ימי לבנון: קריעה

כמוסת זמן, זה מה שעבר לי בראש. כמוסת זמן. כמו הפעם ההיא כשנכנסתי למוזיאון היהודי בסוסואה שברפובליקה הדומיניקנית. חלל המוזיאון האפלולי עם תמונות בני עמי המעונים בגטאות של אירופה, כשבחוץ מתרוננת בכל עוזה ושלל גווניה ההמולה הקאריבית. מקום גיאוגרפי אחד. שני ממדי זמן.

תמיד כשאני עובר ליד זרעית אני משתדל לעצור באנדרטה שבכניסה ליישוב. "קריעה", היא נקראת. מוקדשת לחללי מוצב כרכום בדרום לבנון, המוצב שלי. אלא שעכשיו אנו חוזרים מנופש משפחתי, מצב הרוח מרומם, העור צרוב שמש והאוטו ארגז חול-ים עם ריח חופשקיץ של ממתקים ואולטרסול. אולי נוותר הפעם?
אבל הילדים אמרו "בסדר אבא" וסובבתי את ההגה שמאלה. ההרים כאן ירוקי עד, ג'בל בלאט משקיף מעברו השני של הגבול. המוצב המבוטן שלנו ששכן על פסגתו נמחה מעל פני האדמה. מוטב מאוחר מלעולם לא. אני נזכר במילים ששם מאיר שלו בפי האופה יעקב לוי ב"עשו", על הארץ הקטנטנה הזו שבה גם המלחמות הם במרחק יריקה מהבית.

זרעית. הילדים שואלים בעדינות אם אפשר להישאר ברכב. לבנון נוכחת אצלנו בבית בעיקר סביב דאחקות: קשה? בלבנון היה יותר קשה. האוכל לא בדיוק כמו שרציתם? בלבנון, כשהיו חודלים את השיירות והאוכל היה נגמר היינו אוכלים גם חוביזות, תוך כדי הסתערות. נגמרו המים החמים? בלבנון, כשמיכלי המים היו מתחוררים מרסיסי הפצמ"רים ומתרוקנים היינו מתקלחים בשוקת הסולר של הנשקים. אבל ילדיי רגישים ונבונים מספיק כדי לדעת אלו צללים אורבים מאחורי הבדיחות.

שנים עשר שמות. אמתי אלמדון נהרג ביום בו עליתי לראשונה למוצב. ארז יצחק, רונן אשל ויוני דבירי שירתו איתי - הראשון עד שנפל בקרב בצריח הטנק שלו. האחרונים לאורך כל שירותי במוצב. הם נשארו בכרכום גם אחרי שהשתחררתי ונפלו בו יחד מפגיעת פצמ"ר.
אצבעותיי מנקות שוב ושוב מבלי משים את האבק הנח על לוחיות המתכת של השמות, כאילו אם יוסר תוסר מארת השכחה יחד עמו. ברכב מחכים ילדיי, המקצבים העולזים בשירים שהם מנגנים במערכת מגיעים לאוזניי. הכביש הצר שבין האנדרטה לרכב משרטט את הגבול. כאן החיים שהמשיכו. כאן החיים שנעצרו. שנים עשר גברים שלא קידשו אישה ולא הולידו ולא חיבקו גוזלים קטנים. לנצח בני עשרים.

בפייסבוק אני פוגש לפעמים אנשים מדור לבנון שלי. כמוני, גם הם מנסים להבין כבר עשרים שנה מה בעצם קרה שם, מה היתה היומרה, למה פתאום גילה הצבא שבעצם אפשר גם בלי ולמה לא הואיל לגלות זאת לפני כן ואז אולי לא הייתי יושב פה עכשיו בכמוסת זמן ומסיר אבק דרכים משמות רעיי המתים.

נעמה מתקרבת בחשש, מחבקת אותי חזק ואז מבקשת שאספר לה על חבריי. אחר כך, באוטו, פלייליסט ה"כבקשתך" המתרונן משתנה מעצמו בלי מילים. בתורי אני מבקש את "שיר של אחרי מלחמה". אחריי תור ינון לבחור שיר. הוא נוגע בעדינות בכתפי ואומר בשקט "אבא, של שלומי שבת". 

מסע אופניים בעקבות לוחמים לאורך ציר הנפט

ציר הנפט, החוצה את הגולן מדרום-מזרח לצפון מערב, אינו עביר כיום למרבית כלי הרכב, אבל אני רוכב בו מדי פעם על אופני שטח (לרוב מדרום הרמה, מקום מגוריי, לצפונה). זהו כביש שנסלל כדי לשרת צינור נפט טרנס ערבי, ובהתאמה נמתח כקו ישר כסרגל. כשרוכבים בו קצת קשה להאמין כיצד ניטשו בו קרבות שריון עזים כל כך במלחמת יום הכיפורים. זהו כביש צר כשביל עיזים, די בטנק בודד כדי לחסום אותו משול לשול. ואם לא די בכך, ההכרח לסלול אותו בקו ישר גורם לו להיות "גבה גלי" כמעט לכל אורכו, מה שמותיר טווח ראיה מצומצם ביותר (בדיוק עד ל"גל" הבא). אלא שעל חסרונותיו אלה מכפר היטב מיקומו האסטרטגי, החל בפתחת רפיד בגולן הסורי, עבור במפקדת אוגדת הגולן בנפח ועד לדן ודפנה על הגבול הלבנוני, כאשר הוא חוצה את כל צירי הרוחב החשובים ברמה (87, 91, 959 ו-99). הסורים הכירו אותו מצוין והוא כיכב בתכנית המתקפה הסורית בגזרה הדרומית של הרמה.
לאורך קטע הציר שבין גבעת אורחה למחנה נפח עומדות ארבע אנדרטאות לנופלי מלחמת יום הכיפורים.

