ימי לבנון: יום הכיפורים של סולטאן

"עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל, בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים"

ערב יום הכיפורים תשנ"ז שנה מצא אותי, בצוותא עם עוד שני חיילי מנהלה יהודים, במוצב תורמוס שבגזרה המערבית עם לוחמי גדוד 299.

יחד עם גדוד הסיור המדברי בדרום, היה גדוד 299, "חרב", אחד משני הגדודים המגזריים של צה"ל. יחידה על טהרת הלוחמים הדרוזים שפעלה בתוך או לצד יחידות כלליות בצבא המחויב לקודים יהודיים - ללא ספק קונספט מעניין. אבל החבר'ה מ"חרב" זרמו בכיף. בקידוש בליל שבת היו נעמדים כאיש אחד, כומתות שחורות על הראשים, ומכבדים בשתיקה את התפילה היהודית העתיקה שאיננה אומרת להם דבר וחצי דבר; הטבחים הקפידו לתת לחייל יהודי לערבב את האוכל לפי דרישות הכשרות של הרבנות הצבאית, ובאופן כללי לא עשו לוחמי הגדוד עניין גדול משום דבר אלא פשוט החזיקו לצדנו את הקו הסיזיפי בשקט ובמקצועיות. רק אישיו אחד היה עם "חרב", החובשים שלהם תמיד היו בכלא. אני אפילו לא סגור על הסיבות. אולי זה היה בכלל סוג של הכשרה גדודית ייחודית, אבל בשורה התחתונה נקראנו, חובשי פלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91, להחליף שוב ושוב את החובשים מ-299 עד למועד בו יואילו בטובם להשתחרר ולשוב לתפקידם.

להיות יהודי יחיד במערך הלוחם במוצב דרוזי, אגב, זו חוויה מעניינת למדי. ניסיתי לנצל אתה כדי לשפר את הערבית שלי אבל החבר'ה מ"חרב" פשוט דיברו מהר מדי. למצער נטבע בז'רגון שלי, ומאוחר יותר גם בזה של משפחתי וילדיי, הביטוי "פִיל בָּטָ"שִית" (מילולית: ב/בתוך הבט"שית) כהתייחסות-ברירת-מחדל לכל דבר שנמצא ברכב: "אבא איפה האוזניות שלי?", "פיל בט"שית מקדימה ליד ההילוכים"; "רגע, איפה הארנק שלך?", "דאמיט!, נשאר פיל בט"שית בחניה". וכן כהנה וכהנה על זה הדרך.

ובחזרה לערב כיפור ההוא, אחרי דיון קצר וחד צדדי בנוכחות שני חברי המגזר היהודי הנוספים, הוחלט, חרף מחאותיי הרמות, כי די בכיפה הממוצעת שעל ראשי כדי לזכות אותי בתארים הנכבדים "רב בית הכנסת דקהילת קודש תורמוס והגלילות", "חזן המוצב" ו"האחראי הראשי על התפילות". כמשכנו של בית הכנסת נקבעה סככת אסו"ם במרכז המוצב, שבימים רגילים היתה גם בית לנאפ"ל ולחומרי ההדברה של הזבובים (עליהם היינו מופקדים אנו, החובשים במוצבים, בכובענו כ"ממונים על בריאות הצבא" ומהם היינו רוקחים מיני מלכודות זבובים מאולתרות, שהיו אפקטיביות בדיוק עד שזבובי הגזרה הקשוחים היו מתרגלים אל גרגירי הרעל ומתחילים לנשנש אותם כמו ביסלי). מאז ועד היום, אגב, בכל יום כיפור, כשהחזן פוצח ב"כל נדרי" בבית הכנסת, עולה באפי הריח המבחיל-מתקתק של רעל הזבובים במעין צימוד ריח/זיכרון שאין להשתחרר ממנו. מצד אחד, לא מאד נעים. מצד שני, כחברים בקבוצה הזו אתם בוודאי יודעים שמבין שלל צימודי הריח/זיכרון שהעתירה עלינו ארץ הארזים זהו ללא ספק אחד הקלים שבחבורה.

בתפקיד החזן, אם כן, עבדכם. בתפקיד הקהל, שני חיילים עפוצים על ספסל בודד. בתפקיד בית הכנסת, אסו"ם מוצף ניחוחות רעלנים ובתפקיד הבימה מערום שלושה ארגזי תחמושת שעליהם מונח ארגז החופ"ל. ממעמקים קראתיך ה'.

והנה אל ספסל ה"קהל" מצטרף לו סולטאן, אחד מהלוחמים הצעירים בפלוגת החוד של "חרב" שאיישה את המוצב. לרגע השתררה תדהמה קלה בשורת המתפללים הבודדת, אולם במשנהו ננערנו והתחלנו את התפילה, משערים כי הלוחם הצעיר ודאי התבלבל בינה לבין תדריך המוצב ומן הסתם יעמוד בקרוב על טעותו המביכה. אבל סולטאן לא הראה כל כוונה לעזוב. הוא אמנם היה נטול מחזור אך עקב בערנות רבה אחר מהלך התפילה, הקפיד להיעמד בקטעים שעומדים, להתיישב בקטעים שיושבים ולומר אמן בכל המקומות הנכונים.

כשהתייצבתי בבית הכנסת למחרת כבר היה סולטאן ישוב בצייתנות על הספסל, ממתין יחד עמי בדממה לחברינו לתפילה מבוששי הקום. פתחתי את פי כדי לשאול אותו סוף סוף מה לעזאזל נסגר איתו, אבל אז צפה מול עיני הבטחתו של הנביא ישעיהו "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" והחלטתי לשתוק.

סולטאן ליווה אותנו לאורך כל היום, משחרית עד נעילה, ואף שלא הוציא מילה מפיו המשיך לעמוד היכן שנעמדנו ולהתיישב היכן שהתיישבנו ולענות "ברוך הוא וברוך שמו" ו"אמן" כל אימת שעשינו כך אנחנו.

