אלול תשפ"א: הבלדה על דוד מנו

הַבָּלָדָה עַל דּוֹד שֶׁלִּי מֶנּוּ

שֶׁיָּדַע אֵיךְ לִגְנֹב תַּ'עֲנֵנוּ

 

כָּל מְבַקֵּר בִּסְלִיחוֹת סָ"ט יָעִיד כִּי

לִגְנֹב תַּ'עֲנֵנוּ זֶה קֶטַע דֵּי טְרִיקִי

עִם חַלּוֹן הִזְדַּמְּנוּת כֹּה עָדִין וּמְדֻיָּק

מִצְמַצְתָּ לְרֶגַע? כְּבַר פָּס וְחָמַק

אַךְ דּוֹד מֶנּוּ הִצְלִיחַ בְּלִי שׁוּם בְּעָיוֹת

לְתַזְמֵן אֶת הָעֵסֶק בְּנָנוֹ שְׁנִיּוֹת

כָּךְ הִשִּׂיג לְעַצְמוֹ בְּקַלּוּת כָּל עֲנֵנוּ

וְכֻלָּנוּ זוֹרְחִים "אֵיזֶה שָׁאקֶל דּוֹד מֶנּוּ"

אַךְ בְּסוֹף שְׁנַת תַּשְׁנַ"ג, הַיְשֵׁר מֵעֲפוּלָה

הִגִּיעַ אֵלֵינוּ מַר שֵׁם טוֹב בָּלוּלָה

עִם תִּזְמוּן קַטְלָנִי וְקוֹל אֶלֶף וָאט

בְּנָם שֶׁל סִירֶנָה וְרָפִי גִּינַת

אַחֲרֵי אַרְבַּע סְלִיחוֹת כְּבָר יָדַע כָּל דַּרְדַּק

בָּלּוּלָה מַשְׁאִיר לְדוֹד מֶנּוּ אָבָק

וְאַבָּא הִכְרִיז יְשִׁיבַת מִשְׁפָּחָה

לְהַחְזִיר אֵת הַדּוֹד אֶלֵי כֵּס הַמְּלוּכָה!

הִתְכַּנַּסְנוּ כֻּלָּנוּ אֵצֶל דּוֹד מַיְמוֹן

זוֹעֲמִים וּמְלֵאִים רַעֲיוֹנוֹת כְּרִמּוֹן

לְהַחְבִּיא מִיקְרוֹפוֹן בְּמִקְטֹרֶן שֶׁל מֶנּוּ

לְשַׁרְיֵן בְּחֻקָּה תָּ'קְדִימוּת לַעֲנֵנוּ

לְשַׁחֵד מִתְחַזְּנִים לְשַׁנּוֹת תַּ'מִקְצָב

לְהַטְמִין לְבָּלוּלָה נַפָּץ בַּמּוֹשָׁב

רַק הַקִינְג הַמֻּדָּח הִשְׁתַּתֵּק וְחִיֵּךְ

כְּאוֹמֵר, לֹא חָשׁוּב, כְּבָר מָצָאתִי לִי אֵיךְ

וּבַלַּיְלָה הַבָּא הִתְיַצֵּב נִכְחוֹ

פִרְגֵּן לְבָּלוּלָה לִגְנֹב כְּפִי כּוֹחוֹ

וְאָז רֶגַע לִפְנֵי "אֲדוֹן הַסְּלִיחוֹת"

רַעַם "עֲנֵנוּ, שׁוֹעֵה אֲנָחוֹת!"

בָּלוּלָה הָפַךְ לָבָן כְּמוֹ קִיר

אֵיךְ גּוֹנְבִים עֲנֵנוּ שֶׁאִישׁ לֹא מַכִּיר?

וְדּוֹד מֶנּוּ לוֹחֵשׁ לִי: זֶה פִּינָאטְס, יַא בָּאַבָּא

מִי הִמְצִיא אֶת "עֶזְרַת הַשְּׁבָטִים" אִם לֹא סַבָּא?

וְכָכָה כָּל לַיְלָה עֲנֵנוּ חָדָשׁ

"נוֹצַר גְּאוּלִים", "בּוֹנֶה הַמִּקְדָּשׁ"

"מִשְׁעָן נִדָּחִים", "צוֹפֵן יְשׁוּעָה"

כָּךְ עַד שֶׁבָּלוּלָה הִכְרִיז עַל כְּנִיעָה

וְהַשְּׁנַיִם הָפְכוּ זוּג יוֹנִים, רַב הוֹדוֹ

כֹּל כֻּלָּם פִרְגּוּנִים וְ"יַתְחִיל כְּבוֹדוֹ"

וְזוֹ הָיְתָה הַבָּלָדָה עַל דּוֹד שֶׁלִּי מֶנּוּ

שֶׁיָּדַע כְּמוֹ גָּדוֹל אֵיךְ לִגְנֹב תַּ'עֲנֵנוּ

עַד הֵנָּה עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ: על "בזכרי על משכבי" לר' יהודה אבן בלעם

רשומה קצרה למיטיבי לכת על ר' יהודה אבן בלעם (להלן: ריא"ב) ועל פיוטו הנפלא "בזכרי על משכבי". כדי לא להאריך, לא אתייחס כאן לענייני משקל וחריזה, והמחפש יוכל למצוא התייחסויות נאותות אליהם באתר "הזמנה לפיוט" ובמקומות נוספים.

בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו
אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו
וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֱלֵי שָׁמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

לְךָ אֵלִי צוּר חֵילִי מְנוּסָתִי בְצָרָתִי
בְּךָ שִׂבְרִי וְתִקְוָתִי אֱיָלוּתִי בְּגָלוּתִי
לְךָ כָּל מִשְׁאֲלוֹת לִבִּי וְנֶגְדְּךָ כָּל תַאֲוָתִי
פְּדֵה עֶבֶד לְךָ צוֹעֵק מִיַּד רוֹדָיו וְקָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

עֲנֵנִי יְיָ עֲנֵנִי בְּקָרְאִי מִן הַמֵצַר
וְיִוָדַע בָּעַמִּים כִּי יָדְךָ לֹא תִקְצַר
וְאַל תִּבְזֶה עֱנוּת עָנִי צוֹעֵק מִתִגְרַת צַר
אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מַה יִתְאוֹנֵן וְיֹאמַר מַה יְדַבֵּר וְיִצְטַדָּק
יְצִיר חוֹמֶר אֲשֶׁר תָשׁוּב גְּוִיָּתוֹ כְּאָבָק דַּק
מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק
הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

חֲצוֹת לַיְלָה לְךָ קָמוּ עֲבָדֶיךָ בְּמַהֲלָלָם
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם תִזְכּוֹר וְאַל תֵּפֶן לְמַעֲלָלָם
קְנֵה עֲדָתְךָ כִּימֵי קֶדֶם קְדוֹשׁ יַעֲקֹב גֹּאֲלָם
וְהִנָּשֵׂא הָאֵל עוֹשֶׂה הַשָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו|
נִפְּלָה נָא בְּיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו

מה ששבה אותי עוד משחר נעוריי בפיוט הזה הוא הישענותו במובהק על אחד מן הפסוקים היפים והמיוחדים בספר שמואל, ואולי במקרא בכלל.
כשדוד המלך חוטא ומונה את העם בניגוד לצו ה', הוא מקבל שלוש חלופות עונשין: שבע שנות רעב, שלושה חודשים בהם יינגף בפני אויביו או מגיפת דבר שתימשך שלושה ימים. דוד בוחר במגיפה באומרו "צַר לִי מְאֹד, נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה". היינו, מוטב לבחור בעונש השמור בידי ה' לעשותו, שכן ודאי רבים רחמיו על עמו ויחזור בו מן הרעה. ואכן, כמצופה, רחמי האלוה נכמרים על עמו והמגיפה נעצרת קודם זמנה.

ריא"ב לקח את משפט קבלת הדין היפהפה ומלא הכאב של דוד ובנה סביבו פיוט שלם. האדם העומד בעת סליחות לפני בוראו תולה בחדלונו ובאפסותו את יהבו על רחמי ה'. את הפיוט חורז כבריח המתח בין ההבנה כי צדקותו או רשעתו של האדם לא באמת נוגעים אל ריבונו של עולם - באשר ממילא הספר פתוח והיד רושמת והחוטא ייענש כפי מעשיו, טובים כרעים - לבין הפתח שנשאר על כל פנים לרחמי האלוה על ברואיו, על חולשותיהם וגודל חסרונם.

כשקוראים פיוט תמיד כדאי לחקור מעט על חיי כותבו, שכן הדעת נותנת כי תהיה להם לכל הפחות השפעה כלשהי עליו. כך למשל כתבנו פעם בפוסט אחר על הקשר בין חייו של ר' יהודה בן שמואל אבן עבאס לביו פיוטו המופלא "עוקד והנעקד והמזבח".
מה איפוא יכול להיות קשר בין חיי ריא"ב לבין הפיוט שכתב?
אבן בלעם (אין קשר לבלעם הרשע, למרות שבמחזורים מסוימים כמעט ומיאנו להדפיס את הפיוט בשל ראשי התיבות בלע"ם בהם נכתב) נולד בטולדו שבמחוז קסטיליה (או "לה מָנְשָׁה", מכורתו של דון קישוט, להבדיל) בראשית המאה ה-11 ולאחר מכן קבע מושבו בסיביליה שבאנדלוסיה המוסלמית (אל אנדלוס). "בזכרי על משכבי" הוא מפיוטיו הבודדים, באשר רוב עיסוקו נסב סביב פירושיו לתורה (חלקם יצאו לאור במהדורה מדעית בידי פרופ' מערבי פרץ מהמחלקה לתנ"ך באוני' בר אילן).

נראה כי המתח בין מכורתו בקסטיליה לבין מושבו באל אנדלוס ליווה אותו כל חייו. בטולדו נולד אמנם למשפחה מיוחסת אך ענייה ובעלת אופי שמרני בהשוואה לשכבות האצולה של יהדות אל אנדלוס, שהושפעו עמוקות מן הפריחה התרבותית והמדעית חסרת התקדים שהביאו מאות שנות השלטון המוסלמי לאנדלוסיה. כאמור, ריא"ב אמנם עבר בהמשך חייו לאנדלוסיה אך שורשיו בטולדו הפכו אותו ללעומתי מאד כלפי בני קהילת מחוז מגוריו החדש. הלעומתיות הזו מצאה את ביטויה בעקיצות חריפות ביותר החורזות את פירושי אבן בלעם לספרי המקרא. בייחוד יצא קצפו על ר' משה אבן גִ'יקָטִילָה, בו ניתן לראות נציג מובהק של השכבה האמידה והמודרנית של יהדות אנדלוסיה (ומומלץ לקרוא את מאמרו של פרופ' פרץ שזכרנו לעיל על הביקורת הזו בפירושו של ריא"ב לספר תהילים, בתוך: דברי הקונגרס המדעי ללימודי יהדות, י"ב, 1997).