הראשונה, לא רחוק מתל פארס, היא אנדרטת בני התותחנים.

גדוד בה"ד 9 היה גדוד שהוקם בחופזה מסגל הפיקוד ומחיילי ההכשרות בבה"ד חיל התותחנים בשיבטה. בראשית המלחמה הוצבה סוללה ג' של הגדוד בתל פארס על מנת לטווח את הגולן הסורי, אולם עד מהרה הבינו בפיקוד כי המערכה שוטפת מערבה לעומק הגולן הישראלי ובהתאמה מיקומה הנוכחי הפך לא רלוונטי. בהתאמה פקדו על הסוללה לדלג בחסות חשכת הליל שבין שבת לראשון מתל פארס לכיוון מעלה גמלא. הסוללה ירדה מהתל לכיוון ציר הנפט מבלי שהיה לה מושג (כמו לכל הצבא בערך באותה נקודת זמן) שהוא כבר שורץ טנקים של דביזיות החוד הסוריות. התוצאה היתה נוראה. הסוללה פשוט התנגשה ראש בראש בחניון לילה סורי. התומ"תים הראשונים בשיירה הצליחו לברוח קדימה. האחרונים חילצו לאחור. אבל שלושת התומ"תים שבתווך נלכדו במצלב אש תופת מן התותחים והמקלעים של טנקי ה-T הסוריים שבחניון. חמישה עשר לוחמים קיפחו את חייהם בקרב הנואש וחסר הסיכוי. שמותיהם חקוקים על האבן בתמונה הראשונה.

(באותן שעות - מעט דרומה משם, מערבית לג'וחדר - שטפו טנקים סוריים מאותה דביזיה את סוללה ב' של גדוד התותחנים הסדיר 405 של אורי מנוס והשמידו אותה. גם כאן לא יכלו התומ"תים הפגיעים להתמודד עם הכינון הישיר, הקטלני, של אש הטנקים).

האנדרטה השניה שעל הציר נמצאת בין צומת חושניה לצומת נפח. היא מורכבת משלוש פלטות בזוקה של טנקי שוט קל ומנציחה את זכרו של צוות טנק מחטיבת הגיוס המהיר 179, שהיתה חטיבת המילואים הראשונה להיכנס לקרב על ציר הנפט מדרום לנפח. מונצחים בה לוחמי המילואים משה אבנעים, אהרן אהרוני ואליעזר ליטנר, שנפלו בקרבות הבלימה מול דביזיות החוד הסוריות ששעטו על גבי הציר לעבר מפקדת האוגדה.
בסמוך לאנדרטה הזו, בשלוחת ואדי רדודה, נמצאו גופותיהם הכפותות של חברי החוליה הטכנית של גדוד סופה, שנשבו על ידי הסורים באזור חושנייה והוצאו להורג בדם קר.

הרכיבה צפונה משם חושפת עוד שתי אנדרטאות המספרות את סיפורה העצוב של חטיבה 188, שנשטפה בגלי השריון הסורי ביממה הראשונה של המלחמה ונפגעה קשות.
הראשונה היא זו של דוד ישראלי ויואב ברקאי. סא"ל דוד ישראלי היה סמח"ט 188. יואב ברקאי היה מילואימניק, מ"מ בחטיבת הגיוס המהיר 179. כשישראלי איבד את הטנק שלו בקרבות סביב נפח הוא עלה על הטנק של ברקאי כדי להמשיך ולהילחם. השניים, שלא הכירו זה את זה עד לאותו רגע, לחמו שכם אל שכם בתוך מרחב שורץ שריון ורק"ם סורי. כשנגמרה התחמושת בטנק שלהם קפץ ישראלי החוצה כדי להתארגן על טנק חלופי שעמד בסמוך, ואז נפגע מירי מקלעים ונהרג. מיד לאחר מכן פגע פגז סורי בצריח הטנק, פוצע את יואב ברקאי פצעי מוות.

האנדרטה האחרונה שנסקור כאן חותמת את נפילת שדרת הפיקוד הבכירה של חטיבה 188 המוכה. בתום הקרב על נפח נמצא טנק המח"ט ממערב לציר הנפט כשהוא הפוך. בבטנו נמצאו אל"מ יצחק בן שהם, מפקד החטיבה, ורס"ן בני קצין, קצין האג"ם שלה. הם לחמו ללא הפסקה באשדי הטנקים נמוכי הצללית בצהוב-ירוק שגלשו מכל הכיוונים תוך שהם חשופים בצריח על מנת להבין טוב יותר את תמונת הקרב, ונפגעו מאש מקלעים. במקום נפילתם צמח עץ, והאנדרטה לזכרם חוסה בצלו.

 * לאורך ציר הנפט קיימות גם כמה אנדרטאות נוספות לנופלים במערכות אחרות או בתאונות אימונים.

יום השואה תש"פ: עשר עובדות, השערות ומחשבות בעקבות ימיה האחרונים של סבתא שרה

1. סבתי, שרה רודריגז-גארסיא לבית ויירה, נולדה ב-1914 באמסטרדם ליוסף וחוה לבית דה רוסה, אחות למרגרט, מריאנה (מרים) ויעקב. ב-19 למאי 1937 התחתנה באמסטרדם עם סבי אורי (פיליפ) ובראשית 1939 נולד בנם היחיד, אבי דוד.

2. את סבי אספו לעבודות כפייה מהר מאד ומדלת ביתו ממש (היהודים ההולנדים היו כה תמימים, שאפילו את רשימות חברי הקהילות היהודיות באמסטרדם לא טרחו להשמיד). בעזרת אנשי המחתרת ההולנדית העבירה סבתא את אבי הפעוט למחבוא באמסטרדם ומהר מאד סידרה מחבוא נפרד גם לעצמה, כולל תעודות מזויפות.