ובמוצאי היום הקדוש, כשדמיינו במחשבתנו תרועה גדולה של שופר ובירכתי את שלושת בני קהילתי ב"כָּל כְּלִי יוּצַר עָלַיִךְ לא יִצְלָח, וְכָל לָשׁון תָּקוּם אִתָּךְ לַמִּשְׁפָּט תַּרְשִׁיעִי" ניגש אלי סולטאן ושאל אם בזאת נגמרו תפילות היום. כשעניתי בחיוב הגיש לי חגורת פז"ם מקופלת ואמר לי בשקט "סליחה, זה הייתי אני".

עד היום לא ברור לי מה היה בה, בחגורת הפז"ם, שהקנה לה את מעמדה הנחשק ואת שמה נוטף הוותיקות. בסופו של יום היתה זו חגורה רגילה מאד, עם אבזם זהה לחגורה הצה"לית התקנית, רק בצבע בהיר יותר. אבל בצבא, כמו בצבא, ההיגיון חתם ויתור כבר בבקו"ם, וגם אני התאמצתי עד מאד להשיג לעצמי אחת כזו. באופן מפתיע, ודאי בהשוואה למכלול הישגיי הדלים בגזרת דיגום הציוד האישי, אפילו הצלחתי.

אבל בלילה הראשון שלי בתורמוס, בעודי נם לי את שנת הלוחם שלי, סחב מאן דהוא את חגורת הפז"ם שלי הישר מתוך לולאות מכנסיי. בבוקר קמתי זועם למציאות נטולת חגורה. ארבעה ימים התהלכתי במוצב חגור בחבל כנתן שרנסקי על גשר גליניקה, עד שהחטיבה הקפיצה לי חגורה אחרת. ומה מסתבר כעת, שבועיים לאחר האינסידנט? לוחם ותיק בפלוגה שחשקה נפשו בחגורת פז"ם שלח את סולטאן לסחוב עבורו את שלי במעין מבחן ותיקות משונה. סולטאן האומלל חשש לסרב וביצע את המשימה. כשראה אותי לאחר מכן מסתובב במוצב עם חבל למכנסיי נקפו לבו עד למאד, עד שהחליט לשוב בתשובה שלמה, ולא סתם תשובה אלא תשובה יהודית מלאה לפי הספר, כמעלת בעל החגורה המקורי.

עמדתי מולו המום למדי. תיכף תגיד לי שגם צמת, מלמלתי. בטח שצמתי, השיב, מאתמול בערב ועד מחר בבוקר, בדיוק כמו שצריך.

סולטאן יקירי, אמרתי לו ברוך, קודם כל הצום נגמר עכשיו ולא מחר בבוקר. וחוץ מזה אני סולח לך בכל לבי ואתה גם לא צריך לומר לי מי שלח אותך לעשות את זה. ובגלל שהיית יהודי נאמן כל כך ביממה האחרונה, תרשה לי לברך אותך ממש במילים שמברכים אצלנו: הכל שרויין לך הכל מותרין לך הכל מחולין לך. לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלוהים את מעשיך. תזכה לשנים רבות, נעימות וטובות.

ימי לבנון: זאביק

יציאה הביתה אחרי 21 יום במוצב. יורד מהספארי בשער שבגדר הגבול. מדי א', מגולח, מצוחצח. בין הגדר לבין הציליוויזציה עוברות כמה דקות הליכה בתוך טבע פראי ונטול אדם בעליל. אין לי שום דרך לזכור מה הסיבה, אבל הייתי לבדי. צעדתי לי בהליכה קלה ומתרוננת, מתכנן לעצמי בראש את החופשה המתקרבת לה בצעדי ענק. הכוננות בצניחה חופשית ממאה לאפס. הנשק בהצלב על הגב, התיק הענק מעליו. הצולבת על החגורה. היי, מה כבר יכול לקרות?
אז זהו.

עשרה מטר מולי על השביל עומד זאב גדול ואפור, נראה כמו זכר אלפא קלאסי, ומביט בי במבט חודר מאד. אני עוצר באחת, המום. לא, באמת עכשיו?
מחליט לחכות קצת, אבל הבחור לא מראה סימני תזוזה, ואם לא די בכך אף מתחיל לנהום לעצמו מעדנות. הנשק קבור אי שם על הגב מתחת לתיק. מה עושים?

לאט לאט אני משחרר את התיק, לא מוריד מבט מהטורף. עוד יותר לאט מעביר את הנשק מהצלב לתלה-צוואר. העיניים כל הזמן על הדייט שלי, אומדות ובוחנות. בתנועות איטיות ועגולות מאד אני מוציא את הצולבת מהחגורה, מכניס מחסנית, דריכה שקטה. הדריכה השקטה המבצעית הראשונה בחיים שלי, דווקא כשלבנון בגבי. נפלאות דרכי האלוה.

זאביק ואני בסטנד אוף, קצת כמו ברחוב ראשי במערבון ספגטי. הוא אומד בעיניים ירוקות-אפורות את ההולך-על-שתיים הבלתי-מבצעי-בעליל שנכנס לו לטריטוריה. אני מעביר נצרה לבודדת, אצבע מלטפת הדק. הנשק בתלה צוואר אבל זאביק לא בין כוונות כי בכל זאת, לא צריך לעצבן אותו יותר ממה שכבר התעצבן על הבוקר.

לא יודע כמה זמן עבר. תחושת הזמן נעלמת ברגעים כאלה. אבל בסוף הבחור פשוט חתך מהשביל במנוד ראש מלכותי ונעלם לו בין השיחים.

מיותר לומר שאת ההליכות בין השער לגדוד בחודשים שלאחר מכן כבר עשיתי במוד מבצעי שונה לחלוטין. אבל זאביק לא התקיל אותי שוב. אולי, במעין אחוות לוחמים חוצת מינים, הבין ששליטה וטריטוריה הם אמנם דברים חשובים מאד שאין להקל בהם ראש כלל ועיקר - אבל בסופו של יום, אחרי הוואסאח והפאסון, כולנו, זכרי על ארבע כזכרי על שתיים, בסך הכל חיילים עייפים שסיימו משימה ועכשיו רק רוצים הביתה.