ריא"ב מבקר את אבן ג'יקטילה על ימין ועל שמאל, הן פילולוגית, הן פרשנית והן תיאולוגית ועושה זאת בלהיטות רבה (לעתים רבה מדי) ובלי שום פילטרים. מפאת החובה לקצר לא ניכנס כאן לדוגמאות מפורטות (ניתן לקרוא על חלקן בהמאמר שזכרנו) אבל נביא פה מקצת מין הכינויים שמרעיף ריא"ב בנדיבות רבה על אבן ג'יקטילה: "הוזה אשר רחמנא לצלן מדעתו", "חוקק חקקי אוון אשר ספרו ראוי לשריפה", "בעל תפיסה חלשה". "כופר בתחיית המתים" ועוד כהנה וכהנה תופינים על זה הדרך. כשאבן ג'יקטילה מביא כאסמכתא לדבריו את דברי אבו אל פצל אבן חסדאי, מחשובי יהודי ספרד (ובנו של המשורר ר' יוסף אבן חסדאי) שאף שימש כווזיר של מלך סרגוסה, קובע ריא"ב על שניהם בביטול שהם "כטובע אשר נאחז בנטבע וכעיוור אשר עיוור משכו". באחת הפעמים הבודדות בהן מסכים ריא"ב לדעת אבן ג'יקטילה הוא מקפיד להעניק לאירוע את הכותרת "נדירות מדהימה" כדי להבהיר הבהר היטב כי מדובר במעמד חד פעמי.

שמא יסתפק המסתפק כי לריא"ב היה עניין אישי עם אבן ג'יקטילה וכי זעמו לא חרג אל מעבר לעניין הפרסונלי הזה, אך עדותו של ר' משה אבן עזרא, מגדולי משוררי יהדות ספרד, בספרו החשוב "ספר העיונים והדיונים", מאששת בהדיא את מה שניתן היה לשער מלכתחילה ביחס לחום מזגו של הראשון.
בתחילה מונה רמב"ע את שבחו של ריא"ב "המורה השמרן, הזריז, הזכרן, בעל ההלכה בסוף ימיו, אבו זכריא יחיא אבן בלעם, יליד טולדו ויושב אשביליה, בעל הסיכומים הנהדרים והתקצירים המפוארים המצויים בידי העם. הסיר את מגרעותיהם והשמיט את חולשותיהם וניקה את תוכנם וטיהר את תמציתם, עד שהפכו דברים רבי המספר לקלים במספר", אך מיד לאחר מכן מודה כי לריא"ב היתה "קנאות שקיפחה את הפילוסופיה שבטבעו ואת שווי מזגו" ומוסיף כי "לא נשמר איש ממצודו ולא מן הפגיעה במקומות שסבר לא [כברי הפלוגתא שלו], כי הכריז עליהם בהסברים מכוערים כפי שיתגלה למי שיקרא את חיבוריו".

אולי יש קשר בין אופיו הלוחמני, הלעומתי, של ריא"ב לבין פיוט הסליחה המופלא שחיבר; שמא בערוב ימיו נקפו לבו על הקנאות ש"קיפחה את שווי מזגו" ומאחר והכיר בה כחולשת אופי עמה לא השכיל להתמודד לאורך חייו פנה בלית ברירה אל רחמי ה' בבחינת "אֲשֶׁר פְּשָׁעָיו לְךָ מוֹדֶה וּמִתְוַדֶּה עַל עֲלוּמָיו".
המתח החורז את הפיוט, בין קבלת הדין לבין הציפייה לרחמים, מקבל רובד נוסף, עז מבע, כשמנסים לשער את החרטה האישית הבלועה בו.
בסופו של יום, "מַה יִתֵּן לְךָ הָאָדָם כִּי יִרְשַׁע וְכִי יִצְדַּק? הַלֹא מִלָּיו וּמִפְעָלָיו כְּתוּבִים בְּסֵפֶר יָמָיו". ובכל זאת, "נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו"...

שבע הברכות של נעמלי

לכבוד אירועי ח"י השנים להולדת בכורתי היפה - הנה סיפור קטן שמעולם לא סיפרתי בפומבי.

אצלנו הפורטוגזים מחכים חודש בין לידת בת לבין מתן השם בטקס מיוחד שנקרא "זבד הבת" (כיום רבים נוהגים לקיימו כ"בריתה" או "שמחת בת").

הייתי אז אב צעיר ונרגש ורציתי לכתוב תוספת לנוסח המסורתי של הטקס, שהיה קצר מדי לטעמי. חשבתי על קונספט של שבע ברכות שתיכתבנה על בסיס שבע הנשים המוזכרות בברכת מי שבירך של קריאת השם (שרה, רבקה, רחל, לאה, מרים, אביגיל ואסתר) ותוקראנה בטקס זבד הבת על ידי נשות המשפחה.
ישבתי וכתבתי אותן בתנופה אחת.

כמה חודשים אחרי הטקס פנה אלי זוג מיישובנו דאז ושאל אם יוכל להשתמש בברכות מהזבד של נעמה. עניתי שבוודאי, בשמחה. אחר כך בא אולי עוד זוג אחד, וזהו בערך.
כמה שנים אחרי שוטטתי באתר "עתים", המציע טקסים שונים סביב מעגל החיים היהודי, וגיליתי בו את הטקסט שלי, תחת הכותרת המסקרנת "נוסח שבע ברכות לשמחת בת הנהוג העיקר בקרב קהילות צפון אמריקה". הנה כי כן, הברכות שכתבתי חצבו מאליהן כברת דרך נאה בעולמו של הקדוש ברוך הוא...

הייתי משועשע מאד מהעניין ושיתפתי בכך את חברי עמנואל "מנו" מסטיי. מנו מצדו היה מעט פחות משועשע ודרש שארשה לו לפנות למכון עתים ולהעמיד אותם על טעותם. עזוב, אמרתי לו, מה זה משנה בעצם. העיקר שאנשים שמחים בברכות שכתבתי ומשתמשים בהן. קרדיט לא מעניין אותי. משהתעקש הרשיתי לו לפנות אליהם בתנאי שיכתבו כהאי לישנא, שאת הברכות כתב "יהודי ששמח על לידת בתו הראשונה". וכך אמנם עשו, מילה במילה.