3. כיצד נתפסה סבתא? איננו יודעים לומר. היא נרצחה בסוביבור ב-21 למאי 1943, משמע יצאה מווסטרבורק שבצפון הולנד בטרנספורט של ה-18 במאי. מאחר ונתפסה עם תעודות מזויפות, הדעת נותנת שעם בואה לווסטרבורק הוכנסה מיד לצריף העונשין, שדייריו היו הראשונים למלא את הטרנספורט השבועי למחנות ההשמדה במזרח. מכאן שנתפסה באמסטרדם סביב 10-15 למאי. לפי הידוע לאבי זה קרה בעת שיצאה ממחבואה על מנת לשלוח חבילת מזון לסבא - באותו זמן אסיר במחנה פוכט שבדרום המדינה.

4. בין מרץ לספטמבר 1943 היתה תקופת השיא של ציידי היהודים בהולנד ובאמסטרדם בפרט. אלו היו ציידי אדם מקצועיים שקיבלו תשלום פר ניצוד מהאס.דה, שירות המודיעין של האס.אס. אסופה של חלאות הולנדיים, רודפי בצע, עבריינים או סתם אנטישמים תומכי הכיבוש הנאצי. ביניהם ידועה לשמצה קבוצת "קולונֶה הֶנייקֶה" (על שם מנהיגה, וים הנייקה). הם היו מסתובבים ברחובות ופשוט עוצרים את מי שהתחשק להם לבדיקת מסמכים. מסביבות מרץ 1943 קיבלה חבורת הבריונים הזו גם סמכויות שיטור לכל דבר ועניין.

5. האם צייד כזה צד את סבתא אקראית ברחוב? האם היה לו מודיע בדואר ההולנדי שדיווח לו על אישה ששלחה חבילת מזון למחנה ריכוז מלא אסירים יהודים וכל שנותר לו היה לארוב לה מחוץ לסניף הדואר ולעקוב אחריה? שמועה שהגיעה לאוזנינו מספרת שכשנתפסה הורדה סבתא מהטראם בטבור העיר באמצע היום לעיני כל. הדעת נותנת שידעה היטב מה הסיכון הכרוך במשלוח החבילה למחנה הריכוז, אולם אהבתה ודאגתה לסבי גברו על הסכנה ודחפו אותה לצאת מן המחבוא אל הרחוב הטורף.

6. מן הסתם הועברה סבתא מיד לצנטרלה-שטלה (תחנת המעצר באמסטרדם) ואז מיד לווסטרבורק ולסוביבור. הכל קרה מהר כל כך, ביעילות גרמנית ידועה. אורדנונג מוס זיין. תוך כמה ימים כבר לא היתה עוד בין החיים. אישה ואם צעירה, בת 28 בסך הכל, שנרמסה בן רגע תחת שחור המגף הנאצי הארור לדראון עולם. צייד האדם, מצדו, הלך מן הסתם עוד באותו יום לאסוף את שכרו, שמח וטוב לב. אם נתפס ונשפט אחרי המלחמה קיבל במקרה הטוב עונש מאסר. למרבית ציידי היהודים ניכו הרשויות ההולנדיות את תקופת מאסרם עד כדי מחצית ויותר. מהו צייד כזה אם לא רוצח בידיים? אבל דם יהודי נותר זול גם באירופה של אחרי המלחמה, מסתבר.

7. כמה חודשים לאחר שסבתי ניצודה בידי חלאת אדם באמסטרדם, העבירו הולנדים גיבורים ועזי נפש את אבי למסתור בחווה בכפר ברליקום. באוזני הכומר של הכפר, שבא להזהיר את מריה ון דר ברג, בעלת החווה, תהתה האחרונה בקול רם האם כבוד קדושתו מצפה ממנה להסגיר ילד בן ארבע לידי רודפיו.
מעט קודם לכן נהגו נהגי קטר הולנדים את הרכבות שהחזירו את סבי וחבריו, שכניהם עד לפני רגע, מפוכט לווסטרבורק ומשם לסוביבור, אל מותם. הם לא חשבו אף לרגע לעצור את הקטרים.
המלכה וילהלמינה ירום הודה ישבה בינתיים בגלות בלונדון ומילאה פיה מים בשעה שמעל מאה אלף מנתיניה הובלו לשחיטה.
כשיורדת חשיכה על העולם ניתן לראות היטב לב מי מאיר באור יקרות ולב מי אפל כאפלת מצרים.

8. שנים חלמתי חלום שחזר על עצמו, ובו אני מסתער עם פלוגתי על מחנה ריכוז גרמני, מוצא את סבתא מחוץ לאחד הצריפים ומאמץ אותה אל לבי. אבל במציאות סבתא לא היתה אסירה אפילו לשעה אחת. תלושת חיים, קרועה מבעלה ומבנה מבלי לדעת דבר על גורלם, הובהלה בידי רוצחיה אלי מיתה משונה. בקרון הרכבת השועט מזרחה, לסוביבור, ציינה יום נישואים שישי ואחרון, שריד לעולם אחר, אי שם לפני המלחמה.

9. זו התמונה היחידה שיש בידינו של סבתא שרה. היא עומדת כאן (מימין) לצד אחותה מרגרט, שהצליחה לברוח מווסטרבורק ושרדה את המלחמה (בגופה לפחות).

10. לסבתי, שרה רודריגז-גארסיא ויירה, שישה נכדות ונכדים ועשרים וארבעה נינות ונינים. אנו, נכדיה וניניה, נושאים בגאווה את השמות - יוסף וחוה, אורי ושרה, יעקב ומרים - ומציבים להם יד בהווייתנו ובקיומנו.
נצח ישראל לא ישקר. עם ישראל חי.

הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל

בצוק איתן הייתי מגויס בצו שמונה וקיבלתי חופשה קצרה. נסעתי לירושלים לבקר את הוריי ובדרך הצטרפתי להמוני בית ישראל שליוו למנוחות את סמל מקס שטיינברג, חייל בודד מארה"ב שנפל בקרב בסג'עייה.

ההלוויה ההיא הותירה עליי רושם עז. אלפים אלפים עמדו שכם אל שכם בשמש הקופחת של שלהי יולי וחלקו למקס כבוד אחרון. אין שלם מלב שבור, כתבתי לעצמי אז, ואין מוקף וחבוק וחבור ועטוף ונעתר אהבה מחייל בודד.

בסוף ההלוויה עליתי במעלה הר הרצל לכיוון בית וגן וראיתי את הרב אליהו בקשי דורון צועד באיטיות ובכבדות במעלה הכביש. הוא הלך לבדו, כאחד האדם, בלי שום מלווים או משמשים. החום היה כבד. הוא לא היה אדם בריא וההליכה קשתה עליו מאד. ניגשתי אליו ושאלתי בדחילו אם אוכל אולי לעזור לו אבל הוא פטר אותי במנוד ראש ואמר בקול שקט כדאית המצווה כדאית המצווה, ואז העיף מבט קצר במדים ובנשק, סמך ידו על ראשי וברכני שאשוב בשלום.

הלא תדעו, כי שר וגדול נפל היום בישראל. תנצב"ה.

ימי קורונה: שמשון צזנה

זוהי שעתם היפה של האגרנים.

שמשון צזנה למשל. כבר שנים ששמשון צזנה מתכונן ברמ"ח ושס"ה לקבל את פני הקטסטרופה העולמית הבאה. במרתף הבית יושבים זה שנים, בציפייה דרוכה יחד עם בעליהם, הר ארגזי שימורים עם ארגזון נפרד לפותחנים, גבעת חבילות נייר טואלט, מאה מטר תיל טורקי מגולוון, ארבעים ג'ריקן מים, עשרים ג'ריקן בנזין, מערום סוללות - חמש עשרה חפיסה מכל סוג, חמישה זרקורים, ארבע מסכות גז, שלושה גרזנים, שני סכיני קומנדו ואחד גנרטור סמי תעשייתי.

שנים הוא צופה בבוז בלתי מסותר בחבריו לתנועה נושרים אחד אחרי השני, כדגים פותים שנפלו ברשתות הכוזבות של הקדמה המדומה. עזוב שמשון זה המאה ה-21 עכשיו, סח לו רק לאחרונה זקן אגרני השכונה שמעון נאווי, גם היום אנחנו אוגרים הכל בסדר אבל על המחשב עיוני הנה תראה יש לי ארבע מאות סרטים על דיסקים ועוד איזה שש מאות על כונן חיצוני וזה אפילו לא תופס מקום בבית ולא מעצבן את האישה. וואלה יופי אח של טופי, ומה בדיוק יעשה עכשיו נאווי הגאון עם הצורב שלו והסרטים שלו והכונן ארבע טרה החדש מהאינטרנט? יישב ויראה סרטים כשכל העולם מתמוטט? כמו הכנרים הפראיירים ההם שהמשיכו לנגן על הטיטאניק עד שהמים נכנסו להם לנעליים? הווווו לא, הוא יאכל אותה בדיוק אבל בדיוק כמו שיאכלו אותה כל הגמדים טרוטי העיניים ששמו את שמשון ללעג ולמשיסה כל השנים. הנה לכם, חברים, האפוקליפסה כבר כאן וזה ברור שלא מגלים לנו בחדשות אפילו חצי ובהמון ארצות כבר יורים באנשים ברחובות ככה כתוב במפורש אדום על גבי מסך בתיק דבקה ועוד שניה זה גם פה וכל המלגלגים המדושנים מוזמנים לריב עכשיו על נייר טואלט וביצים בסופר כמו חובבנים עלובים ולאכול את הכובע יחד עם המסכה בשקל וחצי שקנו בסופרפארם שטובה אולי לעשות ממנה טייארה.

בימים האחרונים שב שמשון צזנה ומרגיש כיצד רוחו של נוח, מורו הרוחני מספר בראשית, מפעמת בחזהו. לא נבוש מן המלעיגים נוחצ'ה, הוא מכריז לעצמו מדי פעם בקול רם ובהטעמה רבה, מרשה לעצמו לשבור מעט דיסטאנס עם הצדיק התמים מדור המבול. הוא נועל את הדלת בכל שבעת מנעוליה, מותח את התיל שפרס ברוב עמל בין הויטרינה למדרגות, מיטיב את פנס הראש לראשו, יורד אל תיבת שמשון שבמרתף ביתו, מפעיל פילטר אב"כ, מדליק את הצגים הגדולים שעל הקיר, פותח רדיו, ומחכה.

