אֲבָל דָּפְקָה לִי כְּבָר אֶת כָּל הַפַּרְנָסָה"

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, כִּמְעַט שַׁבָּת

הַסּוֹחֲרִים כְּבָר נוֹעֲלִים

כָּלְתָה הָרֶגֶל מִן הַמִּדְרָכוֹת

וְרַק צֶ'ה הַתֵּימָנִי עוֹד עוֹמֵד דָּרוּךְ כִּקְפִיץ

וּמְתַכְנֵן מַהֲפֵּכוֹת

...

כמה מילים על עליית "שלישי" בשביעי של פסח
על נעמה מרים ומרים-מריאן
על ק"ק אמסטרדם וק"ק מיניאפוליס
ועל חלום שהיה באמת.

בשעטו"מ כובדה נעמה בכורתי, העושה בשליחות במיניאפוליס, ארה"ב, לקרוא עליית "שלישי" בשביעי של פסח במניין הנשים של הקהילה (בקהילות מודרן-אורתודוקס רבות בארה"ב נשים קוראות בתורה במנייני נשים).
לרוב שמחתי בחרה נעמה לקרוא בטעמי המקרא של עדתנו, ק"ק הפורטוגזים דאמסטרדם, וכך התחלנו ללמוד את הטעמים עתיקי היומין בצוותא, אב ובתו, בחברותת זום טרנס-אטלנטית יומית.

כשנולדה נעמה קראנו לה נעמה מרים, לזכר דודתו של אבי, אחות סבתי, מרים-מריאן וִיֶירָה, בת הקהילה הפורטוגזית באמסטרדם, שנשלחה לאושוויץ ב-14 לספטמבר 1942 ונספתה שם זמן לא רב לאחר מכן, בגיל עשרים ושתיים, בשיא פריחתה ולפני שהיה סיפק בידה להקים משפחה.
ומה שצובט את הלב אפילו יותר, הוא שאין בידינו אף לא תמונה אחת שלה ואיננו יודעים כיצד נראתה.
והנה כבר כמעט עשרים שנה נושאת נעמה בגאון את שמה ומציבה לה יד ושם בעולם.

ברגשותיי, כאביה של בעלת הקורא הצעירה, הלכו ונמזגו בשבועות האחרונים זו בזו הגאווה על בחירתה לשמר בקריאתה את מסורת אבותיה, יחד עם גאוותי מקדמת דנא על הזיכרון שהיא מציבה בחייה לדודה רבתא שלה - הלכו ונמזגו ונסתפגו להן בקרקעית תודעתי.
החזרות הרבות שעשינו יחד על ששת פסוקי העלייה, מצדן, נטעו גם אותם נטוע היטב באותה קרקעית עצמה, ודומה כי כל אלה נתערבבו להם יחדיו וחיכו בתוכי פנימה לזמנם להתעורר.

ובלילה שעבר חלמתי על קריאת התורה של נעמה.
אלא שבחלומי עבר מניין הנשים של ק"ק מיניאפוליס ממקום מושבו אשר במינסוטה המעטירה והמפשירה אל חדר "בית הכנסת של החורף" שבתוך בית הכנסת הפורטוגזי הגדול באמסטרדם (הסְנוֹחֶה).
כיון שלא יכולתי להיכנס פנימה אל מניין הנשים, ייסדתי לי למצער מעין עזרת גברים מאולתרת אצל אחד החלונות המסורגים וצפיתי בעדו פנימה. נעמה החלה לקרוא "וירדפו מצרים אחריהם" בטעמי "אזלא גריש" הגבוהים ("קדמא ואזלא" אצל אחינו האשכנזים) בקול רם וצלול, ואור רך ירד כטל על ראשה והאיר את החדר כולו.
ואז נפתחה דלת העץ התכולה, ואל בית הכנסת של החורף נכנסה אישה צעירה, שחורת שיער ועיניים, לבושה שמלת קטיפה ארוכה בגווני טורקיז וכובע קטן, תואם, לראשה. האישה התיישבה בשקט בקצה הספסל האחורי, הביטה בנעמה הקוראת ואור זרח בעיניה.
ולמרות שלא ראיתיה מעולם, ידעתי מיד מי היא.
ורציתי לומר לה ברוכה הבאה מרים-מריאן, אבל הייתי בחוץ, אצל החלון, ולא יכולתי. לפתע פגש מבטה במבטי והיא החוותה בראשה אל נעמה שעל הבימה וחייכה.
ואיקץ באישון ליל. והנה חלום

(בתמונה: בית הכנסת של החורף, הסְנוֹחֶה, אמסטרדם(

הסיפור אודות דמוקרטיה הטנק

 

)ובו יסופר סיפור שקרה באמת אודות הטנק דמוקרטיה והקורות אותו בארעא דישראל ביום כ"ה שבט ה' אלפים תשפ"ג).