ימי לבנון: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה

"במקום בו יש חיים - תימצא גם האהבה", אמר פעם מהטמה גנדי. והלוא גם בלבנון היו חיים, או לפחות סוג של חיים.

***

קשות השמירות במוצבים. שעתיים נטו בעמידה (וזה במקרה הטוב, אם לא מוכרז בינתיים נוהל אירוע). על רדיו או גרעינים אין מה לדבר אפילו. מילא בשעות היום, מרוב העמדות נשקף אז נוף הררי מוריק המרחיב את הדעת. אבל בלילה? לילות לבנון חשוכים היו כאפלת מצרים. אם במקרה יצא לך ליפול על אמצעי ראיית לילה נורמלי, ואם הערפל טרם ירד כשמיכה על המוצב - עוד יכולת לראות משהו מחוץ לעמדה. אבל לרוב ניסו שומרי הלילה בעמדות לשמור בעיקר על שפיות דעתם. כמו מאליהן היו נשלחות אז אצבעותיהם אל חוגת מכשיר הקשר ומעבירות ל"סיאס", התדר הסמי-מחתרתי על שם אגדת הרדיו משנות התשעים, בו עלו לילה לילה לשידור-מטעם-עצמם עשרות שומרים משועממים מכל רחבי הגזרה.

ואם זרחה השמש באופק לילו של השומר, אם הציצה לרגע הקשת מבעד לעננים, אם הסתדרו כל הכוכבים בנוף האסטרולוגי של המשמרת באותו תיאום מושלם, סינכרוני - או אז היה בוקע לפתע קול נשי מתוך אפרכסת הפלסטיק השחורה, וכל חלל העמדה המבוטנת היה מתמלא רוך ועדנה ומתיקות שאין לתארן. קופידון הלבנוני היה יורה אז את חיציו בינות לתעלות הקשר ולסוללות – תחליף משובב ומרענן כל כך לבליסטיקה השגרתית של הגזרה. זוגות זוגות היו פורשים להם אל תדרים נסתרים ומוסכמים מראש, ושם, הרחק מאוזניים זרות, משוחחים ביניהם משני עברי הגדר בערגה ובכיסופים. ופעמים רבות גם היתה נבנית, אט אט וברוב חמדה, הציפייה הכבושה להיפגש זה עם זו ביציאה הבאה.

***

האדם הסביר לא היה מונה את אשר ברזני כיעד הטבעי של קופידון הלבנוני, או בעצם כל קופידון שהוא. דחוס וקצר קומה, שחור שיער ומזג – כונה ברזני בקרב רעיו החי"רניקים "הפרד", ראשית על שום מזגו ושנית מטעמים פיזיו-זיאולוגיים גרידא, שכן ברזני היה בפשטות כלבויניק של פק"לים. החברים מגבעתי העמיסו על כתפיו הרחבות כל מה שיכלו. במובן מסוים ניתן לומר שברזני היה הפיילוט המוצלח הראשון לפרויקט שילוב הלאמות בצה"ל.

אבל חיציו של קופידון ערמומיים הם, ומשננעץ אחד מהם בלבו של ברזני, אי שם בין השרשירים של המא"ג לקנה של ה-0.5, כבר לא ניתן היה להוציאו. ענבל, קראו לסמב"צית שפגש בתדר סיאס בצפון-מזרחית. מי היה מאמין שבת תמותה תצליח לכבוש בתמרון פשוט כל כך את לבו של הפרד? אבל עינינו הרואות שכך קרה. ומשכך קרה, נהפך ברזני והיה לאיש אחר. הוא הסתובב במוצב חולמני כציפור שיר, נטה שכמו לסחוב עוד יותר ציוד במארבים וכשכולנו קיללנו את מר גורלנו אחרי שמיכלי המים הגדולים פוצמ"רו למוות ונשלחנו להתקלח עם ג'ריקנים קפואים – נישא ברמה קולו המתרונן של עופר האהבים ממקלחת הג'ריקנים המאולתרת: "ענבללל, זה מצב לא נסבללל, את חייבת לחזור עוד הלילההה. הו ענבללל, הו ענבללל".

ברשימות השמירה ניסו כולם להשתבץ לפני הפרד, שהיה דופק באדיבות, דרוך געגועים, על דלת הפלדה של העמדה חצי שעה לפני הזמן. הרץ-קנקן דילג מראש על העמדה שלו. לא היה עם מי לדבר. הבחור טבע בעיניה של אהובתו עוד לפני שחזה בהן במציאות ולו פעם אחת. "אפילו קובה וממולאים היא יודעת להכין, ישתבח שמו", שח לי בעיניים מצועפות, אבא שלה כורדי, היית מאמין?". הציפייה לפגוש את אהובתו אחרי שלושים וחמישה יום בפנים הלכה ונבנתה בגופו הדחוס כפרפר מרהיב עין המחכה לפרוץ מסגור כלאו ולפרוש את כנפיו כנגד השמש.

***

וכשחזרנו למוצב ביום ראשון שאחרי מפגש האוהבים ההיסטורי, חשתי לבדוק מה שלומו של הפרד ומצאתי אותו אבל וחפוי ראש. שלושה ימים תמימים לא הוציא מילה מפיו. ביום הרביעי שלח אותי עידו המ"פ לרפא את הלב השבור. "אני חובש, לא פסיכולוג", התרעמתי. "אתה מה שאני אגיד שאתה", פסק עידו ויצא לתדרך את התשמוע. בלית ברירה עליתי לעמדה של ברזני וטפחתי על כתפו בעדינות. "מה קרה, אשר", שאלתי, "היא לא היתה יפה?". הפרד נעץ מבט לא ממוקד לעבר הואדי. "יפה, יפה מאד", מלמל. "נו? ולא מצאה חן בעיניך?", הוספתי להקשות. "מצאה, מצאה מאד", ענה רפות.
"נו, אז מה קרה??", צעקתי. ברזני שתק. "היא ספרה לי הרבה על אבא שלה", נאנח לבסוף, "פחות על האמא."