טוב שההגל בידיים של אגד

אני: שלום, אגד אבידות?
נציגה: כן, שלום וברכה אדוני, מדברת מיטל
אני: שלום מיטל, תשמעי, לפני שבועיים שכחתי ספר באוטובוס שלכם ופתחתי פנייה, אבל אף אחד לא חזר אלי מאז
מיטל: מה שם הספר אדוני?
אני: האימפריה של היטלר
מיטל: יימח שמו וזכרו
אני: אמן, אז מה איתה באמת?
מיטל: עם האימפריה?
אני: עם הפנייה
מיטל: אהה, הנה אני בודקת... הספר לא נמצא, אדוני. מצטערת
אני: מוזר...
מיטל: אבל אתה יכול לבוא למחלקת אבידות ולחפש אותו
אני: אבל הרגע אמרת שלא מצאו אותו
מיטל: אדוני, מה הקשר?
אני: אם לא מצאו אותו אז למה לי לבוא לחפש אותו?
מיטל: אדוני, אמנם לא מצאו אותו, אבל זה לא שולל ממך את הזכות לבוא לחפש אותו
אני: מההה?
מיטל: אדוני, מה לא ברור?
אני: מה יש לי לבוא לחפש אותו אם לא מצאו אותו?
מיטל: אדוני, *הם* לא מצאו, אבל אולי אתה תמצא?
אני: כלומר, כולנו עובדים באגד באיזשהו אופן
מיטל: לכולנו יש את הזכות לבוא ולחפש באגד, כן אדוני
אני: כלומר, אגד אומרים לנו שמציאת אבידה או אי מציאתה היא בעצם עניין סובייקטיבי, בבחינת מה שראובן לא מצא בשום אופן בשבתו כראובן, אולי ימצאנו שמעון אך ורק על שום היותו שמעון
מיטל: מההה?
אני: דהיינו מעצם שמעוניותו, את מבינה? המציאות הא-פריורית נכפפת דה פקטו לסובייקט
מיטל: אדוני, עומדת לך הזכות ל...
אני: היינו אגד בבחינת בלעם, אנכי בחינת אתונו והספר בחינת מלאך ה' על עין הדרך
מיטל: אתוני... זתומרת, אדוני... אני רק אומרת שאתה יכול...
אני: או, אם תרצי, יש פה בעצם מעין דיאלקטיקה הגליאנית, כאשר הקביעה הנחרצת בפנייה בדבר אי מציאת הספר היא התזה, המשך קיומו בוודאי היכן שהוא בעולם הוא האנטיתזה ואילו התקווה החמקמקה לבוא מחר בכל זאת לתחנה מרכזית קומה שלוש מתוך האמונה באפשרות הניסית שיתגלה אל מול עינינו דווקא, היא היא הסינתזה!
מיטל: טוב, שיישרף בקבר השחור בכל מקרה
אני: מי? בלעם?
מיטל: לא
אני: הגל?
מיטל: לא
אני: אז מי?
מיטל: היטלר, זה מי. אימפריה עאלק. מתחת לאדמה אולי

...

איך תדע שאתה זקן? כשאתה קובע עם הילדים סרט משפחתי והם עומדים מול וי.או.די עם 173 סרטים לבחירה - אמיתי בספר תורה תבדקו אותי וזה רק המדובבים כדי שגם הקטנצ'יק יהיה בעניינים - ומריצים בלחיצה שורות שורות של סרטים ורוטנים אוףף שוב אין מה לראות פה וכל מה שבא לך לומר להם זה יא אללה הדור הזה שלכם אינעל העולם מה נסגרררר אנשים כשהייתי בגילכם והיו מודיעים בסניף שיהיה סרט כולנו היינו נכנסים לויברציות שבועיים קודם רק מההכרזה ואז ביום הגדול היינו קודם כל מתייבשים שעתיים בחוץ עד שאסרף היה מסדר את על המסרטה את הגלגלים הכבדים של הפילם שהביא מההנהלה הארצית ברחוב ירמיהו ואז קבוע באמצע הסרט בול במתח הנורה של המסרטה היתה נשרפת וזאביק היה צריך לנסוע בשני אוטובוסים לעיר כדי להחליף אותה (הפטנט של נורה ספייר טרם הגיע לתנועה אפרנטלי) הופה עוד הפסקה של שעתיים וחצי באמצע הסרט וזה במקרה הטוב אם שולמן הזקן מהחנות של הנורות ברחוב ש"ץ בכלל התעורר מהשלאפשטונדה וכבר שכחת מי נגד מי ואיך קוראים להוא ומה העלילה בכלל אבל אז זאביק חוזר ואחרי עוד שעה של החלפת נורה (כי רק צביקה יודע איך ובינתיים הוא הלך לכדורסל ולך תמצא אותו) סוף סוף ממשיכים ומפה לשם אתה רואה סרט של שעה וחצי מעשר בבוקר עד חמש אחרי הצהריים וזה כמובן אם לא נקרע הסליל באמצע שאז הלך הסרט פייפן והיית מסתובב שנתיים אחר כך ואוכל סרטים מה קרה לגיבור ואיך נגמר בסוף וכל הטוב הזה אגב על ספסלי מתכת נטולי ריפוד או רחמים ותמיד זה היה הרפתקאה בבלגיה הרפתקאה בשווייץ הרפתקאה בהולנד ואף אחד לא שאל אותנו הרפתקאה באיזה טיז אל יורופ בא לנו הפעם ויודעים מה דווקא היה לנו סבבה אבל הנה אתם עם הוי.או.די הזה שלכם מקבלים מאה שבעים ושלושה סרטים על מגש של כסף אייץ' די רק המדובבים וחצי שעה לא מצליחים להחליט איזה לראות זה נראה לכם הגיוני העניין הזה??? ואת כל זה הלב שלך אומר בקול רם מאד, אבל מה, אתה אבא טוב, או לפחות משתדל, אז הפה שלך אומר בשקט קחו את הזמן מתוקים מה שתחליטו בסוף זה סבבה אבא פה עומד בינתיים עם הפופקורן מישהו רוצה מיצפטל?

הכנפיים של זכי

בייחוד חביבות על היהודי נסיעות אוטובוס ליליות באזורים שוממים, שחוט של חסד משוך עליהן. קפסולה מבודדת מוארת כחלחל חותרה בוקעת מרחבים שחורים, חורכת מרחקים. זרמי הזרות הקרירים החוצצים בין נוסעיה בשעות האור מתחממים ומפשירים קמעה עם רדת ליל, וחוטים דקים של נעימות נשזרים בחללה.