 

יום אחד עלתה חבורת לוחמים מקשישים אל הרמפה המאובקת של בן גילם, טנק צנטוריון שוט קל 2ב, למרגלות תל א-סאקי, העמיסה אותו על מוביל, פרסה על תובתו הנדהמת עותק ענק של מגילת העצמאות, הכריזה בחגיגיות כי מהיום ייקרא שמו בישראל "דמוקרטיה", משחה אותו למלוכה כ"סמל המאבק" ואז לקחה אותו לטיול ברחבי ארץ הקודש.

ואני מניח כי דמוקרטיה, שעד אז קראו לו סתם 2ב ומעולם לא היה סמל לדבר והמאבק היחיד שניהל היה מול אשדות טנקי טי-55 בירוק-צהוב שגלשו ממזרח, התרגש מאד בירידות של צומת בית המכס בואכה גשר בנות יעקב, ומן הסתם נזכר בדרך ההפוכה שעשה בליל השביעי לאוקטובר 73' על זחליו, מטפס בנחישות אל הרמה העשנה, וצינה עברה בשִׁדרתו ותותחו נע ונרעד.

ועוד אני מניח, כי מסתמא כלל לא ידע שבעצם נבחר כברירת מחדל, מאחר היה קל משמעותית לסחבו מתחת לאפן של הרשויות משאר האופציות המופלאות שעלו על שולחן מוקיריו הפתאומיים (האריה השואג של תל חי, הטנק של דגניה והפרוטזה של טרומפלדור. אמיתי לגמרי, מוזמנים לבדוק אותי).

אבל המסע המופלא של דמוקרטיה הסתיים מוקדם מהצפוי, באשר המשטרה חדלה את טיול היובל שלו כבר בצומת גדות. ממרומי המוביל שלו צפה הצנטוריון הזקן בתדהמה בלתי מסותרת כיצד מנסים חבריו בני האנוש מהמלחמה ההיא לשכנע את השוטרים כי נלקח בהשאלה בלבד וכי מובטח שיחזור הביתה בשלום מיד בסוף ההפגנה, ובקרבי הפלדה שלו כבר החלה להתרקם המשאלה לחזור להיות סתם טנק 2ב בתל א-סאקי, ליד חבריו הותיקים בני גילו, הצנטוריונים 2א ו-2ג, התותח הנגרר 122 מ"מ, שתי הזלדות והבי.טי.אר.

ואני, שקראתי עוד במשרד על עלילותיו של דמוקרטיה אך לא ידעתי מה עלה בגורלו, התגלגלתי לי הביתה בסוף יום עבודה. בין צומת המפלים לצומת קצביה עלה ממש מולי מוביל טנקים, לכאורה מחזה היותר רגיל במחוזותיי, אבל לבי אמר לי אחרת. ובאמת, כשחלפתי על פניו, ראיתי שמדובר בלא פחות ממיודענו דמוקרטיה בן צנטוריון, ישמרהו צור ויחייהו, מטפס בכבדות במעלה כביש 87, וכמה עשרות מלווים על מהבהבים וניידת משטרה משתרכים מלפניו ומאחריו ועושים לו כבוד.

הנה תמו יום קרב וערבו ודמוקרטיה שב הביתה, כי עם כל הכבוד לענייניהם הבוערים של בני האנוש - כל הסיפור הזה היה קצת גדול על מידותיו בסופו של דבר. את הלילה כבר עשה על משמרתו, ברמפה הותיקה והמוכרת צפונית לתל, צופה מזרחה נוכח פני אויב. ובאשמורת השלישית, לאחר שהחליף משמרות עם 2א, ממש לפני שעצם את מדפיו - נזכר במאורעות היום שחלף, תהה בפעם האלף ההיו או חלם חלום, ואז צודד את צריחו, הנמיך את קנהו, חייך חיוך רחב ונרדם.

 

כמה ימים מאוחר יותר הלכתי לבקר את דמוקרטיה בתל א-סאקי, מרחק כמה דקות ממקום עבודתי. רציתי לבדוק מה שלומו ואיך הוא מרגיש. מצאתי אותו במקומו הרגיל, עומד על משמרתו ותותחו פונה מזרחה.