הנה כי כן מסתבר, שענבל של ברזני היתה פרי אהבתם יוצאת הדופן של שמוליק כהן, הטרקטוריסט השחום של מטע הנקטרינות הקיבוצי, וקוני ון דר האל, מתנדבת צעירה ואדמונית מהולנד. כדי לסבר את האוזן רק נגיד שקוני לא ממש נזקקה לסולם כדי לקטוף את כל הנקטרינות מהעץ. נתוני הגובה של ענבל, אם טרם הבנתם, נתרמו במלואם מהצד ההולנדי של המשוואה.
"מה בסך הכל רציתי? מישהי שתתכרבל בזרועותיי. לא דמיינתי סנטרית באליצור חולון!", זעק ברזני אל שמי לבנון האפורים והשותקים, "אם כבר אני יכול להתכרבל בזרועותיה, ותאמין לי שגם לך עוד יישאר מקום, כולל הפק"ל שלך. ואולי גם אלונקה".

"עזוב, עוד קורבן סיאס", אמרתי לעידו כשירדתי, מניד בראשי לשלילה. "אין יותר מדי מה לעשות, תן לזמן לעשות את שלו".
אבל כמה ימים אחר כך, כשעמדתי בחמ"ל וניסיתי להבין מה קורה עם השיירה, נכנס ברזני בשקט ופילח את הסרגל של התצ"אות מקופסת העטים. כשחזרתי לחדר מצאתי אותו יושב על מיטתו, מודד את עובי הסוליות בנעליו ומחשב חישובים שלא התקשיתי מדי לרדת אל פשרם. "גם אתה ירושלמי, נכון?", אמר בשקט כשהבחין בי, "תגיד, מה עם הבחור ההוא, אליק, במרכז העיר מול בניין העמודים? אתה חושב שהוא עדיין מכין נעליים בהזמנה אישית?".

ימי לבנון: בואי גלי

בדרך הביתה מהעבודה משחה השמש השוקעת את השמים לימינו באדום דם. בגלגלצ החלו להשמיע את "בואי גלי" של ירמי קפלן ושלומי קלט שעשרים שנה לא שמע אותו, מאז לבנון.

במוצב נקראו החדרים "צוללות", צרים וארוכים, עטופים שכבת בטון עבה ובלי חלון בודד לרפואה. לכל אורכם, משני הצדדים, מיטות של שלוש קומות. 18 לוחמים במסדרון צר ואפלולי. החלל הזה, שאורכו כאורך מיטתך וגובהו עשרים סנטימטרים מעל ראשך, היה בערך המקום הפרטי היחיד לברוח אליו בינות לתדריכים, לשמירות, לתשמועים, למארבים ולפצמ"רים.

את השקט בצוללת, ההכרחי כאוויר לנשימה, הפרו באופן עקבי ומתמשך שני פסקולים. הראשון היה של צעיר הלוחמים בפלוגה המסייעת של החי"ר, שבשל צעירותו עדיין הסתובב עם נשק ארוך ותכנן בקול רם במיוחד ובמונולוגים ארוכים מאד עם כל מי שרק מוכן היה או לא מוכן היה לשמוע כיצד ישים את ידו על המקוצר הבא שיתפנה. המקוצר הבא שהתפנה, מצדו, הקפיד תמיד לנחות בסופו של דבר בידיו של לוחם אחר, וכך זכו שלומי וחבריו לצוללת לשמוע את המונולוגים הללו שוב ושוב, ללא חשך.

על הפסקול השני היה אחראי הלוחם הותיק באותה פלוגה עצמה, ששמע את "בואי גלי" בלופ אינסופי שהוציא מהדעת. החי"רניקים האחרים בפלוגה לא העזו להתעמת עם בכיר הותיקים. השיריונרים ניסו להתקומם והתייאשו, ושלומי, כדרכו מימים ימימה, שכב על המיטה וספג בדממה, בורח לקסטה המוקלטת שקיבל מדימה הטען-קשר (ג'טרו טול בהופעה חיה בלונדון) שחרכה לו את הווקמן, ומדמיין בפירוט רב ובצבעים עזים מאד את השפטים הנוראים שיעשה בסליל הקלטת של ירמי קפלן ברגע שזו רק תיאות ליפול לידיו.

בסוף, כמו כדי לשוב ולהצדיק את הפתגם שהסתובב בין החיילים, 'הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר', נהרג הלוחם הותיק בהתקפת מוצב. בתמונה של ההלוויה בעיתון ראה שלומי את חברתו כורעת מתייפחת על הקבר הטרי. בכיתוב מתחתיה קרא ששמה היה גלי והבין. בלבנון כל אחד התמודד בדרכו שלו.

שקט ירד על הצוללת. הלוחם הצעיר קיבל את המקוצר של הלוחם שנפל בצעד שייתר כארבע תוכניות מגירה מפורטות, ואת "בואי גלי" שלומי לא שמע עוד. עד עכשיו, ברכב, בתוך השקיעה האדומה, בדרך הביתה. ולמרות שחלפו עשרים שנה, זכר, מסיבות מובנות מאד, כל אקורד וכל מילה וכל ריף גיטרה. אבל את הזעם ומזימות הנקמה החליף עצב גדול, שעטפו כשמיכה שחורה.

ימי לבנון: הופעת מילואים

לפני כמה שנים ראיתי את אהוד בנאי ברמי לוי בטבריה, מסתובב בין המדפים צנום וקטן קומה עם קסקט וזקן. לקח לי כמה שניות להבין שזה הוא וחשבתי שאולי זו הזדמנות טובה לגשת אליו ולהודות לו סוף סוף על השיר ההוא שכתב לפני שבע עשרה שנה, שיר שבמובן מסוים הביא גאולה לנפשי.

אינני מדבר על השפה הייחודית של "הופעת מילואים"; על התמצית ההוויה הישראלית שבנאי מפליא ללכוד; על ההתכתבות המדמיעה, הן עם "ים של דמעות" ("אולי תביא איזה זהר ארגוב") והן עם "שיירה שלנו" ("שיירה, לאיפה את הולכת?!").