והנה, בבחינת חוט מאריך של חסד, בנסיעת לילה ארוכה אחת בכביש הבקעה - בקעו עלו ממערכת הסטריאו של הנהג ניגוני הוד קדומים, חצובים מהררי קודש, מחצרות ויז'ניץ ונדבורנא, מודז'יץ וספינקא, קרלין ובאבוב, בעלזא וחב"ד. לרגע התפלא היהודי, מה לכהנת בבית הקברות? אך במשנהו הניח לסקרנותו והתמסר להצלילים המנחמים ונתנם אל לבו.

ובהגיע האוטובוס ירושלימה המתין היהודי עד שיירדו כל נוסעיו, ואז התגבר על ביישנותו וניגש לשאול את הנהג לפשרם של דברים. ומה גברה פליאתו משגילה כי הלה זכי מעודה שמו, וכי בין מולדת אבותיו לערבות גליציה מפרידות אי אלו מדבריות וימים, נהרות ומלכויות, ושני אזורי זמן לפחות.
והיהודי שאל בדחילו מאי האי אדון זכי, וזכי מצדו חייך במבוכה, אצבעותיו ממוללות מבלי משים את כיסוי העור של ההגה הגדול ומבטו ננעץ בנקודה כלשהי בחלל.

היה לי פעם נוסע זקן, חסיד מטבריה, אמר לבסוף, תמיד היה עולה בצמח ומתיישב במושב לצדי, שותק ומתכנס בתוך עצמו. עד שיום אחד פנה אלי לפתע ואמר לי א-נו רב זכי, איך ככה שעתיים בחושך בלי אף ניגון? הרי אפשר להשתגע מזה. ובפעם הבאה שהגיע נתן לי את הדיסקים האלה במתנה. בהתחלה צחקתי, הרי בקושי את השמות יכולתי לקרוא, עם כל האל"פים והעי"נים בכל מקום, ומה לי ולאלה בכלל. אני אפילו כיפה על הראש אין לי, אבא שלי עדני ואמא עיראקית. אבל הכנסתי את הדיסק, הרי הזקן יושב ומחכה ולא נעים.
כל זה קרה לפני שנים. החסיד כבר מזמן לא נוסע אצלי, אולי בכלל כבר נפטר, אבל מאז ועד היום הניגונים האלה פה איתי - זכי החווה באצבעו קודם אל הנגן ואחר כך אל לוח לבו - נשארים ולא עוזבים.

הנהג מזג תה עז טעם מתרמוס קטן לשני ספלוני חרסינה והיהודי התיישב וסיפר לאיש שיחו בבדיחות הדעת על אותו פֶּלֶאדִיגע זָאך ששמע פעם מחסיד ג'ינג'י בעל גוף על הפראנצ'עס בויז'ניץ. "זה שהאור החיים הקדוש והבעל שם טוב, זה יושב במרוקו וזה במז'יבוז, נפגשו כל שבוע לחברותא בשמיים, נו נו, את זה כולם יודעים", רעם הג'ינג'י בבוז בלתי מסותר, ואז המתיק סוד עם היהודי בדבר "מסורת שקיבלתי בסוד מאבי זקני" אודות רבי שלום שבזי הזקן, שלעתים, לאחר קפיצת הדרך החודשית מתימן לארץ ישראל, היה דופק קפיצת המשך לילית לגליציה, ושם, בשדות המוריקים שבין קוסוב לקיטוב בשעת הנץ, היה נפגש עם הבעש"ט הצעיר, עוסק עמו כהנה וכהנה בסתרי תורה וברזין דרזין ואז חוזר בקפיצה ישירה בלי קונקשן ישר לפרבריה של צנעא. אז הנה זכי, חייך היהודי, אולי החיבור הזה שלך יורד אל השורש ממש.

זכי שתק, מהורהר. ידיו הגדולות נעו באוויר, מנסות לתפוש מילים חמקמקות. אני לא יודע להסביר, אמר לבסוף, עיניו מתלחלחות, וואלה באמת לא יודע. אם תשאל אותי אלו פסוקים הם שרים לא אדע אפילו לענות לך, עם ההגייה הזאת והמבטא שלהם, אללה יוסתור. אבל תשמע, זה כל כך יפה, כל כך יפה. וזה נוסך בי ערגה וכיסופים וגעגוע - תהרוג אותי, אני לא יודע געגוע למה אפילו. ואתה יודע מה? זה גם לא באמת חשוב, הוא עומד בפני עצמו.

ובסוף, אמר ליהודי כשנפרדו לשלום מתוך אחוות מתגעגעים, בסוף יש את הנסיעות האלה, לילה לילה, שעות על שעות; כולם או ישנים או מתחבקים או עם האף במסכים והאוזניים באוזניות ואז זה רק אני והחושך מצרים הזה. וכל הצרות של החיים הרי עושות לך אמבוש ומחכות בדיוק לרגעים האלה כדי להתנפל על המחשבות שלך ולעשות לך סמטוכה בראש. אז אני מנגן לי איזה ניגון, ועוד אחד, ועוד, והמעיינות של הכיסופים מתחילים לנבוע בי לאט לאט. וזה כאילו.. כאילו נותנים לי ידיים בחושך, יד אחת בכל צד, מושכים אותי החוצה, מחברים לי כנפיים, זורקים אותי למעלה, ואני עף.

על הגבורה: חנוכה בווסטרבורק, תש"ד

נר שביעי של חנוכה, תש"ד, מחנה הריכוז ווסטרבורק, צפון הולנד, בתום קיץ וסתיו שחורים משחור במהלכם שולחו עשרות אלפים מיושבי המחנה (ביניהם סבי וסבתי, אורי ושרה רודריגז גארסיא) למחנות ההשמדה במזרח בעשרות משלוחים שבועיים רצופים.

בתקופת החג היו צריפי המחנה בהסגר בשל מחלה מדבקת. ובכל זאת ביקש ליאו בלומנזון, מייסד ומפעיל תנועת הנוער היהודי במחנה, לעבור עם צוות מצומצם של מדריכים וחניכים בין הצריפים ולהדליק שוב ושוב את החנוכיה בכל צריף וצריף. בקשתו נענתה בחיוב.