מאז אני עוקב מדי פעם בסקרנות אחר גלגוליהן. מאתר "עתים" הן הגיעו לאתרים נוספים כמו "קולך" ו"גלויה". לאחרונה גיליתי שהן מופיעות בערכי הויקיפדיה של הנשים עליהן נכתבו, תחת הכותרת "בתרבות", אבל השיא היה לגלות שחברת מתנות יודאיקה מוכרת אותן בהדפס מהודר תחת הכותרת "ברכה לבת המצווה".

בקיצור, סיפור שמתחיל בקיץ תשס"ג ומאז הולך ומתגלגל לו מעצמו לרוב פליאתי ושמחתי. ואם יום אחד תהיו בטקס שמחת בת ותשמעו את הברכות הללו - אל תגלו לאף אחד אבל הן של נעמה שלי.

בתמונות:

1. אישה מצלמת את ה"ברכה לבת מצווה".

2. נוסח הברכות באתר "עתים"

תיאוריית אלול של גבריאל הדייג

 

אמר רבי אהוד בן רבי יעקב, כל הרוצה לרדת אל העם יעלה על אוטובוס. ואמנם חביבות על היהודי עד מאד הנסיעות באוטובוסים - בייחוד הארוכות שבהן - וכיוון שראה העליון חיבתו, מזמן לו באופן קבוע יהודים צבעוניים במיוחד שיישבו בספסלים סביבו דווקא, ממש כמו המקומות השמורים לקשישים או לאנשי כוחות הביטחון.

ולפני כמה שנים, כפי גזרתו יתברך, התיישב יהודי צבעוני אשר כזה הספסל מול היהודי באוטובוס מטבריה לתל אביב, וכמנהג הצבעוניים הציג עצמו מיד גם בלי שנתבקש: גבריאל מטבריה דייג בלילה וסופר סת"ם ביום או להיפך מה שמסתדר לאותיות ולדגים נעים מאד.

גבריאל נוסע לתל אביב פעם בשבועיים לבקר את הנכדות. לראשו כיפה לבנה גדולה, זיפיו אפורים ועיניו זורחות.

האוטובוס שלושת רבעי ריק, מטפס בעמל בחום אוגוסט הכבד אל צומת פוריה ואז מנמיך חרטום ומתחיל לשייט לו בניחותא על כביש 77. עיניו של גבריאל צמודות לחלון והוא לא מפסיק להתפעל בקול רם ובהטעמה רבה מכל הר ומכל שדה ומכל עץ ומכל ניר ותלם.

ומשראה שהיהודי מביט בו משועשע מיהר ומלמל אל נא באפך אם הפרעתי, רבנו. והיהודי ענהו שחלילה, להיפך, רק לא הבין מדוע הפליאה הגדולה מכל פרט ופרט בנופי הנסיעה אם המתפעל גופו העיד אך לפני דקות אחרות שהוא בן בית במסלולה.

גבריאל הביט ביהודי בתדהמת אמת. במחילת כבודו, אמר, אבל מה הקשר? היום ראש חודש אלול. כבודו אינו יודע שכל העולם מתחדש בראש חודש אלול? הכל אחר, הכל חדש, רחוץ, חי, רענן, משתוקק. ממש כמו בערב שבת. הנה, יביט נא מחלונו ויראה בעצמו.

והיהודי עשה כדבריו ובאמת נראו לו לפתע הנופים הרגילים כחדשים ממש ושח לשכנו צדקת ממני חכם גבריאל והודה לו בלב שלם ומאז כל ראש חודש אלול הוא מוצא עצמו מביט החוצה ובודק את תיאוריית גבריאל והיא מצדה לא הכזיבתו מאז ועד עצם היום הזה.

חודש טוב ובשורות טובות לכולנו בתוך שאר עמו ישראל.

רַחֲמָנָא, שַׁתָּא טַבְתָּא אַיְיתֵי עֲלָן

וְלָא נֶהְדָּר רֵיקָם מִן קַמָּךְ

(בתמונה: המלך בשדה, אילוסטרציה)

צאלה

המקום:
רכבי המתגלגל מגשר אריק מערבה.

משתתפים:
עבדכם הנאמן - נהג ואנתרופולוג חובב.
צאלה, פירותנית על ספידים, מטפסת בכבדות מכיוון כנסיית הלחם והדגים לעבר צומת כפר נחום. על גבה שק מנגואים ענק שבהסתברות גבוהה שוקל כמחצית ממנה. אולי זה רצף הכנסיות שהרגע חלפתי על פניהן, אבל אינסטינקטיבית היא נדמית עלי כאותו האיש, צועד לאורך הויה דולורוזה עם הצלב על כתפיו.
אין שום שוּל אבל אני מחליט לעצור בכל זאת. מחוסנת? מחוסנת. ממוסכת? ממוסכת.
צאלה נכנסת לרכב בתחושת הקלה. שק המנגואים גודש לי את כל הספסל האחורי ואני מקווה שתושביו כולם יצליחו להחזיק את בשרם הצהבהב חזק חזק בתוך קליפתו.

לבוש:
עבדכם - קז'ואל.
צאלה - שרוואל מהוה, טוניקה שנראית כמו לונגי עם שרוולים, שרשרת עם לוכד חלומות, עגילי פיס אנד לאב, חמש צמידים על כל רגל. כובע קש רחב שוליים. נדמה לי שהקונספט ברור.

צאלה - מטרה כללית:
לחדש את מלאי הפירות שלה לחודשים הקרובים.

צאלה - מטרת משנה:
לאסוף כמה שיותר פירות מהרצפה לפני שירקיבו.