אלא על הבור שפוערת בנפש חוויית המוות המרפרף סביבך. בור שאיש לא מכין אותך אליו. הזינוק כאיש אחד מאפלולית החדרים המבוטנים בהישמע האזעקה, ואז, בשוך המתקפה, החזרה אל השקט הצורח בחדר; אל המיטה מתחתיך, שעודנה חמה. החפצים עודם מסודרים תחתיה, או מפוזרים עליה, הספר עוד פתוח, הווקמן עוד פועל, אבל האדם שחלק אתך את החלל המצומצם והאפלולי בלילות ובימים, זה שהוויית המוצב הדחוסה והאינטנסיבית קשרה נימי רעות בינך ובינו; שצחק איתך מבדיחה טובה או המליץ לך על שיר שאהב או שיתף רגש או חלק געגוע; האדם שזינק לצדך החוצה ממש לפני רגע - פתאום איננו עוד. אינו קיים יותר. נחתך באבחה מן הקיום. גם מקיומך.

שנים הסתובבתי עם הבור הזה ולא ידעתי לאן להוליך אותו. זה פשוט היה חד מדי, חותך מדי, שורף מדי. הנפש שלי לא יכלה להכיל את זה. עד שבאו אהוד בנאי ו"הופעת מילואים", עם החיילים הבאים ללא גוף והחלל שמתמלא אור נרות נשמה, ולכד במילותיו את ההבנה החמקמקה הזו, הדקה מן הדק, על רעינו הלוחמים שגופם עוד ישנו עמנו בממד אחד אך נשמתם כבר נמצאת בממד אחר וממתינה לו.

קשה להכניס תחושות טמירות ואישיות כל כך אל בין סורגיהן של מילים, אבל בשורה התחתונה השיר הזה, שיר שני הממדים - כך הוא גם ערוך מוסיקלית, אי אפשר לפספס את זה - עושה שולם בין הבור המצמית ההוא לביני.

בסוף לא ניגשתי אליו. מישהו אחר כבר עשה זאת לפניי ואהוד ענה לו בסבלנות ובמתינות וחשבתי לעצמי שבזה כבר נתמלאה מכסת חובו לבאי רמי לוי באותו יום ושגם לזמר מפורסם מותר לקנות כמה מצרכים בשקט וביישוב הדעת. אבל "הופעת מילואים" ממשיך להתנגן אצלי בכל יום זיכרון ולהעלות ארוכה, קמעה קמעה, לפצעי לבנון שלי.

ולזכרו של סגן אייל מישאל לוי, מחללי המלחמה-ללא-שם בשנות התשעים בארץ הארזים המדממת, שמפגש מקרי שלו ושל פקודיו עם אהוד בנאי על גדר המערכת הוליד הופעה מאולתרת עם "דוד ושאול" על כבש הנגמ"ש, ולימים גם את "הופעת מילואים". הוא נפל במארב חיזבאללה זמן קצר לאחר המפגש ההוא, ביום ב' באלול תשנ"ג.

ימי לבנון: הסוטול של איציק

כרכום, 1997. לילה.
משחק קלפים סוער בחד"ב. כרגיל, מישהו שיחק אותה, מישהו אכל אותה, ושני המישהואים לא חלקו דעה משותפת באשר להשתלשלות האירועים. אלא שהפעם קוטעים את הויכוח הרגיל צרורות ירי ארוכים מכיוון העמדה הצפונית. רגע שקט אחד של עיבוד מידע, ובמשנהו כולם עפים לעמדות כפגזים הנורים מלוע תותח. אני רץ לנאפ"ל, שבדיוק עבר ממסדרון החד"ב האפלולי לחדר האוכל המבוטן שקיבלנו חדש מהניילונים (חדר האוכל הקודם, אם במקרה הסתקרנתם, היה פריקינג מכולה, מעוטרת יפה יפה מכל עבריה בחורים שקדחו בה הרסיסים הלוהטים של הפצמ"רים).

בחדר האוכל אור הפלורוסנטים לבן בוהק. לך תדע מה יביא לפתחי האירוע הזה. פורס את כל האלונקות, פינת קשים פינת בינוניים פינת קלים. בחייאת אלוהים תן להיות מובטל הפעם.

אחרי זמן שנראה כנצח מגיע בטיסה לחדר האוכל, כיוסיין בולט בסרבל שיריון, התותחן של אחד מצוותי המגחים. לא ממש הספקתי להכיר אותו, הגיע כמחליף רק לפני יומיים. לצורך הסיפור נקרא לו איציק. אחריו, במקומות 2-5, מגיעים, מתנשפים, ארבעת נושאי האלונקה שלו.

הנה עוד סצנת לבנון הזויה בשבילכם. איציק מקיף את חלל חדר האוכל בריצת משוכות, מחזיק את זרועו האחת בידו האחרת. טס במהירות האור. אחריו, כושלים, ארבעת האלונקאים ועבדכם, מנסים להבריך אותו ארצה ולהבין מה לעזאזל קורה פה. בסיבוב החמישי אני מצליח להשיג את האצן ולאחוז בכתפיו. שני אלונקאים אוחזים ברגליו ועוזרים לי להשכיב אותו על אחת האלונקות בנאפ"ל. מה מתברר? בלחץ ההקפצה נתפסה לאיציק היד בצידוד הצריח או בסדן התותח והפכה לגוש כחול-סגול וחסר צורה בעליל. בודק דופק. יש, אין חסימה. חבישה, קיבוע והיידה לארץ, אבל מה עושים עם הכאבים? קודם הם גרמו לאומלל לשבור שיא אולימפי במשוכות ספסלים, עכשיו הם מקפיצים אותו על האלונקה כמו לברק על מחבת.

מוכנית אני שולף מכיס החולצה את ערכת המורפיום הקדושה, זו שלאבד אותה מזכה אותך בחודשיים פרימיום בכלא ארבע. מכין סירטה אחת בכל יד. מבין ערפילי הכאב איציק עוד מצליח להבחין במחטים השלופות ומנסה למנוע ממני להפגיש בינן לבין בשרו העדין, ממלמל משהו על פחד ממחטים. לא, באמת עכשיו? הופה תראה ציפור, אני אומר לו, מצביע על תקרת הבטון, ואז דופק לו שתי סירטות מלאות, אחת בכל ירך.