רוב המצולמים בתמונה שולחו בשבועות ובחודשים שלאחר מכן לאושוויץ וברגן בלזן ונספו. מיעוטם הקטן, כולל ליאו עצמו, בילו את המלחמה לאחר ששולחו לטרזינשטט ושרדו.

קשה לדמיין את תעצומות הנפש שנדרשו מליאו וחבריו כדי להחזיק תנועת נוער יהודית ציונית פעילה בתוך מחשכים כאלה. הטרנספורט מזרחה יצא מווסטרבורק מדי שבוע כמו שעון. משמע, כל שבוע היה צריך לארגן מחדש את רשימות המדריכים והחניכים לפי ההולכים והנשארים ואז לאסוף את השברים המדממים ולהמשיך לטעת תקווה ורוח ועוז וידע בחניכים. עדויות שורדי המחנה מספרות על שירת ילדים רמה בעברית שבקעה מקרונות המשא המתגלגלים מן הרציף מזרחה. "ויהודה לעולם תשב", "עוד לא נותקה השלשלת", "השיבנו ה' אליך", "שומר ישראל" ו"התקווה".

יחד עם ליאו ייסד את התנועה סאלו קרליבך (בתמונה: ליאו משמאל וסאלו מימין). כשיצא המשלוח הראשון מווסטרבורק לאושוויץ, ביולי 1942, היו עליו כ-220 ילדים, מתוכם כ-70 מחניכי התנועה. סאלו וליאו התווכחו ביניהם מי ייסע עם הילדים ללוותם. בסוף הכריע סאלו שייסע בעצמו כיוון שלליאו היתה משפחה במחנה. הוא נספה באושוויץ מעט לאחר הגעת המשלוח ליעדו.

מחר אסע, כתב במילותיו האחרונות לחניכיו, אינני נוסע רק למען אותם בנים ובנות שאני מלווה, אלא גם למענכם, זאת כדי שתיווכחו כולכם כי גם בזמנים קשים כמו אלה אין אושר גדול יותר מהאושר הכרוך בתרומה ובחיים למען הכלל. למעני אני מבקש: המשיכו לפעול, פעלו ועשו. הראו לכולם שרצון המפעם בנוער צעיר נותן לנו כוחות שאפשר להתקנא בהם. אתם רואים שאני גאה במקצת על מעשיי. היו גם אתם גאים ברעיונותיכם, במעשיכם וביהדותכם. האמינו בעצמכם, האמינו כי ה' עמנו והעתיד יהפוך בקרוב לברכה. אני לוחץ את ידיכם לפרידה. היו שלום. בהרגשה של קרבת אמת, שלכם, סאלו.

ד"ש מסבא

את סבא אני זוכר תמיד דרך החושים.

פרוסות דקות של חמאה נחתכות בקפידה ונמרחות על פרוסוניות כאלה, של לחמניה חתוכה לרוחב, עם בזיקה קלה של מלח. מאכל פשוט כל כך, אבל תחת ידיו האמונות של סבא הפך למעדן מלכים שאין לשחזרו.
ברכיים קטנות נחבטות בחיפוי האבן הירושלמי, בעליהן הנלהבים אומצים לטפס אל החלון ולקרוא לסבא שיפתח להם כבר את הדלת (את הדפיקות מעולם לא שמע) כי תיכף מתחיל פרפר-נחמד ואצל אמא ואבא אין טלוויזיה.
חום לוהב, מלווה ארומה חמקמקה של גז מדמיע, בוקע מתנור הגז האימתני שבחדרו של סבא ומבשל אותנו על אש בינונית.
פתותי נסורת עפים בהתלהבות לכל עבר תחת המסור שהחזיק בידיים יציבות, כי גם לאחר שעבר את גיל שמונים - נותר סבא בעל המלאכה הטוב בסביבה לניסור רובי עץ, כולל המחסנית.

סבא ירחמיאל היה הסבא היחיד שהכרתי. סבא אורי וסבתא שרה נרמסו תחת שחור המגף הנאצי. סבתא חנה נפטרה ממחלה קשה מעט לאחר שנולדתי, מותירה את סבא, המבוגר ממנה בכעשרים שנה, לחיות עוד שנים ארוכות בלעדיה.
עם מות רעייתו עלה סבא מאיטליה לישראל, קנה לעצמו דירונת קטנה בבנין מעבר לכביש ואנחנו הרווחנו, סוף סוף, סבא במשרה מלאה. הקירבה הגיאוגרפית המחודשת עשתה טוב גם לסבא, שאהב מאד את נכדיו והרעיף עליהם - במידה, שכן חסכן גדול היה - פינוקים ומתנות. ואם לנכד היה יוצא במקרה להיות נכדה, או אז שפר עליה גורלה פי שניים, שכן סבא אהב את המין היפה אהבה עזה ונאמנה (תכניות מחול קלאסי נידחות בערוץ הראשון, למשל, זכו לעדנה בבית סבא, שיכול היה להביט בענין רב ובמשך שעות בדמויות הנשיות רוקדות מעדנות בשחור-לבן-מטושטש על מסך התפלצויזיה שלו, ועץ אפרסק צעיר אף שילם בחייו על שהרהיב עוז לצמוח בדיוק מול מרפסת הסלון בבית הוריי, ממנה צפה סבא מדי יום בעלמות החסודות של בית וגן והגלילות. המפגש עם סבא ירחמיאל ועם המסור היציב והנחוש בידיו לא הותיר לאומלל כל סיכוי.