צאלה - מטרת על:
לשכנע עוד אנשים להיות פירותנים על מלא (על הכוונת: עבדכם).

היסטוריה:
היא גדלה במשפחה אוכלת בשר. בתחילה הפכה פסקטריאניסטית (מן הסתם גם אתם, ממש כמוני, שואלים בזה הרגע מה זה לעזאזל. ובכן, בפשטות, בשר אסור - דגים מותר. "פשוט תגיד פישחוני", היא מחייכת).
משם עברה לצמחונות, משם לטבעונות ומשם לטבעונאות (שזה, מסתבר, טבעונות פלוס: הכל מן הצומח, כמובן, אבל אסור לבשל או לחמם. אוכלים נא בלבד. וואלה, אני לומד לא מעט היום).
אוקיי, אני מניח שפירותנות זו התחנה האחרונה במסע הזה, אני תוהה בחשש. אממממ, לא בדיוק, היא מחייכת ואני תופס את הראש. לאן למען השם עוד אפשר להתקדם מפה? עלים? ענפים? קליפת גזע?
אז ככה, היא מסבירה, אני אוכלת רק מה שנשר מהעץ, כי עצם פעולת הקטיפה עשויה להזיק לו.
בשלב זה אני נאלם דום.

בוא, תצטרף:
צאלה פוצחת במונולוג נלהב בזכות הפירותנות וכמה היא שינתה לה את החיים ואיך אנחנו הפרימטים מותאמים מעצם בריאתנו לאכילת פירות ואיזה נפלאות היא מחוללת במערכת העיכול. אבל זה אלף טון סוכר, אני תוהה. שותים הרבה מים, היא עונה, ומיד ממשיכה: ידעת שאידי אמין היה פירותני? אני שואל אם יש לה דוגמא קצת פחות רצחנית בשבילי אז היא אומרת שגם סטיב ג'ובס.
אחר כך היא מזמינה אותי להצטרף למסעות לקטים ברחבי הארץ. אסור להביא כלום חוץ מהבגדים שעליך, היא מזהירה, וגם הם אופציונליים. אני אומר שתודה רבה על המחשבה אבל נראה לי שאוותר.

ההורים:
"לא קל להם, אבל הם אף פעם לא הבינו אותי ממילא".
אחרי המעבר לפירותנות נטולת קטיף הם הרימו ידיים סופית והכריזו שתעשה מה שהיא רוצה. אני מקווה שעדיין מותר לקרר את הפירות המסכנים, שלא יצטננו חלילה, עקץ אבא, אבל אז הביא קורות עץ גדולות, בנה מחסן גדול בחצר, קנה מקרר סמי-תעשייתי וסגר לה את הפינה.

החבר:
קרניבור על מלא, אבל מקבל את הפירותנות אקסטרא של אהובתו קבלה מלאה. הוא מצדו מכבד אותי בדיוק כמו שאני, היא אומרת, אבל לי ממש ממש קשה עם התפריט שלו. האמת? אני לא יודעת מה לעשות. מזתומרת לא יודעת מה לעשות, אני תוהה, הרי השוני הוא כל היופי. תראי כמה יפה זה שהוא מקבל אותך בדיוק כמו שאת, לא צוחק ולא מזלזל ולא מטיל ספק ולא קורא תיגר; תחשבי כמה מאירה האהבה כשהיא מתרוממת כמו ציפור גדולה גבוה מעל ההבדלים.
כשאני שואל אותה אם היא אוהבת אותו היא עונה מיד "האמת? כן, מאד". יפה, אני מכריז, אם הוא אוהב אותך או לא אני לא צריך לשאול אפילו. זהו. אנד אוף סטורי. נא לא לגעת. תודה.

אהבה:
אני חושבת שאתה צודק, אומרת צאלה אחרי כמה דקות. תודה על זה. תודה גם בשמו.

בקעת בית נטופה:
צאלה מצביעה על מטע כלשהו בצד הדרך. תעצור לי כאן, היא אומרת. יש לי בתיק עוד שק למלא. את לא באמת מתכוונת לסחוב עוד שק מעבר לתפלץ שמאחורה, אני שואל בתדהמה. אם תפסיק לפחד ותעבור לפירותנות תבין מאיפה הכוח, היא קורצת, ומקסימום אקפיץ את החבר לבוא לעזור לי. הוא יבוא מכפר סבא? אני שואל. בטח, היא עונה. הוא כולו לב.
אגב, אני מעיר, אולי הספקות שלך חלחלו אליו קצת. כשיבוא, תגידי לו שוב כמה את אוהבת אותו. ככה, בדיוק כמו שהוא. מבטיחה, היא עונה, פיה ועיניה מחייכים. בתנופה נחושה היא מעמיסה את שק המנגואים העצום על שכמה, מנופפת לי לשלום ונעלמת בין העצים.

דער קיגעל מאכער

מיילך קליין הוא קיגעל מאכער, מכין קיגעל. זה מה שהוא יודע לעשות וזו פרנסתו כבר יותר שנים ממה שהוא מסוגל למנות. אמנם יש כל מיני סוגים של קיגעל בעולם: עפפעל קיגעל ומעהל קיגעל וקרטאפעל קיגעל ואפילו איזו המצאה חדשה מקרוב באה בשם קיגעל אוברנייט, שטרם ירד עדי פשרה. אבל מיילך קליין עושה קיגעל ירושלמי וזהו. אפילו בשבתות זכור, כשתוהים לקוחותיו במפגיע מדוע אינו מוכר גם עפפעל ומעהל וקרטאפעל קיגעלאך בנוסף ללוקשען קיגעל הרגיל, כדי לקיים מצוות מחיית עמל"ק כמנהג, פוטר אותם מיילך בהינף יד, ממלמל משהו על כך שמומחיות אסור לה שתתפזר ומתעקש להמשיך להכין רק לוקשען קיגעל, וביתר דיוק מה שמכנים העולם "קיגעל ירושלמי", עם המאזן העדין מכל עדין שבין מתקתקות לחרפרפות. ובאמת, הגם שרבים רבים נתאוו להשיגו לעצמם, נותר המתכון של "קיגעל קליין" בגדר סוד כמוס, איש מפי איש. אל מיילך עבר מאביו, ולאביו מזקנו, ולזקנו מזקן זקנו, וכך אחורה בשרשרת הדורות ממש עד להסבא רבא רבא ר' דב בער קליין, הראשון ששלח ידו בלוקשען, אי שם בערבות הכפור של גליציה.