איציק תופס סוטול עמוק תוך חצי דקה. אני באמת צריך לדגום את המורפיום הזה פעם. יאללה, חובש, מקבע, מדווח והופה לאביר שלגון. והנה, בפתח האביר, צרה חדשה. הכיפה של איציק הלכה לאיבוד ובלי כיפה הוא לא מוכן להתפנות. בחישוב רווח-הפסד מהיר אני מוריד את הכיפה מראשי, מצמיד לו אותה יפה יפה עם הסיכה, נותן לו נשיקה על הלחי ומברך אותו לשלום. אבל חברה שלי סרגה לי אותה, הוא מוחה נמרצות מבעד לענני הסוטול הוורדרדים. גם את זאת חברה שלי סרגה לי, סיננתי, וזה עוד יעלה לי ביוקר, אז עכשיו עוף לי סוף סוף מהעיניים ותהיה לי בריא, שחמורוב.

ארבע הערות לסיום:

1. החברה לקחה ברוח טובה (שלי, לא יודע לגבי הבחורה של איציק).

2. הכיפה מעולם לא נמצאה (איציק, אם אתה קורא את זה תדע שחיפשתי מלאן).

3. בלהט האירוע נעלמו שתי סירטות המורפיום הריקות, מה שכמעט ושלח אותי לחודשיים פרימיום בכלא ארבע בכל זאת. בסוף חמקתי מזה איכשהו.

4. הצרורות? הורידו חזיר בר או שניים. או אולי שרקו מעל שונרא, חתול הבית הערס שלנו. או אולי סתם כיסחו איזה שיח שזז מהר מדי ברוח. מחבלים, בכל אופן, לא היו שם באותו לילה.

ימי לבנון: פסיפס יהודי

קבוצת לבנון החדשה בפייסבוק מנערת את שגרת הקורונה המנומנמת שלי. יחד עם רבים אחרים אני נשאב אליה פנימה, חווה מפגשים מחודשים אחרי יותר מעשרים שנה, חוזר למציאות שאיש לא יבין מלבדנו. הפוסטים מרגשים ומטלטלים, נוגעים בנקודות עמוקות של הזדהות וחוויה אבל גם פותחים פצעים ישנים. טוב? לא טוב? לא יודע. בינתיים אני שם.

***

לפני כמה ימים ראיתי את "בופור" עם הגדולים שלי. רציתי לנסות להעביר להם איך זה מרגיש להילחם עם אויב שלעולם אינך רואה, להחזיק קו מול אורב הסמוי מן העין. תכלס קצת הרסתי להם את הצפיה, כל חצי דקה נדרך, צועק "בול! בול ככה היה גם אצלנו! אתם מבינים?! בול!"
טוב אבא, הבנו, תן לראות כמו בני אדם.

***                                                                                       

בשרשור תגובות לפוסט שכתבתי בקבוצה מתברר לי שדוד, חברי מהתיכון, עלה לכרכום בדיוק כשירדתי משם. הוא סיפר לי שבשמירות, מול ירוק משכר ביום ובתוך ערפל שחור בלילה, היה שר ניגונים חסידיים מבית סבא כדי להרוג את הזמן (שיטה מוצלחת הרבה יותר, אגב, מזו שפיתחתי אני באותן עמדות עצמן: גילוף בעץ. לא לגמרי ברור מה חשבתי לעצמי, אבל כבר ביצירה הראשונה גילפתי את האצבע שלי בצורה הזו שהייתי צריך לדפוק תחבושת-אישית כוננות מהאפוד כדי לתקן את הנזקים).

          ***                                                                                        

סבא של דוד, שרגא פייבל דופלט, הסתתר בבלגיה בזמן המלחמה. כשמלשין בלגי איים לחשוף את מחבואו חנק אותו למוות בידיים חשופות. אחרי המלחמה שב הביתה, העיף מבט קצר בהפיכה שהשאירו השכנים הגויים בהעדרו כשניסו לשווא למצוא את היהלומים מהעסק המשפחתי, ואז חשף את המחבוא שבקיר, הוציא את היהלומים שחיכו לשובו וחזר לסחור בהם עוד באותו שבוע. מאז עבד ושתק, עבד ושתק. רק ניגוני חצר רוז'ין של בית אבא נבעו מחדרי לבו ופרצו את סגור פיו.

***                                                                                         

בצורה שאין לי שום דרך להסביר, הכל התחבר לי בראש למין פסיפס יהודי אחד. רוז'ין וכרכום, המלחמה ללא שם שלנו ושרידי המלחמה ההיא. סבא שר מבין חומות שתיקתו באנטוורפן, נכדו שר בעמדה המבוטנת בלבנון, "רַבְרְבִין עוֹבְדָךְ וְתַקִּיפִין, מָכֵךְ רָמַיָּא וְזַקֵף כְּפִיפִין, לוּ יִחֵי גְּבַר שְׁנִין אַלְפִין, לָא יֵעֹל גְּבוּרְתָּךְ בְּחֻשְׁבְּנַיָא". כמה יופי טמון בבריח הדורות הזה. כמה הדר, כמה ערגה וכיסופים.

***                                                                                         
מאז מתנגן הניגון היפהפה הזה (שדוד הקליט עם אחיו ובן דודו) בחלל ביתי בכל שישי בשעת רעוא דרעוין, רגע לפני כניסת השבת.

"לְמקְדְּשָׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, אֲתַר דִי בֵהּ יֶחֱדוּן רוּחִין וְנַפְשִׁין, וִיזַמְּרוּן לָךְ שִׁירִין וְרַחֲשִׁין, בִּירוּשְׁלֵם קַרְתָּא דְשׁוּפְרַיָּא".

ימי לבנון: הקינה על עומר שליט

מוצב כרכום, הגזרה המערבית של רצועת הבטחון בדרום לבנון. ליל רביעי, ה-4 בפברואר 1997, ואני בדרכי לעוד משמרת בעמדה המזרחית. שגרת 2:6. שעתיים שמירה, שש שעות מנוחה.
בחוץ ערפל של פברואר. ראות אפס. כמו מאליהן נשלחו אצבעותיי אל חוגת מכשיר הקשר כדי להעביר לתדר "סיאס" ולפטפט את עצמי לדעת עם אחיי לתאלת השמירה הלבנונית מכל רחבי הגזרה.