מדי שנה בחנוכה, על אף שהיה בעליו החוקיים של חתן פורטוגזי אדוק, חובב זרקור ובמה – לא ויתר סבא מצדו על כל גינוני הטקס האיטלקיים. את נרותיו הדליק בעקשנות בחנוכיה האיטלקית שלו, שחרף שלל מעלותיה היתה דוגמא ומופת של חוסר פרקטיות ואיימה ערב ערב (בצוותא עם קונסטרוקציית המתכת-זכוכית-פלסטלינה הבלתי אפשרית הידועה בציבור גם כחנוכיה של אבי) לכלות את בית הוריי באש ועשן; את הברכות חיזן ברוב הדר ופאתוס בנוסח יהודי מילאנו ולקינוח שורר את "מעוז צור" בלחן בית אבא. כמו כל מכיתות הזיכרון שאצרו חושיי מסבא, נטמן גם הלחן היפה הזה עמוק בזכרוני, מחכה להתעורר.

והנה בשבתי לפני כעשור בהגאלדענע מדינה, התארחה מקהלת בית הספר היהודי (תחת ידיו האמונות של חברי יגאל אריכא) בתחנת הרדיו העירונית, ומכל הלחנים שבעולם בחרה לשורר את 'מעוז צור' בלחן יהודי איטליה דווקא, אותו שנסתתר ונחבא מאוזניי מאז פטירת סבא. האזנתי וסמרתי ותחי נפשי. במרחק אלפי מיילים משכונת ילדותי וכמעט עשרים שנה לאחר מותו, בשידור חי ברדיו של בולטימור - שלח לי סבא, דרך עוד אחד מתעלוליו המרהיבים של הזמן, דרישת שלום חמה, מדמיעה.

(דקה 2:07 ואילך) 

וגם זה נהדר...

...

בנערותו היה היהודי נמלא מבוכת מתבגרים עזה בשעת ההקפות בבית הכנסת. אביו, גבר בשיא אונו, היה מפזז ומכרכר אז בכל עוז לפני ה', מנהם כזאב ב"מפי אל" ושואג כארי ב"האדרת והאמונה" ומקפץ כאייל בצו-ווימען צו-ווימען, וכל זאת לא בשיפולי ההקפה אלא במרכזה ממש.

היהודי לא ידע את נפשו. בבואת בת קול דמיכל בת שאול היתה יוצאת אז מקרבו (הגם שאת סגור פיו לא ההינה לפרוץ) ומנהמת במרירות, לא עליכם ועלינו, הנה מה נכבד אבא אשר נגלה היום לעיני הבנות השוות מהסניף שבעזרת הנשים כהיגלות אחד הריקים. וכבר היה נס סר ונכלם מן המעגל ופניו לא היו לו עוד, ואף בפרוסת הקיגל המהבילה שהיתה נושאת לו אמו כמנחת פיוס מן הקידוש דחתן בראשית לא היה כדי לנחמו.

ובפרוש שמחת תורה דהשתא, חזר היהודי לבית הכנסת של ימי בחרותו וילדיו עמו. שני בניו הגדולים, חסונים כארזים, משני צדיו. הקטן, עופר איילים, כעטרת חן על כתפיו. בתו נשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, מבעד לחלון העזרה. והנה אביו, זקן ושבע ימים, עודנו פוסע אל מרכז המעגל כמימים ימימה ונושא קולו לפני ה' ב"מפי אל" וב"האדרת והאמונה" ובצו-ווימען צו-ווימען. ומשום שתש כוחו כבר איננו מקפץ ומכרכר בכל עוז אלא מנתר מעט על עמדו כמסת רגליו ועל פניו נהרה. והיהודי שוב אינו נכלם ואינו נס אלא עומד מחויך אצל אביו וידו על כתפו והוא מחווה באצבעו על דף המחזור ואומר בקול רך הנה אבא, עכשיו הלקח והליבוב.

...

הלל (6) יודע שאסור לו לעלות לבד על ההליכון בבית.

לפני כמה ימים שמעתי קול עמום מבעד לדלת החדר הסגורה. מיד לאחר מכן היא נפתחה בסערה וצעדי הריצה הקצרים של הקטנצ'יק הדהדו בחלל. הנחתי שהכל בסדר וחזרתי לסירים שעל האש. הלל מצדו המשיך להתרוצץ כאחוז תזזית בין חדרי הבית ולאט לאט התחלתי לחשוד שמשהו לא בסדר. קראתי לו אלי כמה פעמים ולא בא, מתבצר בקומה העליונה. בסוף עליתי אליו ומצאתיו חבוי בעליית הגג, רכון ובוכה ומחזיק רגל חבולה ודוויה. מסתבר שעלה על ההליכון ללא רשות, נפל ממנו וברכו נכוותה ממסוע המכשיר שהשתפשף כנגדה במהירות. דמעות כבדות, שכאב ואשמה והקלה התערבבו בהן, התגלגלו על ריסיו הארוכים, היפים, נספגות בחיבוקי. הכאב שהולם בי תמיד בכאוב ילדיי הכה בי הפעם שבעתיים, כי הבנתי שדקות ארוכות ניסה להסתיר ממני את מה שעשה והסתובב אנה ואנה עם פצע שורף בברכו מבלי שיוכל לבוא ולהתנחם בזרועותיי.

וחשבתי לעצמי, שבסופו של יום כאן זו רק כוויה קטנה, כזו שעוז העלומים של גופו ימחק תוך זמן קצר. אבל מי יתנה כאבי נפש של ילד, בכל גיל, המרגיש כי אינו מסוגל לשתף בהם את הוריו, את אביו מולידו.

שמרנו אלוהים מילדים המתבוססים לבד בכאבם. שנזכה להעתיר על ראש ילדינו אהבה בלי חשך, כזו שבכוחה לעצור בעדם מלהתרוצץ לבדם אנה ואנה אחוזי תזזית בין חדרי הנפש, מונעים עצמם מזרועותינו המנחמות.