דמוקרטיה מצדו בעיקר שתק, אך מבין השיטין של שתיקותיו ניתן היה ללמוד על סעור נפשו נוכח המאורעות הדרמטיים שעברו עליו אך לפני כמה ימים. לבסוף שאל אותי מה שלום הלוחמים שגררו אותו והאם יצאו בשלום בדינם. עדכנתי אותו שבינתיים הספיקו לחזור על אותו תרגיל, הפעם עם שריונית בריטית מקיבוץ גשר, ושגם הפעם לא הגיעו רחוק. דמוקרטיה התגרד במבוכה ותהה האם לדעתי יש מקום להכין נפשית את חבריו מהתל - טנקים 2א ו-2ג והתותח הנגרר 122 מ"מ ושתי הזלדות והבי.טי.אר - למקרה שהחברים ממחאת כיפור יחליטו לזמום גם עליהם ויפתיעו אותם עם מובילים באישון ליל. "הם כבר לא צעירים", רמז בדאגה בלתי מסותרת. אמרתי לו שלא נראה לי שהחבר'ה ההם יתעסקו שוב עם תל סאקי.

דמוקרטיה נאנח אנחה ארוכה מעומק מצערותיו ואז אמר בשקט: "תנו לזיכרון את אשר לזיכרון ולמחאות את אשר למחאות. אין לנו מה לחפש בירושלים או בתל אביב, גם לא בזקנתנו וגם לא על מובילים. תנו לנו להישאר פה, במקום בו נלחמנו עד שעצרנו. עכשיו אנו נחים, וגופינו המחלידים כבר יספרו בשתיקה, לכל מי שיטה אוזנו לשמוע, את מארת הקרבות וכובד המערכה ותאלת המלחמה וזוהר הרֵעוּת וגבורת המגינים וזיו העלומים שזרח וכבה, קצר וחטוף כפריחת האביב. ואנו די לנו בזה".

ניחום אבלים, ירושלים, שבט תשפ"ג

זה שב והיכה בי היום, הפער בין קשי הצור של המוות, הולם החבטה בגופים, הזכוכיות המתנפצות, הצעקות, הסירנות, צרחות הכאב - לבין הרוך והשקט והעידון המתהלכים בינות לחדרי בית האבלים; התפרצות הרֶשע האצור הנפרקת בזוועת הרצח, אל מול שפע האור והחסד היורדים כטל על ראשי החיים שנותרו מאחור, חבוקים ועטופים בתוך אלם המילים המשתברות.

מחוץ לאוהלי המנחמים מניחות ידיים נעלמות ארגזים ארגזים של מזון ושתיה, אנשים ונשים חגים סביב בדממה, דואגים לכל צורך או מחסור. האבלים מדברים בשקט והמנחמים שחים קומתם אליהם, בבחינת עמו אנכי בצרה. על השולחן הנמוך והצר קופת צדקה מאולתרת, שקית תמרים ותמונות ממוסגרות. ובתמונות ילדים רכים, תמימים. עיניהם צוחקות.

הסב מדבר מילים של צידוק הדין, הבן הגדול, בגיל מצוות, מתאר שוב ושוב את הפיגוע לו היה עד, כנאחז במסגרת הסיפור. אחיו שותקים ומכרסמים גליליות. קריעת האבלים מגיעה כדי מחצית חולצותיהם הקטנות.
האב בבית החולים. אולי טרם יודע.

בכניסה לאוהל הנשים המלא מפה לפה אני עומד נבוך. תיכנס, אומרת לי האמא, בבקשה תיכנס עוד פנימה. אל תתבייש. ובבקשה תדבר בקול. אל תדבר רק אלי, דבר לכולן. אני לא מתאבלת פה לבדי, כולן מתאבלות פה יחד איתי. אלה כבר לא רק הילדים שלי. עכשיו הם הילדים של כולנו.

 

מעט מן האור

 

עַל הַפְּסַנְתֵּר בְּכִכַּר צִיּוֹן נַעַר, לְיָדוֹ חַיָּיל
שָׁרִים בִּשְׁנֵי קוֹלוֹת
הַתִּקְוָה וְשָׁלוֹם עֲלֵיכֶם וְאֵשֶׁת חַיִל
וְשִׁיר הַמַּעֲלוֹת

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, הַקֹּר חוֹדֵר לָעֲצָמוֹת
חוֹשֵׁב עַל רִבְבוֹת קְבוּרִים חַיִּים
אַנְ'לֹא נוֹשֵׁם
וְרַב אֶחָד אָמַר "תִּרְאוּ מָה זֶה
אֵיךְ אֱלוֹקִים צְבָאוֹת נוֹקֵם בָּם, בַּגּוֹיִים
תִּרְאוּ מָה זֶה, קִדּוּשׁ הַשֵּׁם"