ואז החל הקשר לטרטר כמטורף.
הדקות נקפו, ומבליל הפקודות וההוראות שהציף את התדרים המבצעיים החלה אט אט להצטייר תמונה בהירה יותר. תאונה אווירית. שני מסוקים התנגשו זה בזה מעל גבול לבנון. הקשר מטרטר "יסעורים" והנשימה נעתקת. יסעורים מסוגלים לשאת בקרבם עשרות לוחמים כל אחד. אלוהים, תעשה שיהיו ריקים מלוחמים. גם ככה יסעורים טסים עם ארבעה אנשי צוות בכל מסוק...

אבל לאט לאט התבהרה התמונה האמיתית, תחילה ממבע פניו של החבר שבא להחליף אותי בעמדה, ולאחר מכן ממסך הטלוויזיה שבחדר האוכל. שבעים ושלושה קצינים, לוחמים ואנשי צוות אויר נספו בלילה הארור ההוא. איש לא שרד את ההתרסקות.
ההלם והשבר היו עמוקים וכבדים. לוחמים ומפקדים התהלכו אנה ואנה, חפויי ראש ואדומי עיניים. לכל אחד מאתנו היו חברים בגזרה המזרחית. כל אחד מאיתנו הכיר מישהו בדלעת או בבופור. איש במוצב לא עצם עין כל אותו הלילה.

בזמן שנצמדתי בחרדה למכשיר הקשר, חבריי לפלוגת הרפואה הקדמית של אוגדה 91 שהוצבו בגזרה המזרחית התרוצצו כמו מטורפים בדפנה ובשאר ישוב, מחפשים לשווא ניצולים חיים לטפל בהם. ביניהם היה חברי ורעי לנשק, אבנר חזי, אשר לפי עדות מפקדיו לא חדל מלנסות ולמצוא סימני חיים בזירת ההתרסקות גם לאחר שברור היה כי אפסו הסיכויים לכך.
חודש וחצי לאחר מכן יפגע טיל נגד טנקים ברכב בו ייסע בדרכו לבופור, ואבנר יצטרף בעצמו לרשימה המתארכת של חללי לבנון.

אבנר נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, מוקף בחללי אסון המסוקים בהם טיפל במסירות וברגישות. עם הזמן, בביקוריי אצל קברו, למדתי להכיר גם את שני הלוחמים שנקברו בסמוך לו: גלעד מישייקר מסן-סימון, כדורסלן מוכשר שקברו מנוקד בדגלי וצעיפי הפועל ירושלים, ועומר שליט מגבעת המבתר, קולנוען צעיר ומבטיח, כותב ומשורר רגיש.

בלוויתו של עומר נשאה עליו אמו קינה עזה ומטלטלת, שהולחנה מאוחר יותר על ידי שלומי שבת. היתה זו קינה אישית ופרטית מאד, אך למן הפעם הראשונה ששמעתי אותה ראיתי בה קינה גדולה, ארוכה ומתמשכת על חללי אסון המסוקים כולם - רובם בני גילי או בני מחזורי - ועל מאות החיים הרעננים שנגדעו על אדמת ארץ הארזים בשנות התשעים המדממות, עד לנסיגה.

בכל שנה ביום הזכרון, אני מתכנס לכמה דקות אל תוך עצמי. מן האתר לזכרו מתנגנת באזניי הקינה על עומר שליט. אני יושב לבדי, מתייחד עם זכר בני גילי שנשארו שם בני עשרים, ועיניי זולגות כמעיין.

ימי לבנון: סוכריות בנאקורה

החלום התחיל ממש כמו שאר חלומות לבנון שלי, דרוך ומתוח עד קצות העצבים. הפעם בשיירה בדרך מראש הנקרה למוצב רותם. שבת בבוקר. אנו דחוסים ברכבים הממוגנים, יד חובקת נשק, אצבע מטיילת סביב שמורת ההדק. מבעד לזכוכית העבה, החלבית, מנסים לזהות תנועות חשודות, או, גרוע מזה, את כדור האש השורק של הפאגוט.

עוברים בנאקורה ביעף, אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. פתאום מימין לכביש התקהלות. לרגע נדרך כל שריר בגוף, אך במשנהו מתגלים לעינינו בני הקהילה היהודית של נאקורה (אל תחפשו, אין כזו) יוצאים מבית הכנסת שעל אם הדרך אחרי תפילת שבת של בר מצווה, מאירים כזוהר הרקיע. כולם לבושים בבגדים מרהיבים ביופיים. רקמה עדינה של תכלת וארגמן שזורה זהב מקודקוד ועד ראש. הם מפצירים בנו לעצור ולטעום מהסירים המכוסים, עיניהם טובות ומחייכות. אבל בלבנון אסור לעצור. מי שלא זז חוטף. אנו מבקשים את סליחתם בתנועות ידיים מסורבלות והם מצדם מהנהנים בהבנה ובמבטם דוק של צער. או אז שולפות הנשים מכליהן שקיות תפוחות וזורקות על רכבינו השועטים עוד ועוד סוכריות מלוא החופן.

ימי לבנון: סטאלין

סטאלין היה הכלב הראשון שהגיע למוצב שלנו, ואי אפשר לומר שהצבא לא התאמץ בשבילו. כשאנחנו היינו מגיעים בטרמפים או בהקפצות מאולתרות לשער בגדר - סוואנה לבנה, גדולה וממוזגת של "עוקץ" היתה מביאה את סטאלין ואת רותם, הכלבן שלו, פונקט עד לשער כמו קינגים. רותם עצמו, אגב, היה מדוגם ומזווד מעל ומעבר לכל לוחם אחר במוצב, עם גישה חלומית ובלתי מוגבלת לציודים במחנה סירקין. אני לא ממש זוכר במה סעד סטאלין את לבו, אבל אם אספקת המזון שלו יישרה קו עם שאר תנאי השירות להם זכה, אני מניח שבעוד אנו התמודדנו בחדר האוכל עם תסכולי השירות של ניסים הטבח – סטאלין המנוול היה בולס מעדנות נתחי אנטריקוט עם נגיעות קוויאר.