בצעירותו, כשניסה מיילך לחלץ עצמו מעיסת האטריות הדביקה שלכדה את גורל שושלת משפחתו, פסק מוישה אביו נחרצות שישכח מזה. "הקיגעל שלנו זה כבר מזמן לא רק פרנסה, קבע, אלא מצווה מפורשת של לא תמנע טוב מבעליו. כדי לעודד את בנו הזכיר באוזניו את אמרתו הידועה של הרבי מקומרנה, לפיה מי שאינו אוכל קיגעל בשבת בבוקר יש לחוש ליהדותו. משמע, הכריז, שכל עוד יש יהודים בעולם תימצא לך פרנסתך ברווח. בטח ובטח עם המתכון שלנו.

ואכן שמעו של "קיגעל קליין" יצא למרחקים, ואפילו עדי האחים הטועים סרוגי הכיפה הגיע. הנה כי כן מסתבר, שגם המזרוחניקעס, אף שוודאי התרחקו כהנה וכהנה מכמה וכמה ממסורות האבות הקדושים - עדיין לא שכחו צורת היימישע עסען מהי, והיו מזמינים ממיילך סירים מהבילים להקידושים שלהם ומשלמים לו בעין יפה.
ומשרבתה אצלם התחרות בקידוש של מי יוגש הקיגעל הירושלמי המובחר ביותר - הכניסו אי אלו מבני הקהילה את ידיהם לעומק כיסיהם ושכרו את מיילך לשבות בבית הכנסת כל השבת, כדי שישגיח אישית ומקרוב על הבן יקיר המהביל שלו, שלא יישרף חלילה תחת ידיו של איזה שלימזל ויוציא דיבתם רעה בקרב שאר המתפללים.

ומצד האמת קשו השבתות הללו על ליימך. העבודה, שאין בלבו דבר על המזרוחניקעס, ודאי כשהוא מוציא מהם את פרנסתו ברווח נאה, אבל לכל הפחות א-שטיקעל חסידישע נשומע לא יכולה להיכנס אצלם בדלת? מיילך היה ננסך אז געגועים לשבת שלו בגאולה, עם ההייליגע רבּה, ועם קה אכסוף - איך ייתכן שהמזרוחניקים לא שרים קה אכסוף? הם לא יהודים? - והבית מדרש והטיש והניגונים והריקודים על הפרנצ'עס ודיבוק החברים. ומפה לשם היו מהדהדות במחשבותיו מילותיו של הקרלינער, "װען איך װלט געהאט כח, װאלט איך געלאפן אין די גאסן, און איך װאלט געשריגן הױך, הוי שאבעס הייליגע שאבעס!". ואולם מסגור פיו לא יצאו על כל פנים.

ואותה שבת בה מתרחש סיפורנו שבת שבע ברכות היתה, ואל תוגתו הרגילה נתווספה עקת נפש נוספת. זה זמן רב שהוא וזהבה אשתו אינם שרויים בטוב. אין עוד דרך להתחמק מלהכיר מכך. כמה פעמים עוד ניסה, בדרכו המגושמת משהו, לדבר על לב אשתו, ומשנכשל, התכנס גם הוא בשתיקתו והשקיע את יגונו בעבודה. ואם סבורים אתם שעבודה קלה היא, כנראה לא הכנתם קיגעל ראוי לשמו מימיכם.

לעתים רחוקות היתה מגיעה איזו ווייבער לקיתונו של מיילך, בירכתי מטבח אולם הקידושים שמתחת לבית הכנסת, כדי לרחרח את הסירים. אולם ברגיל, נכנסו לקבל ממנו הוראות בעיקר הגברים. לכן מה רבתה פליאתו כשבליל שבת אחרי הסעודה נכנסה לפתע ריבה צעירה ויפת מראה, מטפחת צבעונית קשורה בחן על ראשה, ולא רק זו אלא שמיד פנתה אליו והודתה לו על שעזב את ביתו לכל השבת במיוחד עבור שמחתה. הנה כי כן, ניסה מיילך הנדהם לסדר את אשד מחשבותיו, הנה כי כן - קודם כל מדובר בכַּלֶה עצמה. ואחר שהבין זאת שאל עצמו במבוכה כיצד יענה, מחד, הן לא יאה להשיב פני כלה-מלכה ריקם. מאידך, בכל זאת, לא ירבה שיחה וכולי. לבסוף הרכין ראשו, מלמל תודה חטופה ומיד נפנה לסוב על עמדו ולשוב אל הדברים הברורים יותר בחייו, הלוא הם הפלטות והסירים והסכינים וחביות החמוצים, אך אז חייכה הכלה לעומתו - לא רק פיה חייך אלא גם עיניה, חשב - ולבו של ליימך נעצר לרגע, התכווץ ואז שב והלם בקרבו. א גיט שאבעס, מלמל, ונס על נפשו אל מאחורי מערום ארגזי החד פעמי.