בְּרֵסְלֵבֶר עִם בְּלֶנְסְטוֹן וְגִּיטָרָה שָׁר דַּייר סְטְרֵייטְס
עִם מִלִּים מְנּוּחְמָנוֹת
"חַיָּיל, קַח קָמֵעַ", הוּא אוֹמֵר לִי, "שִׂים בַּכִּיס לִשְׁמִירָה
תִּקַּח! אַגַּב, זֶה טוֹב גַּם עִם בָּנוֹת"

יְרוּשָׁלַיִם אֲפֹרָה, נְבִיאֶיהָ זוֹעֲמִים
בְּטוּרְקִיָּה בְּנֵי עַמִּי חוֹפְרִים שְׁכוּנָה אַחַר שְׁכוּנָה
"הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁל כֻּלָּם זֶה לְחַפֵּשׂ שִׁשָּׁה יָמִים"
אוֹמֵר בַּטֵּלֵוִיזְיָה מָחָ"ט חִלּוּץ חוֹבֵשׁ כִּפָּה
"אֲבָל הַסְּטַנְדַּרְט שֶׁלָּנוּ זֶה שְׁמוֹנָה"

הטנקיסט של המלך

בחדר האוכל של צאלים אנחנו מפספסים את ארוחת הצהריים. האוכל, שהיה עצוב כבר בזמן הארוחה החוקי, ניבט אלינו בוש ונכלם מהצלחות.
בחדר אוכל קצינים הסמוך, לעומת זאת, חפלה מרוקאית. קצין שריון מרוקאי ראשי (להלן: "הטנקיסט של המלך") הגיע לבקר, והשולחנות עמוסים מכל טוב הארץ.
אבל במטבח אומרים לנו שאסור, ואני כמו ילד טוב ירושלים, בן לשושלת ארוכה של ילדים טובים ירושלים ששתקו וספגו בדממה, מעמיס לי צלחת עגומה במיוחד ומתיישב לאכול.

למזלי, חבריי לתאג"ד קצת יותר אסרטיביים ממני. "פיילות של אוכל יש שם", הם מכריזים, "גם אם ידחפו אותו לטנקיסט של המלך עם זונדה כמו בפיטום אווזים הוא לא יצליח לסיים עשירית", וכבר הם קמים וחותרים למגע. חייל מצוות המטבח מנסה לעצור בעדם. "איך הייתם מרגישים אם הייתי בא אליכם לעבודה ואומר לכם איך לעבוד?", הוא מתריס. "אני רופא, אחי", עונה לו הדוקטור, "כל היום הפציינטים שלי אומרים לי איך לעבוד, ואתה", נפנף באצבעו לרס"ר המטבח שניסה לחסום את דרכו עם סיגריה ביד, "אתה קודם כל תפסיק לעשן, זה לא בריא. ומה שלא יהיה, בחיים שלך אל תעשן שוב במטבח!".

לאחר שכל מי שניסה לעמוד בדרך נשתל שתול היטב באדמה - ההסתערות נמשכת ללא הפרעה. שתי דקות לאחר מכן כבר מתמלא השולחן שלנו שלל מעדני עולם, בקר חריף בחומוס וטורטיות ממולאות וכדורי פלאפל וקובה ודג מרוקאי וספינג'ים ומופלטות. אין ייאוש בעולם כלל.

הרב דרוקמן זצ"ל: קטעי זכרונות, שברי חוויות, רישומי תקופה. חלק שני (ואחרון לבינתיים)