הבעיה עם סטאלין היתה, איך נאמר בעדינות, שהבחור סרב להפנים את הציפיות שצה"ל תלה בו. פחות בעדינות נוכל פשוט לקבוע שכנרמז בשמו מדובר היה בכלב סטלן, נצנצן על, שאמנם הסתער בחדווה על שלל הפינוקים שהונחו למפתנו אבל בנקודה זו עצמה תמה חדוות ההסתערות שלו. סטאלין פשוט התעקש להישאר חיית מחמד. ענייני רעל, וואסאח וראבאק, לחם חוקו של כל לוחם שמכבד את עצמו, היו ממנו והלאה. לסיורים המבצעיים סביב המוצב התייחס כמו לטיול בחוף פרישמן, שבר - שלא לומר, ניפץ - כל כלל בסיסי של חיילות ושדאות ונטה הרבה יותר לדגום שיחים ולרדוף אחרי גמלי שלמה מאשר לאתר מחבלים כיאה וכנדרש.

בשורה התחתונה, סטאלין לא היה הסטיקלייט הכי זוהר באפוד, ורק כדי לא לפגוע בשמה הטוב של "עוקץ" נימנע כאן מלקבוע מפורשות שמדובר היה באינפנטיל גמור וחסר תקנה. במוצב שלנו התארחו מדי פעם לוחמים מיחידות מיוחדות לפני מבצעים חודרי קו אדום. הכלבים שהביאו איתם התייחסו לסטאלין בזלזול מוחלט בואכה התעלמות. אני זוכר בבהירות שני כלבי רוח יפהפיים של היחס"פ מביטים בחבר מסירקין בבוז השמור ללוחמי שייטת שנתקלו במקרה בשק"מיסט בדרך למבצע בהרי השוף.

נוסף על שלל מעלותיו שכבר נמנו כאן, היה סטאלין גם טיפוס בלתי צפוי בעליל. העובדה הזו כשלעצמה דווקא פעלה לטובתי, אגב, בשבתי כחובש מוצב. בסוף כל "כוננות עם שחר" היה אסף המ"פ מפיל לי כמה מתנדבים עפוצים כדי שאתרגל עירוי. באופן כללי הייתי צלף ורידים לא רע בכלל, ובבה"ד עשר אפילו יצאתי שבת בזכות עירוי מוצלח עם כפפות בוטיליות (כפפות התפלצת של חליפת האב"כ). אממה, השחר ואני מעולם לא היינו חברים טובים במיוחד, ובסוף כל כוננות עם שחר הפגנתי סימני חיים זהים פחות או יותר לאלה של חיילי הדמה שתגברו את הסוללה הצפונית. קיצורם של דברים, ככל שפשטה השמועה על בעיות המוטוריקה העדינה שלי בשש לפנות בוקר - הלכה מצבת המתנדבים שלי והידלדלה. כמעט ועמדנו, אסף ואני, בפני שוקת שבורה, עד שבא סטאלין ולרשימת ההתנדבויות בתום הכוננות התווסף התפקיד הלא נחשק "מחבל". ה"מחבל" היה צריך, פשוטו כמשמעו, להתחבא בנקודה כלשהי על הסוללה, לחכות שסטאלין יואיל בטובו לאתר אותו ולהתפלל בכל מאדו שלאויל השעיר לא יתחשק לשם שינוי להגדיל ראש ולעשות בו שפטים. מפה לשם התור להתנדב אצלי התאושש פלאים וסטאלין זכה לקבל ממני טפיחה של הכרת תודה על השכם.

ויהי היום, ואיזה אלוף מזדמן הודיע שיגיע לבקר במוצב. המ"פ אירגן לכבוד האורח רם המעלה תצוגת תכלית חיילית מרשימה, שבין חלקיה הוטל על סטאלין לאתר מחבל ביש מזל אל מול עיניו המשתאות של הקצין הבכיר ובכך להצדיק את קיומו הטפילי משהו במצבת הכוח. היום הגדול הגיע, והאלוף התייצב על הסוללה נרגש ומצוחצח נוכח השואו שאורגן לכבודו. רותם התכופף, לחש כמה מילות אהבה ועידוד על אוזנו של סטאלין, טפח על אחוריו המדושנים ופקד "פוסתו!". סטאלין, מצדו, תלה ברותם עיני עגל ולא זז ממקומו. רק ב"פוסתו!" החמישי והנואש הואיל הבחור לקום ממקומו ולהתחיל להתקדם. כולנו עמדנו מאחוריו ופכרנו את אצבעותינו בחרדה ובתקווה. רותם החיוור התפלל בלחש לאלוהי הכלבים וסטאלין מצדו החל לתפוס תאוצה ולשעוט אל עבר עמית, ה"מחבל" האומלל שהצטנף בתנוחת עובר באיזו שפנייה בעודו תוהה מדוע לא הואילו החברים הנחמדים מהנח"ל לספר לו בבקו"ם גם על חווית השירות הספציפית הזו. אבל אז, חמישה מטר בדיוק לפני עמית המחשב את קצו לאחור, חתך שונרא, חתול-הבית הערס של המוצב ואויבו המושבע של סטאלין, את מסלול ההסתערות. אל מול עיני האלוף הנדהמות זנח סטאלין באחת את חובתו החיילית להגן על יישובי הצפון, את מורשת הניצחון של צה"ל, את ערכי החתירה למגע ואת רוח הלחימה המפעמת בעמנו עוד מימי יהודה המכבי ובר כוכבא, הסתער על שונרא כאילו אין מחר ודפק בעקבותיו לא פחות מארבעה רונדלים סביב המוצב.

למחרת, בשעה עלומה שאינה מן היום ואינה מן הלילה, ובחרישיות מבצעית ראשונה במספר וראויה לציון, עלו רותם וסטאלין על האביר-שלגון, דילגו ממנו בשקט מופתי אל הסוואנה הלבנה שחיכתה להם על הגדר, ולא נראו עוד במוצב לעולם.