יסלח לו קודשא בריך הוא, אבל מאז שנכנסה הכלה למטבחו בפעם הראשונה - כל חפצו של מיילך היה שתיכנס בשנית. ולא שתקפוהו הרהורי עבירה חלילה - הס אף מלהעלות על בדל שפתיים, עפר לפי המלעיזים - הן כלה היא, ממש יצאה מחופתה, וגם ליימך עצמו, ככלות הכל, כבר אלטערע חוסיד, מה גם שפתו בסלו זה יותר מארבעים שנה. רק קיווה כי תחייך אליו שוב בפיה ובעיניה כמעשיה אמש, כי ידע כמה הקל חיוכה על צקון נפשו.

והנה, בסוף הקידוש של הבוקר, נכנסה שוב לקיתונו ומיד הלם לבו נגד צלעותיו. ובפעם הזו גם בקרב הכלה פגה במעט המבוכה וישר ניגשה אליו, פיה ועיניה מחייכים, ואמרה לו, תודה רבה מיילך (מהיכן לה שמו, חשב מוכנית), הקיגעל היה ממש מעולה, ואז, לרוב תדהמתו, נטלה כיסא פלסטיק אפור והתיישבה ממש לצדו. מיילך האומלל הביט חסר אונים בסיר הגדול שעל הפלטה והתאווה מאד להיבלע אל קרבו ולסגור את המכסה מעליו. אבל הכלה לא המתינה, הביטה ישירות בעיניו המושפלות ואמרה, אז תגיד, מיילך, לא קשה לך להיות פה לבד בלי האישה והילדים? ומיילך, מסמיק כסוכר מקורמל, מלמל בשארית כוחותיו שברוך השם הילדים כבר מזמן גדלו ונישאו, ולגבי האישה, א-נו, פשיטא שלא קל לה הנסיעות האלה לכל השבת, אבל זאת הפרנסה שלו והיא מבינה.

עיני הכלה הצעירה שבו וחייכו, ומיילך הרגיש בחוש ממש איך הסכר שבין לבו ללשונו הולך ומתמוטט לו מתחת לסינר הלבן. ואז, שוטף מילותיו במהירות לפני שיבין שכלו מה מעולל בעליו, סיפר לה על הימים והשבתות הארוכים והשותקים של זהבה ושלו, וכיצד אין להם עוד לאן להוליך עוד את כאבם בין קירות הדירה הקטנה. ולכן, מצד האמת, אולי יותר טוב להם ככה עכשיו, כשהיא בבית והוא כאן.
והכלה שאלה אם קרה משהו ומיילך אמר שהוא באמת לא יודע. הוא חוזר הביתה וזהבה שותקת אז גם הוא שותק, וכי מה עוד נותר לו לעשות?

החיוך בעיני הכלה נתכסה דוק של עצבות. לכמה רגעים נשתתקה ואז אמרה בהיסוס, אתה יודע מה אני חושבת מיילך? אמנם רק עכשיו התחתנתי ומי אני בכלל שאשיא לך עצות, אבל אולי כל מה שצריך זה פשוט לשבור אותו. לשבור את מה, תהה ליימך, לראשונה מישיר מבטו אליה. לשבור את המעגל, אמרה הכלה ומיד שאלה מה זהבה הכי אהבה לעשות יחד איתו והדגישה שמטלות הבית וענייני שגרה לא נחשבים. מיילך חשב וחשב וכמעט התייאש, אבל אז נזכר לפתע כמה אהבה זהבה לחתור איתו בסירת משוטים, פעם, לפני שנים, כשהיו הולכים עם הילדים בקיץ לפארק הלאומי ברמת גן; את אינספור ניסיונותיה ללמד אותו לחתור בתיאום איתה ואת צחוקה המתגלגל כשלא עלה הדבר בידו והם היו שטים סביב עצמם במעגלים בלתי נגמרים.
והכלה, מצדה, הקשיבה, הנהנה וחייכה.

יומיים לאחר מכן התיישב מיילך לפנות ערב על הספה שמול דלת ביתו. ידו האחת אוחזת זר פרחים גדול – איפה קונים פרחים לא ביום שישי, תהה אז תהייה של אמת נוכח הכלה הצוחקת – ובידו האחרת שני כרטיסי השיט שקנה לו אמש חבר בני ברקי בפארק הלאומי.
הוא נשם עמוקות, ואז חייך לעצמו, הביט אל הדלת וחיכה.

תשעה באב תשפ"א: הגאולה של עזרא

פעם גרתי בכותל לתקופה. כפשוטו ממש. ומעשה שהיה כך היה.

ישיבת האידרא, המתנשאת ממש מעל לרחבת הכותל, הלכה והתרוקנה עם השנים מתלמידיה. בצר לה, פנתה אלמנת הרב שלמה גורן, ראש הישיבה, לחברו הותיק הרב חיים דרוקמן, שהיה במקרה ראש הישיבה שלי, וביקשה ממנו לשלוח מישיבתו עתודת תלמידים מתחלפת כדי למלא את הספסלים הריקים.

וכך, בקבוצות קטנות ואחת לכמה חודשים, נשלחנו לישיבה לא לנו, לשירות מילואים מלהיב ועתיר צ'ופרים לרוב. ראשית, עברנו מיישוב קטן ונידח אל העיר הגדולה, ולא זו בלבד אלא היישר למרכז העניינים: העיר העתיקה והכותל המערבי. הקבוצה הקטנה תרמה לגיבוש ולאווירה, ודאי בהשוואה לישיבת האם שלנו על מאות תלמידיה. התור לטלפון התקצר פלאים, מה שוודאי שימח מאד הן אותנו והן אי אלו עלמות חן חסודות מעברו האחר של הקו. אבל הצ'ופר המשמעותי ביותר היה בגזרת המטבח, כי ממש כמו בצבא, גם תלמידי ישיבה צועדים בסופו של דבר על קיבתם. את המטבח התעשייתי והסתמי בישיבת האם החליפה סופר-מאמא טוניסאית מהאגדות, שהכירה לחך האשכנזים/משוכנזים שבינינו ריחות, גוונים וטעמים שכלל לא ידענו על קיומם, ולא זו אף זו, היתה גם אמונה על הכלל הבלתי כתוב המפורסם ביותר בתולדות הקולינריה המזרח תיכונית, שבכל יום שלישי יש קוסקוס. מה נאמר ומה נדבר, ברכת "פעמיים כי טוב" קיבלה תוקף רענן מאד בימים העליזים ההם.