"להאיר לרבים - במקומות האפלים":
פורים תשנ"ו, שיעור ב', ממש לפני גיוס. היינו אמורים ללכת לקרוא מגילה ולשמח במרכז קליטה כלשהו, ואז היכו החדשות: פיגוע התאבדות בדיזנגוף סנטר.
למרבה הצער, פיגועים קשים לא היו ענין זר בתקופה ההיא, אבל הפיגוע הזה פשוט גמר אותי. את כולנו. אולי היה זה מספר הילדים הגבוה בין הקרבנות; אולי המכה האכזרית אל החוֹמש בערב חג, בעיצומן של השמחה וההתרגשות ברחובות. לא יכולתי לנשום.
ברגיל לא הייתי מרואי פני הרב ביחידות. ידעתי שיש לו מספיק עומס גם בלי השאלות שלי, ומצד האמת גם לא היה לי צורך כלשהו שעלה כדי הטרחתו. אבל באותו יום, ממש לפני הנסיעה למרכז הקליטה, חרגתי ממנהגי ובאתי אליו, פשוט כדי לבקש חיזוק. לא ידעתי איך אוכל לשמח אחרים כשכולי כבוי ורצוץ.
והרב ניחם וחיזק אותי דקות ארוכות במילים עמוקות וחמות, כמנהגו הטוב. קמתי ונסעתי.
אני לא זוכר בדיוק מה עשיתי באותו ערב עם עשרות הילדים המתוקים שהמתינו לנו בציפייה גדולה במרכז הקליטה. משהו עם המחזָה, או אולי משחק תפקידים סביב סיפור המגילה. אבל אני זוכר שהחלטתי להתעלות מתחושת השבר שאפפה אותי, שנטלתי את מושכות ההפעלה ונתתי את כל מה שהיה לי, שזו היתה הצלחה גדולה ושהילדים היו בשמיים.
מאיפה הבאת את זה, שאל אותי אחר כך חבר יקר שידע איך התרסקתי קודם. שתקתי. אם אתה קורא את השורות הללו, עכשיו אתה יודע מאיפה.

הידד במעלה:
חזי המתרחב כשהייתי רואה את הרב מגיע לשטח; למחנות הקיץ ולסמינריונים ולשבתות ארגון, מחליף במכונית את חולצתו המכופתרת לחולצה התכולה עם השרוכים הכחולים וסמל בני עקיבא על החזה, והולך לדבר עם החניכים והמדריכים בכל מקום שנתבקש, כאחד מהם.
ואיך אמרתי לעצמי בגאווה (ואני בכלל עזראי שערק): הוא ראש הישיבה שלי, האיש הזה.

תאריך עברי:
הרב תמיד עודד אותנו להשתמש בתאריך העברי, לא רק בראשי מכתבים או מסמכים אלא גם בטפסים רשמיים ואפילו בשיקים בנקאיים. "למה לא, בעצם?", הכריז, "הנה, אני כותב תאריך עברי על שיקים מאז ומתמיד ומעולם לא חזר לי שיק!", ואז הוסיף בקריצה מחויכת "לפחות לא מהסיבה הזו".

קומזיץ:
לפני הגיוס אנחנו עורכים קומזיץ גדול לכל בני השיעור (בתקופה ההיא גדלנו לכדי עשרות רבות).
מדורה גדולה ליד הפנימיה החדשה, גיטרות, שירים ותפוחי אדמה בנייר כסף.
הרב, כבר אז כבן ששים וחמש שנים, מגיע לכבדנו בנוכחותו, יושב איתנו בשיא הטבעיות על האדמה, מתכבד בקרטושקעס, נותן קולו בשיר ולקינוח מעביר לנו שיעור על השיר "אני ואתה נשנה את העולם".

הנני:
נקודה בה נוכחנו כבר במהלך החודשים הראשונים שלנו בישיבה:
הרב לא אומר לא.
לאף אחד.
אף פעם.
זו אינה מליצה אלא אמת פשוטה. קודם ישיב בחיוב, ואז ייתן למזכיר ולנהג לשבור את הראש איך להכניס את כל התחייבויותיו אל סד זמנים נתון של עשרים וארבע שעות. בינינו לבין עצמנו היינו צוחקים שעמי, נהגו הנאמן, עובר השתלמויות מקצועיות במסלולי הגראנד פרי ושבקרביה של הפיג'ו 405 שלו הותקן קרוב לוודאי מנוע סילון תקני.
חתונות של תלמידים, שמחות של בוגרים, הלוויות וניחומים (להבדיל), עזרה ליחידים, עזרה למשפחות, ייעוץ, הכוונה, תמיכה, כתף, חסד, צדקה, ביקורי חיילים, צרכי ציבור, צרכי יישוב, צרכי ישיבה, גיור לאומי, פסקי הלכה. חברותא עם תלמיד שביקש.
דין אחד לשועי ארץ ולאחרון התלמידים: הנני.

כי זה כל האדם:
לב לב לב לב לב אהבה אהבה אהבה אהבה אהבה.
זו כל עצמוּת הרב כולה, ואידך פירושא הוא.
על לוח המודעות בכניסה לבית המדרש בישיבה תלה אמש מישהו דף A4 עם מילה אחת מודפסת באותיות גדולות ושחורות לכל רוחבו.
מילה אחת. כל התחושות כולן.
"יַתְמוּת".