באופן טבעי הפכה לנו רחבת הכותל לבית שני ומהר מאד התוודענו לדריה הקבועים - גלריה מרהיבת עין של טיפוסים נפלאים וצבעוניים מאד. כולם, כמובן, חצבו מהמקום הקדוש את מטה לחמם, אם בקיבוץ נדבות, אם בארגון מניינים לבר מצוות מעוטות משתתפים ואם במכירת מיני סגולות, קמיעות פתקים ותפילות.

והיה את עזרא. עזרא גר ברחבת הכותל, פשוטו כמשמעו. ממש אבן מאבניו. אולם בניגוד לשכניו הקפיד לא ליטול ולו אגורה שחוקה של צדקה. את לחמו הדל (עזרא היה צמחוני על גבול הסגפן) הוציא בעבודות דחק בישיבות הסמוכות, ולזכותו ייאמר שלא בחל בשום מלאכה. שטיפת כלים, כיבוד רצפה, פינוי זבל. כל מה שירוויח לו פרוטה מהירה וישחרר אותו בחזרה אל הכותל אהוב נפשו.

נעדר הצורך הכלכלי לאמץ לעצמו ארשת של ייסורים, הסתובב עזרא בכותל כחתן ביום חופתו, זורח ומחייך, שופר ענק ומסולסל בידו והוא תוקע בו באופן חופשי מאד כהנה וכהנה, ביום ובלילה. שופר זה כמו בריזה באוגוסט - כמה שיותר יותר טוב, הכריז פעם באוזניי ולחיזוק דבריו קינח בסט תשר"ת מהודר.
ונפשי נקשרה בעזרא לחבבו עד מאד, והוא מצדו הצמיד לי את הכינוי המפתיע "סניור".

בליל תשעה באב מצאתי את עזרא ישוב על רצפת הרחבה, עצום עיניים וממלמל בכוונה רבה, שופר הענק שלו תלוי על כתפו. ראיתי שאינו אוחז בספר קינות והצעתי לו את שלי. עזרא פינה לי קצת מקום על המרצפת שלו וחייך. לא תודה, אמר, אני לא אומר קינות. למה, שאלתי, אתה לא מתאבל על חורבן הבית? האמת שלא, השיב בכנות מפתיעה, אני אוהב חיות ולא בא לי טוב קרבנות. ובכלל, מה רע לנו פה בכותל תגיד לי? אנשים יש? תפילות יש? ספרי תורה יש? חשמל באוויר יש? אז מה אנחנו צריכים עכשיו כסף וזהב ותכלת וארגמן וקרבנות ומזבחות וכהנים ועניינים?

אז למה אתה פה על הרצפה מקונן, שאלתי. אני לא מקונן על בית המקדש של כולם, השיב עזרא, אני מקונן על הבית מקדש הפרטי שלי. יודע מה זה בית מקדש פרטי, סניור? זה הבית. האישה. אני בעוונות עדיין לא זכיתי להתחתן, אתה מבין? ואני כבר לא צעיר. אז על זה אני בוכה פה הלילה יחד עם כולם. בסוף הרי כל אחד כאן בוכה גם קצת על הצרות של עצמו, לא? העיקר, אם תשב ותצטער עם הציבור, בסוף גם הגאולה שלך תבוא על בטוח.

כמה שנים לאחר מכן הזדמנתי שוב לכותל בליל תשעה באב. בעודי מפלס דרכי ברחבה הצפופה שמעתי לפתע קריאת "סניור" מלאת עיזוז ומוכרת מאד ממש למרגלותיי. התרגשנו מאד לפגוש שוב איש את רעהו. עזרא כיבד קודם כל את המעמד בתרועה גדולה ואז הזמין אותי להצטופף על המרצפת שלו. תכיר, החווה כלפי אישה במטפחת בד עצומה שודאי היתה מספיקה לאוהל סיירים עם קצת עודף, זו שרה אשתי. שרה מצדה אחזה בספר קינות עצום ממדים וקוננה בעיניים עצומות ובקול רם מאד. מזל טוב עזרא, טפחתי על שכמו, אבל בעצם, אם התחתנת - מה יש לך לעשות פה? הגאולה שלך כבר הגיעה, לא?
תקשיב סניורינו, חייך עזרא, קודם כל שרה ואני נפגשנו לפני שנה בדיוק ממש כאן בקינות אז בעצם אנחנו חוגגים פה עכשיו את יום השנה שלנו. אמנם על הרצפה אבל העיקר שחוגגים, לא? וחוץ מזה, אם אני כבר נגאלתי - לא אשב להצטער עם הציבור? ככה יפה?

אבל הכי חשוב - עזרא הגניב מבט אל שרה לוודא שאינה שומעת ואז לחש לתוך אוזני - הכי חשוב זה שכתוב כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, נכון? רק זה חסר לי לא להיות איתה פה הלילה. היא מנאמני הר הבית!
ואיך אתם מסתדרים עם השוני, שאלתי, מבליע חיוך גדול. עזוב אותך סניור, קרץ עזרא, זה צרות של עשירים זה. בשביל זה לוותר על הבית מקדש הפרטי שלי? יש לנו זמן, ברוך השם. מה הלחץ? כשיבוא המשיח נשבור ת'ראש.